לא עברו את החומה

בסוף עונת הכדורגל 1977/8 נכנס ראש המשטרה החשאית המזרח גרמנית, אריך מילקה, לחדר ההלבשה של דינמו דרזדן ובירך את שחקניה שחגגו אליפות. מיד לאחר מכן הודיע להם במפתיע שכעת הגיע תורה של דינמו ברלין.

המתח בין המועדונים כבר היה גדול בגלל הגלייתם של שחקני דרזדן לבירה בשנות ה-50 כדי לבנות את דינמו ברלין, אבל בשנים הבאות הופיעו תלונות חוזרות ונשנות מצד קבוצות נוספות במזרח גרמניה על הקלות להן זכתה הקבוצה החביבה מידי ראש השטאזי. שחקנים בולטים הורחקו שבוע לפני שהיו אמורים לפגוש את הקבוצה מהבירה, כרטיסים לא נשלפו לשחקניה, ועוד ועוד הקלות ופינוקים. הכלבים נבחו והשיירה עברה, וב-10 השנים הבאות זכתה דינמו ברלין ב-10 אליפויות רצופות.

הקבוצה מהבירה נהנתה מהחיים הטובים תחת חסותו של מילקה, אבל לקראת סוף 1989 מוטטה חומת ברלין והמשטר הנוקשה התאייד כעבור שנה, כשהמדינות שהרכיבו את מזרח גרמניה הצטרפו לרפובליקה הפדרלית, היא גרמניה שאנחנו מכירים היום. מילקה עצמו נעצר על ידי השלטונות החדשים באשמת רצח שני קציני משטרה ב-1931, נשלח למאסר שקוצר בגלל בעיות בריאות, ומת בשנת 2000.

ביחד עם קצה של מזרח גרמניה, הגיע גם קץ גדולתן של קבוצות הכדורגל הבולטות שלה, שבמשך שנים התרגלו לכך שימשכו עבורן בחוטים וכעת נותרו ברשות עצמן. דינמו ברלין מדשדשת היום בליגה החמישית וכמוה לוקומוטיב לייפציג. דינמו דרזדן וקארל זייס יינה משחקות בליגה השלישית ואילו מגדבורג, שב-1974 זכתה בגביע אירופה למחזיקות גביע אחרי ניצחון על מילאן בגמר, ממוקמת אף היא הרחק מאבק הכוכבים של פרנק ריברי, דייגו ושאר כוכבי הבונדסליגה, אי שם בליגה הרביעית.

עונת הכדורגל הגרמנית יצאה בשבוע שעבר לפגרה בת חודש וחצי ואחרי שתחזור ניתן יהיה לעקוב בעניין גם אחרי מהלכיה של אנרגי קוטבוס מהתחתית, הקבוצה המזרח גרמנית היחידה בליגה הבכירה. בעוד האנזה רוסטוק נאבקת במעמקי הליגה השנייה וכרגע לא מאיימת על עלייה לבונדסליגה הראשונה, משמעותה של ירידת ליגה של אנרגי תהיה שבשנה הבאה לא יהיה כל ייצוג למזרח הישן בליגה הראשונה בגרמניה. בפעם השנייה ב-17 שנות איחוד הליגות.

האיחוד בגרמניה הוציא את תושבי המזרח לחופשי מבחינות רבות, אבל גם פגע קשות בכלכלה המקומית ובעסקים שלא התאימו לשוק הקפיטליסטי, אליו נכנסו כמעט בן לילה. במשך 18 השנים מאז הפכה גרמניה למדינה אחת, הושקעו מיליארדי מארק ויורו בניסיונות לשקם את המזרח, אך זה נשאר מאחור באופן מסורתי. במידה רבה המצב של הכדורגל המזרח גרמני משקף את המצב של כל אותו חבל ארץ.

דינמו דרזדן והאנזה רוסטוק, שסיימו את עונת הכדורגל האחרונה במזרח גרמניה בשני המקומות הראשונים, הצטרפו לבונדסליגה הראשונה ב-1991/2 לאחר שזו הורחבה ל-20 קבוצות במיוחד בשביל קבלת הפנים לשתיהן. שאר הקבוצות הבולטות שובצו בבונדסליגה השנייה, שבעצמה הורחבה לשתי ליגות בנות 12 קבוצות כל אחת, וזאת על מנת לקלוט את פליטות המזרח.

רוסטוק זיגזגה בין שתי הליגות הבכירות ובשלב מסוים אף החזיקה מעמד בזו הראשונה במשך שנים ארוכות, אבל דרזדן הצליחה לשרוד בבונדסליגה הראשונה רק ארבע שנים, עד שנשרה ממנה ומאז לא שבה. הקבוצה החלה להיתקל בבעיות כספיות שהחמירו אחרי מעצרו של הנשיא רולף יורגן אוטו באשמת עבירות מרמה באמצע שנות ה-90 ומשם החלה לשקוע בחסות הפיננסים. אוניון ברלין, בדוגמה אחרת לבעיות הכספיות של המזרח גרמניות, הגיעה פעמיים למקום ממנו עולים לליגה השנייה באמצע שנות ה-90 (וגם לגמר הגביע לפני כמה שנים), אבל לא הצליחה להמציא בטחונות כספיים ולא זכתה לרישיון הנדרש כדי לשחק באחת משתי הליגות הבכירות והמקצועניות בגרמניה. הסיפורים הללו חזרו על עצמם שוב ושוב עם עוד ועוד קבוצות מזרח גרמניות נטולות כל בסיס כלכלי, שעמדו ב-17 שנות איחוד הליגות בפני פשיטות רגל ושגם אם ניצלו מפירוק, נשרו למעמקי הכדורגל הגרמני.

לאורך שנות הקומוניזם הארוכות הכדורגל במזרח גרמניה היווה בעיקר כלי פוליטי. המשטר וזרועותיו נהגו להתערב דרך קבע במתרחש, כדורגלנים הוצגו כגיבורים קומוניסטים והועברו מקבוצה לקבוצה ללא כל אפשרות להתנגד, וגופים כמו המשטרה והצבא, שפרסו חסויות על רוב הקבוצות הבולטות, שילמו את משכורותיהם. בזמן שבמערב של אחרי מלחמת העולם השנייה התחילו הקבוצות לבנות יסודות חדשים להיסטוריה שלהן, הקבוצות מהמזרח נתלו בשלטונות.

הכדורגל המזרח גרמני צבר עשרות שנים של פיגור מקצועני ופיננסי והקבוצות הגדולות ביותר שלו החלו להתרסק בזו אחר זו אחרי נפילת המשטר. בבת אחת הן ספגו את הלם הכדורגל המודרני וכמו עסקים אחרים, שהתרגלו ליהנות מרשת ביטחון במשך כארבעה עשורים, לא הצליחו להתמודד עם חוקי הקפיטליזם הנוקשים והתמוטטו כלכלית.

חוקי הכלכלה החדשים פגעו ישירות גם בחברה המזרח גרמנית, שגם אחרי 18 שנות נותרה מפולגת. בתוצאות של סקר שערך העיתון "דר שפיגל" בשנה שעברה, סיפרו 67 אחוזים מהמשתתפים שהם מרגישים שהזהות שלהם שונה מזו של אנשי החלק השני לשעבר ו-82 אחוזים מהנשאלים בטווחי הגילאים 35-50 השיבו שהמזרח גרמנים והמערב גרמנים הם אנשים שונים לחלוטין.

תוצאות הסקר גילו גם שתושבי המזרח הישן פחות מרוצים מחייהם ופחות אופטימיים לגבי העתיד באופן ניכר לעומת תושבי המערב והדבר נתן אותותיו גם בכדורגל, הכל כך מושפע מהחברה. ב-19 השנים שחלפו מאז נפילת חומת ברלין עזבו למעלה ממיליון וחצי נשים את אזור המזרח ועברו לחפש את עתידן במערב המשגשג, כשההערכות מדברות היום על כ-100 אלף תינוקות שהיו נולדים אילולא ההגירה המאסיבית.

מי שנשאר מאחור היו הרבה מאוד גברים חסרי השכלה גבוהה, שמעטרים בצורה ניכרת את נתוני האבטלה בגרמניה. את התחליף למסגרת משפחתית או תעסוקתית, את המקום להוציא בו את התסכול שהם צברו, מצאו רבים מהם בתנועות ימניות קיצוניות וביציעים של הקבוצות ממקומות מגוריהם, שכשלו תחת המציאות החדשה בדיוק כמוהם.

כך קרה שדינמו דרזדן, קארל זייס יינה, מגדבורג ואחרות מצאו את עצמן נאבקות לא רק על הדשא, אלא גם בגילויי אלימות וגזענות גדולים שהגיעו מהיציעים שלהן. אוהדי קבוצות מזרח גרמניות לשעבר, ואלו של דרזדן בראשן, היו מעורבים באינספור תקריות אלימות בשנים האחרונות ובאמצעות התקשורת צברו הקבוצות הללו מוניטין רע גם מחוץ למדינה, כזה שלא התיישב עם התדמית הנקייה למענה נלחמים כבר שנים ארוכות בצמרת הכדורגל הגרמני.

רק בשנה שעברה נזכרו מספר מראשי הקבוצות המזרח גרמניות לשעבר להכריז מלחמה על האלימות והגזענות של אוהדיהן, שביחד עם הצרות הכלכליות השאירו אותן הרחק מאחור. אלא שהעבודה עדיין רבה וההספק של אוהדי דרזדן בשלושת השבועות האחרונים כלל מהומת ענק בתחנת הרכבת אחרי משחק חוץ מול אונטרהכינג וקרבות עם המשטרה במרכז העיר רגנסבורג, במהלכה נפצעו שמונה שוטרים. כשהמועדון המזרח גרמני המפואר ביותר עולה לכותרות שוב ושוב רק בגלל התנהגות אוהדיו, אין דבר המשקף טוב יותר את ההשפעות של הפערים החברתיים בין המזרח למערב על הכדורגל.

במונדיאל האחרון, שנערך בגרמניה, הייתה אוקראינה הנבחרת היחידה שבחרה למקם את המחנה שלה במה שהייתה פעם מזרח גרמניה. ההולנדים כאילו דיברו בשם 31 הנבחרות האחרות, כשהודו שהם מעדיפים להתמקם במערב מכיוון שהם לא מאמינים שבמזרח הם ימצאו תנאים דומים לאלו אליהם הם התרגלו.

לייפציג הייתה העיר המזרח גרמנית לשעבר היחידה שאירחה התמודדויות במסגרת הטורניר אם להוציא את ברלין החצויה, אבל בימים בהם הן לא נערכו, תפוסת המלונות שבה נעה סביב 50 אחוזים בלבד, לאחר שאוהדים רבים העדיפו לקבוע את בסיסם בעיר הבירה ולנוע לכיוונה רק בימי המשחקים.

כמו למעלה ממיליון וחצי הנשים, כמו הנבחרות במונדיאל האחרון וכמו כישרונות כמו רנה אדלר, טים בורובסקי ומיכאל באלאק שעזבו מערבה בגילאים צעירים בשנים האחרונות, גם כדורגלנים מזרח גרמנים בולטים מהדור הקודם עזבו למקום בו המתינו להם יותר הזדמנויות.

שחקנים כאולף קירסטן, מתיאס זאמר, אנדראס תום, תומאס דול ואולאף מארשל, המתינו לרגע בו יוכלו לקחת את הרגליים ולברוח וב-1990, רגע אחרי נפילת החומה, נטשו את קבוצותיהם לטובת החיים הטובים על המגרש ומחוצה לו, מותירים עוד חלל. דבר גרר דבר והכדורגל המזרח גרמני התרסק ונשאר מאחור מבחינה כלכלית, מקצועית וחברתית. ספק אם השברים הללו ניתנים לאיחוי, בטח בשנים הקרובות.

"לקחתי את הרכבת התחתית כדי להגיע למשחק ומחוץ לתחנה ראיתי כ-15 אוהדים של הקבוצה האורחת", סיפר העיתונאי והסופר הגרמני אולי האסה ליכטנברגר, בטור שכתב לפני כמה שנים אחרי משחק בו אירחה בורוסיה דורטמונד את האנזה רוסטוק, המזרח גרמנית שלעבר, "הם נראו כאוהדי חוץ רגילים, לובשים חולצות וצעיפים של הקבוצה שלהם וחמושים בכוסות בירה גדולות. רק כשהם התחילו לשיר אפשר היה להבחין בכך שהן שונים. 'הקימו את החומה מחדש', הם קראו שוב ושוב".