ערב משחק הגומלין בין באיירן מינכן לבורדו בגמר גביע אופ"א ב-1996, פורסמה באחד מעיתוני צרפת כתבה גדולה על סדריק אנסלן. הוא סיפר כיצד שיחק בפריז על מגרשי אספלט כשהיה ילד, על ההערצה לג'וזפה סיניורי ועל החיבה לכדורגל הספרדי הטכני. הוא היה אז בן 18 ותשעה חודשים בלבד, וסומן כאחד מכוכבי העתיד של בורדו. מי יודע, אולי גם של הכדורגל הצרפתי.
אנסלן, קשר ימני תזזיתי שלא הפסיק לרוץ ולעבוד, נכנס בדקה האחרונה של משחק ההפסד 2:0 לבאיירן בגרמניה, אבל בגומלין החליף את ביצ'נטה ליזראזו שנפצע, כבר בדקה ה-30. בורדו נכנעה 3:1 במשחק ו-5:1 בסיכום שני המשחקים, אבל לפני שמלאו לו 19 הוא כבר שיחק לצד שחקנים כריצ'רד ויטסחה, כריסטוף דוגארי וזינדין זידאן. העתיד נראה מצוין.
פחות מ-10 שנים אחרי אותו משחק נוצץ בסטאד דו פארק לסקור (שמו הקודם של סטאד שבאן דלמה), אנסלן תלה חבל מתקרת הקרוואן בו התגורר במחוז נורפוק במזרח אנגליה, וכרך אותו סביב הצוואר. רגע לפני שתלה את עצמו, ארוסתו פתחה את הדלת ונכנסה.
למרות ההבטחה, סדריק אנסלן לא הצליח לפרוץ להרכב של בורדו בצורה קבועה. הוא שותף במשחקים מעטים, אבל רצה עוד והושאל לליל. לקראת סוף עונת 1998-99 יצא לתקופת השאלה נוספת, הפעם בנוריץ' מליגת המשנה באנגליה. הצרפתי הצעיר הרשים מספיק והמאמן ברוס ריוק החליט לרכוש אותו בקיץ תמורת 250 אלף ליש"ט ולהפוך אותו לשחקן של הקנריות בצורה רשמית.
אנסלן אמנם כבש שער יפה במשחק של נוריץ' נגד אוקספורד, אבל לצד מהלכים מבריקים, סיפק בעיקר הופעות חסרות יציבות. כשהמאמן ריוק התפטר במרץ 2000, בשמיים האלים סובבו את גלגל המזלות של הצרפתי. הכיוון היה עכשיו מטה והירידה הייתה תלולה ומהירה.
בריאן המילטון שהחליף את ריוק על הקווים, העניק לצרפתי הצעיר כמה הזדמנויות, אבל כשנייג'ל וורת'ינגטון הגיע, הפרק האחרון בסיפור של אנסלן בנוריץ' החל להיכתב. הצפון אירי העדיף את פול דלגליש באגף הימני של הקישור ופסל את הצרפתי על הסף בגלל ממדיו הצנומים. האוהדים דרשו שהוא ישותף, באחד מהמשחקים אפילו הונפה כרזה עליה נכתב "תחזירו את אנסלן", אבל "וורת'י" היה בשלו, שיתף בעיקר שחקנים בריטים ואירים, ושלח את הצרפתי לקבוצת המילואים.
אנסלן המתוסכל ממעמדו החדש, שתק ושתק. עד שדיבר. "כל מה שאנחנו עושים פה זה לרוץ. גם בהכנה לעונה החדשה לא הפסקנו לרוץ", התלונן בתקשורת, " אנחנו אף פעם לא נוגעים בכדור, כל מה שרוצים פה זה שתרוץ ותתקל. אני מרגיש כאילו אני בגן חובה, כל הזמן בוחנים ובודקים אותי. אני רוצה לעזוב בחזרה לצרפת". בקיץ הבא הוא שוחרר.
אנסלן רשם 19 הופעות ושער אחד בשנה ועוד קצת הראשונה שלו בנוריץ', אבל בעונה המלאה השנייה שלו כשוורת'ינגטון אימן את הקבוצה הוא כלל לא שותף. הוא היה אז בן 24 בלבד ושנה שלמה בליגת המילואים פגעה במוניטין ובכושר שלו. עכשיו הוא היה צריך לעבור תקופות מבחנים ולקוות שיתמזל מזלו לנסות להרשים את הקבוצה הנכונה בזמן הנכון לא לפספס הזדמנות בקבוצה אחרת שזימנה אותו להיבחן בדיוק באותו זמן. זה לא קרה.
אנסלן התגלגל לרוס קאונטי הסקוטית, לא הותיר חותם מיוחד ואחרי כמה חודשים נטל שוב את מקל הנדודים. באירופה קבוצות כבר החלו לנעול את הסגלים שלהן והצרפתי לא מצא מחזרות. נחוש להימנע מתקופה בלי כדורגל תחרותי, הוא יצר קשר עם חברו לשעבר לבורדו, החלוץ הארגנטינאי קלאודיו ביאג'יו. אנסלן בוודאי מצטער על אותה שיחת טלפון עד היום.
ביאג'יו שיחק אז באוריינטה פטרולרו הבוליביאנית והוא שכנע את הקשר הצרפתי להגיע ואת ראשי המועדון להחתים אותו. הסימנים לדיכאון שבוא יבוא, החלו לצוץ בגבהים של הרי האנדים. אנסלן התקשה להתמודד עם החמצן הדליל ועם תנאים שלא הכיר לפני כן. שנים לאחר מכן סיפר לעיתונאי הבריטי ג'ון וולץ' על אוהדים שהיו רודפים אחרי השחקנים אחרי הפסדים והוסיף: "במגרש האימונים לא היו מקלחות ובשערים לא היו רשתות. השחקנים לא קיבלו משכורות ובכל שבוע הייתה פגישה חדשה, בה הוחלט שנשבות".
אנסלן היה מתוסכל בגלל שאף אחד מחבריו לקבוצה לא דיבר צרפתית ומעטים תקשרו באנגלית קלוקלת, וגם הניסיונות של ביאג'יו לתמוך לא עזרו. בתקשורת הבוליביאנית סיפרו אז שהצרפתי נראה בודד ועצוב, ואם זה לא הספיק, אחרי חצי שנה חלה במלריה. אנסלן שכב בבית המלון, קודח מחום, לבדו בארץ זרה. אף אחד מאנשי אוריינטה לא טרח לבקר אותו או לדאוג לשלומו. "הייתי קרוב מאוד למות", הוא יספר שוב ושוב על אותם ימים. המוות יתקרב אליו פעם נוספת בקרוב.
ברגע של שיפור במצבו הבריאותי, אנסלן הצליח להגיע לנמל התעופה ולהמריא מבוליביה לאנגליה. הוא נחת בחיק ארוסתו לינזי, אותה הכיר כששיחק בנוריץ', ועם הזמן מצבו הבריאותי השתפר עד להחלמה מלאה. אלא שהמצב הנפשי של הכדורגלן המוטרד נע בדיוק בכיוון ההפוך.
מבויש מהדרדרות הקריירה שלו וממצבו הכספי, אנסלן התרחק מעולם הכדורגל והסתגר בעצמו. אביה של לינזי ניהל אתר קרוואנים במחוז נורפוק והכדורגלן הצרפתי ובת זוגו עברו להתגורר שם (הכותרת של כתבה שנעשתה עליו לפני כמה שנים באנגליה, הייתה "מזידאן לקרוואן"). אף מאמן כדורגל לא הגיע לדפוק על דלת ביתו של אנסלן, אבל הדיכאון הגיע לבקר בקול תרועה רמה.
הצרפתי שקע ושקע עד שכמעט הרג את עצמו. "לא יכולתי לצאת מהדלת", סיפר אחרי שהתאושש, "גרנו בקרוואן כי לא היה לנו כסף. הייתי כל כך מדוכא, כל כך מבויש. לא יכולתי אפילו לצאת להליכה. כל מה שרציתי זה להיות לבד". למזלו, לינזי הצילה את חייו. "זה קרה פעם אחת, כבר היה לי חבל כרוך סביב הצוואר והייתי מוכן. אבל אשתי הגיעה ברגע הנכון ועצרה אותי", שיתף ברגע בו החליט לשים קץ לחייו.
כשלינזי ומשפחתה הבינו את חומרת מצבו הנפשי של סדריק, הם התגייסו למשימה והצליחו. אביה עשה הכול כדי שיקום מהמיטה וייצא מהדלת ושלח אותו למשימות תחזוקה באתר הקרוואנים ובעידודה הבלתי פוסק של אשתו, אנסלן הצליח לשקם את חייו ואפילו לחזור לשחק כדורגל.
ב-2004, כשהוא בן 28 בלבד, סדריק אנסלן כבר לא חלם על אצטדיונים מלאים ועל הופעות בליגת האלופות - עכשיו השאיפה שלו הייתה רק לייצב את חייו. למען משפחתו ולמענו עצמו. הוא חתם בקיימברידג' של הרב רנארד על חוזה על פיו הוא יקבל שכר לפי כמות המשחקים בהם ישתתף, אבל הספיק לדרוך על הדשא פעמיים בלבד לפני שנפצע בתאונת דרכים ונאלץ להיעדר זמן רב. אחרי שכבר נגע בתחתית הבאר מבחינה נפשית, זו הייתה מכה קטנה.
בשנים הבאות אנסלן הוציא תעודת אימון ובמקביל שיחק בקבוצות חצי מקצועניות כדי לשמור על הטעם. בנוסף, הוא חבר לשחקן נוריץ' לשעבר דארן אידי, שפרש בגיל 28 בגלל פציעה, נאבק בעצמו בדיכאון עמוק והחל בשנים האחרונות בפעילות מוגברת למען הגברת המודעות לדיכאון והתקפי חרדה בקרב כדורגלנים.
היום, קרוב ל-18 שנה אחרי ששיחק בגמר גביע אופ"א לפני שהספיק אפילו לחתום על חוזה מקצועני, סדריק אנסלן נמצא במקום הכי רחוק משם מבחינה מקצועית. ההבטחה לא קוימה והוא לא הפך לכוכב כדורגל גדול, אבל אחרי שחווה מחלת מלריה ודיכאון שקירבו אותו פעמיים למוות, הוא שמח לחיות חיי שגרה רגילים, עם אשתו התומכת ("הסלע שלי, הדבר הכי טוב שקרה לי") ושני ילדיהם, במחוז נורפוק שבמזרח אנגליה.