פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מסע הייסורים של מיחאי נשו

        במאי 2011 הולנד הזדעזעה אחרי תאונה קשה באימון אוטרכט. המגן השמאלי מיחאי נשו שמע מהרופאים ש"99 מתוך 100 אנשים במצבו היו מתים", אבל נותר בכיסא גלגלים והחל בהליך שיקום ארוך. במהלך אותה תקופה אשתו עזבה אותו ואמו חלתה בסרטן, אבל הוא לא הסכים לוותר

        זה היה בסך הכול אימון שגרתי. שחקני אוטרכט התכוננו למשחק במחזור האחרון של עונת 2010-11 בעוד חמישה ימים נגד AZ אלקמאר ולמרות שהעונה כמעט נגמרה, הם ידעו שרק ניצחון ישאיר להם סיכוי לסיים במקום השמיני ולהעפיל לפלייאוף העלייה למוקדמות הליגה האירופית בעונה הבאה.

        במהלך התרגול, המאמן טון דה שאטינייה חילק את השחקנים לשתי קבוצות וערך משחקון פנימי. דקות לאחר מכן, נאבקו המגן השמאלי מיחאי נשו והבלם אלייה סחוט על הכדור. נשו נפל לכר הדשא הראשון. סחוט, 193 סנטימטרים שהתפרסו על 90 ק"ג, נפל אחריו ונחת על המגן הרומני הבינלאומי, שעד אז הספיק ללבוש את מדי הנבחרת שמונה פעמים. מיד לאחר מכן התרומם ונעמד. השחקנים חיכו שגם נשו יקום, אבל הוא נותר שכוב על הדשא.

        שחקן אוטרכט לשעבר, מיחאי נשו (GettyImages)
        השחקנים חיכו שגם נשו (בתמונה) יקום, אבל הוא נותר שכוב על הדשא (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        "בשניות הראשונות הייתי בטוח שמיחאי עוד רגע קם, אבל הוא נשאר שכוב על הדשא והתחיל לצעוק", סיפר הבלם הבלגי יאן וויטנס, "הוא צרח שהוא לא יכול לזוז ולא מסוגל לנשום. זה היה נורא, היינו חסרי אונים". דריס מרטנס, היום בנאפולי, הוסיף: "הבנו די מהר שהמצב חמור. מיחאי לא היה יכול לזוז והיה נואש לחמצן. הייתי אחוז אימה, זו הייתה חוויה נוראית".

        האימון השגרתי הפך לסיוט. למתקן האימונים הוזעק אמבולנס שהוביל את הרומני במהירות לבית החולים. הדיאגנוזה הייתה זריזה: נשו שבר חוליות בצוואר. הוא נותח במשך חמש שעות והורדם לארבעה ימים. אחרי שהתעורר הרופאים אמרו לו שחייו ניצלו בנס, ש-99 אנשים מתוך 100 היו מתים במצב זהה. למזלו בית החולים היה קרוב מאוד למגרש האימונים של אוטרכט והאמבולנס הגיע במהירות. ציפייה ארוכה יותר לטיפול הייתה עולה לו בחייו.

        בזמן שחברו לקבוצה נאבק על חייו ומאוחר יותר מתחיל בתהליך שיקום ארוך ולעתים מייאש אליו נגיע עוד מעט, אלייה סחוט התמודד עם שדים משלו. הבלם הוותיק והאהוב – יליד אוטרכט ששיחק בקבוצה כל חייו – האשים את עצמו בפציעה הקשה של חברו לקבוצה והתקשה לתפקד. "ניסינו לעודד את אלייה, אבל הוא היה ממוטט", סיפר דריס מרטנס.

        בלית ברירה, באוטרכט המשיכו להתכונן למשחק האחרון של העונה נגד AZ, אבל סחוט לא היה חלק מההכנות. לאימון המסכם של הקבוצה הגיעו כ-500 אוהדים שביקשו לעודד את הבלם הוותיק, אבל דקות אחרי שעלה לכר הדשא, הוא חזר לחדר ההלבשה בדמעות. בשלב מסוים אמר לחבריו לקבוצה שהוא לא מסוגל יותר, שהוא רוצה לפרוש מכדורגל. במשחק נגד AZ - כמעט מיותר לציין – הוא לא נכלל בסגל.

        כשלושה חודשים אחרי שהנחיתה שלו על נשו הפכה לתאונה מצמררת, סחוט סיפר בראיון ארוך למגזין "voetbal international" : "חשוב לי להגיד לפני הכול שאני לא קורבן. זו לא המילה הנכונה והפוקוס צריך להיות על מיחאי. יחד עם זאת אני מודה ששום דבר הוא לא כמו שהיה לפני כן. אין יום שבו אני לא חושב על מה שקרה, בעיקר בלילה כשאני מנסה להירדם. אני לא אדם דתי, אבל עכשיו אני מבקש מאלוהים בכל יום שיגרום למיחאי להחלים. הסבל שלו ילווה אותי עד סוף חיי".

        שחקן אוטרכט לשעבר אלייה סחוט (ימין) מול שחקן ליברפול מרטין שקרטל בשנת 2010 (AP)
        "אין יום שבו אני לא חושב על מה שקרה, בעיקר בלילה כשאני מנסה להירדם. אני לא אדם דתי, אבל עכשיו אני מבקש מאלוהים בכל יום שיגרום למיחאי להחלים". אלייה סחוט מימין (צילום: AP)

        בזמן שאלייה סחוט התמודד עם רגשות האשמה, מיחאי נשו עמד בפני חיים חדשים. בימים הראשונים אחרי הפציעה שלו העיתונאים עוד שאלו האם יוכל לחזור לשחק, אבל אחרי תקופה קצרה התהייה הזו הפכה למגוחכת. הוא בילה קרוב ל-200 יום בבית החולים ואחר כך בשיקום, אבל למרות שהצליח להניע מעט את הידיים והרגליים, התמונות שלו שקוע בכיסא גלגלים במבט המום שברו לבבות רבים במולדתו ובקרב אוהדי אוטרכט.

        תקשורת הספורט הרומנית דיווחה בהתרגשות על כל צעד בשיקום. "יש התקדמות: מיחאי נשו הזיז את יד ימין", "הרופאים מרוצים, נשו מניע את כפות הרגליים". אלא שבשלב מסוים הדיווחים הלכו ופחתו והמגן השמאלי – עכשיו מגן שמאלי לשעבר – נותר בכיסא גלגלים. "היו רגעים בהם הייתי מיואש, אבל חברי ילדות שבאו לבקר אותי עודדו אותי", יספר מאוחר יותר.

        הצעד הבא הייתה קבלה למרפאה מודרנית בקליפורניה, שמתמחה בפגיעות בעמוד השדרה. הטיסה לארצות הברית הפכה בעצמה לסיוט. מיחאי היה צריך להישאר ישוב 12 שעות ברציפות בכיסא שלא התאים לצרכים שלו ואחרי הנחיתה התברר שהישיבה גרמה לו לזיהומים. נשו שרד את הכאבים העזים והחל בתהליך שיקום.

        למזלו של מיחאי, הסביבה לא נטשה אותו בשום שלב. בקליפורניה הוא התקבל על ידי משפחה ממוצא רומני שדאגה לו ובנוסף דריס מרטנס ששיחק איתו באוטרכט ביקר אותו בארה"ב ופלורין לובין וג'אורג'ה אוגררו, ששיתפו איתו פעולה בסטיאווה בוקרשט, כל הזמן סיפקו כתף תומכת. בעידודם של מקורביו הוא הקים עמותה ללא מטרות רווח שתומכת בבעלי מוגבלויות ברומניה – משהו שיעסיק אותו בדברים מעבר לשיקום.

        אותו משחק של אוטרכט נגד AZ אלקמאר, חמישה ימים אחרי אותה תאונה מזעזעת, הוקדש לנשו. האוהדים הניפו דגלים של רומניה והחזיקו צעיפים עליהם נכתב שמו. הם תלו עשרות שלטים עם תמונות שלו ולצדן איחולי החלמה בהולנדית ורומנית ולפני שריקת הפתיחה על כר הדשא נפרס דגל ענק של רומניה שנשא את הדיוקן שלו. ברומניה המשיכו לתמוך בו ללא הרף, לתת לו תשומת לב, לראיין אותו. בעיני רבים הוא הפך לגיבור, אבל לא כולם עמדו שם לצידו.

        כמה חודשים אחרי הפציעה, אשתו חזרה לרומניה ומיחאי נשאר בהולנד. בני הזוג למעשה נפרדו וכשהוא המריא לקליפורניה לשיקום, היא לא הצטרפה אליו. אם לא די בכך, בזמן שהכדורגלן עבר שיקום איטי וארוך, מחלת הסרטן ממנה החלימה אמו כמה שנים לפני כן, חזרה והיא נאלצה לעבור טיפולים כימותרפיים מתישים.

        בתקופה האחרונה נשו בן ה-30 השמיע דיבורים על כוח הרצון העז שלו להמשיך בשיקום ולהגיע לתוצאות הטובות ביותר. על כך שהוא מתכנן לחזור להולנד בגלל ששם התנאים להתקדמות הרבה יותר נוחים מאשר ברומניה. בתקשורת המקומית אפילו דיווחו שבעזרת עזרים חיצוניים הוא כבר מסוגל לקום מכיסא הגלגלים ולעמוד. אחרי שנתיים בהן חטף מהלומות קשות בזו אחר זו, הוא ממשיך לנסות.