שן זהב

באסיפה שערכה נבחרת מערב גרמניה בשעה 11:00, חמש שעות לפני שריקת הפתיחה למשחק הגמר של מונדיאל 1974, העלה מאמנה הלמוט שן שאלה מכריעה בפני שחקניו: "אם נקבל פנדל, מי יבעט?". בחדר השתררה דממה. גרד מולר, מגדולי הסקוררים בעולם באותן שנים, החמיץ מספר בעיטות מהנקודה הלבנה במהלך העונה שחלפה בבונדסליגה ואולי הנס אמנם כבש נגד שבדיה בשלב הבתים השני, אבל החמיץ מאוחר יותר נגד פולין.

משלא נמצא מתנדב, שן החליט לפתור את הבעיה בדרך מקורית והודיע לשחקניו שאפשר לדחות את ההחלטה לפגישה הבאה שלהם, בעוד כמה שעות בחדר ההלבשה באצטדיון במינכן. פחות משעה לפני שהם עולים למפגש עם יוהאן קרויף וחבריו על התואר הגדול ביותר שהכדורגל העולמי יכול להציע, נשאלו שחקני גרמניה בשנית מי יבעט פנדל, אם יהיה כזה, ופעם נוספת הם שתקו. לבסוף קיבל שן את ההחלטה: "טוב, אם יפסקו לטובתנו פנדל, נחליט באותו רגע מי בועט אותו".

בדקה ה-25, בפיגור 1:0, הגרמנים כמובן קיבלו פנדל ופול ברייטנר, בהחלטה של רגע, ניגש לבעוט והכניע את השוער ההולנדי יאן יונגבלוד. גרד מולר השלים את המהפך בדקה ה-43 ומערב גרמניה זכתה בגביע העולמי השני בתולדותיה. אלא שסוגיית הפנדל המפורסם, המנוגדת לכל קלישאה אודות הדקדקנות הגרמנית, הצביעה יותר מכל דבר אחר על אופיו של המאמן המצליח, האיש שגילם אנטיתזה גמורה לדמות המאמן/ גנרל הנפוצה אז בעולם בכלל ובגרמניה בפרט, "דיקטטור באימונית" על פי ביטוי שגור.

שן היה איש רגוע, רגיש, שונה בתכלית מספ הרברגר, אותו הוא ירש בתפקיד. אחרי שפרש ב-1978 נכתב עליו שיר, "האיש עם הכובע", והזמר האוסטרי, אודו יורגנס, שר עליו שהוא היה "גנרל עם לב, חבר ובוס באותו הזמן". זו הייתה אחת מהסיבות לכך שלמרות שהיה אחד מהמאמנים המצליחים ביותר בכל הזמנים ובוודאי בתקופתו, כישורי ההנהגה שלו תמיד הוטלו בספק והגרמנים התקשו לקבל את דמותו השברירית כזו שאמורה להוביל את הנבחרת הלאומית.

"קשה לשכוח את המשחק בו מערב גרמניה ניצחה את שבדיה 2:4 תחת גשם כבד בדיסלדורף בשלב הבתים השני", כתב העיתונאי והסופר, בריאן גלנוויל, ב"טיימס": "המאמן הלמוט שן ישב במבט מיוסר על הספסל והגשם טפטף על פניו. 'תסתכלו עליו', צעק אחד הטכנאים באולפני הטלוויזיה בהם צפיתי במשחק, 'זה פרצוף של מנהיג?'. אלא שגם אם שן אכן לקה במנהיגות ובהובלה, הוא ידע מתי לפנות את הדרך לאיש שנולד להחזיק במושכות.

כאלופת אירופה שנתיים לפני כן וכמארחת המונדיאל הנוכחי, מערב גרמניה נחשבה לאחת מהמועמדות הבכירות להניף את הגביע ב-1974. הפתיחה ענתה על הציפיות עם ניצחונות על צ'ילה ואוסטרליה, אבל אז הגיע המשחק ששינה את מאזן הכוחות בתוך הנבחרת של שן, המפגש עם השכנה והחברה בגוש הקומניסטי, מזרח גרמניה.

נבחרת המערב, כאמור, כבר העפילה לשלב הבתים השני, אבל על הכף הייתה מוטלת המון יוקרה, בעיקר עבור שן, שנולד בדרזדן ואחרי חלוקתה של מולדתו, בחר להישאר במערב כדי שיוכל להמשיך ולעסוק בספורט אותו אהב בצורה מקצוענית. שער בודד על יורגן ספרוואסר קבע 0:1 סנסציוני למזרח גרמניה ושחקן המערב, ברנד הולזנביין, סיפר שנים לאחר מכן: "שן לקח את ההפסד הזה בצורה אישית וביום לאחר מכן הוא לא דיבר איתנו. הוא גרם לנו הרגשה כאילו אכזבנו את אבא שלנו. כולנו התביישנו".

בבוקר למחרת ההפסד, כתב כריס האנט בספרו "סיפורי מונדיאל" (world cup stories), שן סירב לרדת לאכול עם שחקניו ומסיבת העיתונאים שתוכננה לאחר הצהריים בוטלה. בגרמניה החלו לצוץ שמועות על כך שהמאמן סובל מהתמוטטות עצבים ועד היום מספרים שם שהמזון היחיד שהוא הכניס לפיו באותו יום היה צריך להימעך עבורו מכיוון שהוא התקשה ללעוס. מאותו רגע הופיע הקפטן, פרנץ בקנבאואר, לכל מסיבת עיתונאים ביחד עם המאמן, נתן בהן את הטון ואפילו סיפק הסברים טקטיים.

מאוחר יותר, כששן הזכיר את הסכסוך שפרץ בין השחקנים לבין ההתאחדות על רקע גובה הבונוסים והאשים את חלק משחקניו בכך שהם לא התאמצו מספיק נגד מזרח גרמניה, הוא היה זקוק לחיזוק מהקייזר, שגיבה את האיש על הקווים ואמר: "שלושה-ארבעה שחקנים לא נלחמו כמו שאתה צריך לעשות כשאתה משחק בגביע העולמי". לאור התנהלותם של השניים, באותם ימים החלו לצוץ בעיתוני מערב גרמניה כותרות בסגנון: "פרנץ בקנבאואר קודם לעמדת המאמן".

"לפני שלב הבתים השני בקנבאואר התערב. הוא אמר שאני צריך לפתוח במקום אולי הנס וגם ריינר בונהוף, דיטר הרצוג והאקי וימר קיבלו את חולצת ההרכב", סיפר שחקן העבר הולזנביין, "אחר כך כתבו שוב ושוב שבקנבאואר קבע לשן את ההרכב, אבל אלו שטויות. המאמן קבע את ההרכב, פשוט בניגוד למאמנים האחרים באותה תקופה, הוא היה מוכן לשקול דעות אחרות". אלא שלמרות ההכחשות הנמרצות, נראה שלבקנבאואר בכל מקרה הייתה מילת ברזל בחדר ההלבשה.

גרמניה המשיכה עד לזכייה בתואר, במה שהיה משחקו ה-101 של שן כמאמן הנבחרת ובסוף הטורניר הוא הפך למאמן היחיד עד כה שזכה גם ביורו (1972) וגם במונדיאל. הרכות שלו אולי התפרשה כחולשה, אבל בזכותה הוא יכול היה לאפשר לדור הזהב של הכדורגל הגרמני להתבטא ולזכות בתארים. פרנץ בקנבאואר, גרד מולר, ספ מאייר וחבריהם מבאיירן מינכן הניפו חודשיים לפני כן את גביע אירופה לאלופות, ברטי פוגטס, ריינר בונהוף ואחרים ממנשנגדלבאך היו בשיאם וזכו כעבור שנה בגביע אופ"א, ובדיעבד שן היה האיש הנכון כדי לתת להם למצות את הכישרון שלהם, מבלי להטיל הגבלות, למעשה מבלי להפריע.

שן המשיך על הקווים ארבע שנים נוספות כדי להשלים 14 שנים בתפקיד, היה קרוב לזכייה ביורו 1976, אבל הפסיד לצ'כוסלובקיה בפנדלים במשחק הגמר ואז התכונן למשימתו האחרונה. כחודשיים לפני שריקת הפתיחה של מונדיאל 1978 בארגנטינה, הפסידה מערב גרמניה שני משחקי ידידות ברציפות נגד שבדיה וברזיל. המאמן נלחץ והחליט לפנות לאדם מוכר עליו סמך שיספק לו רשת ביטחון.

"הוא התקשר אלי ב-4:30 לפנות בוקר וביקש ממני לחזור לנבחרת", סיפר פרנץ בקנבאואר לפני כמה שנים. אבל הקייזר, שפרש מהמדים הלאומיים כשנה לפני כן, לא שב, הרבה בגלל היחסים המתוחים בין ניו יורק קוסמוס האמריקאית בה הוא שיחק כעת, לבין ההתאחדות הגרמנית.

הפעם, מערב גרמניה נעצרה בשלב הבתים השני, אבל תהילתו של הלמוט שן לא נפגמה. עד היום הוא נותר המאמן שניהל הכי הרבה משחקים במונדיאלים, 25, וניצח בהם הכי הרבה משחקים, 16. גם אם הוא זכה במונדיאל 1974 בעזרת תזוזה הצידה לטובת הקפטן או שלקה בתכונות של מנהיגות, שמו נחקק כמי שהוביל את דור הכדורגלנים הגדול של גרמניה לשיאים חדשים.