פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        תיבת מוח: האלוף שהתאבד ותרם את מוחו למדע

        כאלוף, הוא ספג בשקט אלפי תאונות דרכים קטלניות. כשפרש, הוא התעשר, בנה אחוזה ליד ג'ורדן, עד שיום אחד זרק את אשתו מחדר מלון, כמו יריב. אז דייב דוארסון הבין איזה נזק פוטבול עושה. כשהסבל הכריע, פרש דגל וירה בלבו, במטרה: לתרום את מוחו למדע, שכל העולם יידע

        ארונו של שחקן הפוטבול לשעבר דייב דוארסון (AP)
        הסיפור הזה נגמר כך. ארונו של דייב דוארסון (צילום: AP)

        הוא לא היה הראשון. הוא לא יהיה האחרון. אבל כשדייב דוארסון התאבד לפני שלוש שנים פחות יומיים, הוא בכל זאת נכנס להיסטוריה המפוקפקת של אחת הסוגיות הגורליות ביותר בספורט האמריקאי המודרני. כי בניגוד לשחקני פוטבול רבים אחרים שבחרו לשים קץ לחייהם בלי לחשוב על הקולקטיב, אלוף ה-NFL לשעבר חשב גם חשב. הוא חשב על העבר, הוא חשב על ההווה, הוא חשב על העתיד. וב-17 בפברואר, 2011, הובילו כל המחשבות הללו את דייב דוארסון לטפס אל מיטתו בסאני איילס, פלורידה, ולכוון את האקדח ללבו - לא לראשו. כשתימצא גופתו, יתבהר מסר מצמרר אחד שדאג להשאיר אחריו:

        אנא, תדאגו שהמוח שלי יעבור הלאה. למען יראו וייראו.

        ***

        כיאה לילדי פלא, גם לדייב דוארסון האפשרויות היו פתוחות לגמרי. הוא הצטיין בפוטבול, בייסבול וכדורסל, למד לנגן על טובה וחלם להיות איש עסקים או פוליטיקאי בכיר. "חשבתי שהוא יגדל להיות סנאטור, או כל מה שירצה", נזכר ב"מיאמי ניו טיימס" אחד מחברי ילדותו לפני מספר שנים. לוס אנג'לס דודג'רס מליגת הבייסבול המקצוענית כבר הציעה לו חוזה, אולם משפחת דוארסון העדיפה שיילך לקולג', ובין שלל ההצעות שקיבל בחר העילוי הצעיר בנוטרדאם המפוארת. "הלוואי שהוא היה מחליט לשחק בייסבול", יגיד בנו אחרי התאבדות אביו ל"ניו יורק טיימס".

        "ספורט היה קרש הקפיצה שלו", אמרה אשתו לשעבר של דוארסון למגזין "מנז ג'ורנל". "הוא עשה כל כך הרבה תכניות בגיל צעיר והיה לו את המוח לקיים אותן. היה לו זיכרון צילומי". במקביל להפכיתו קפטן קבוצת הפוטבול ולשתי בחירות יוקרתיות לאול-אמריקן, סיים דוארסון את דרכו בנוטרדאם עם תואר ראשון בכלכלה - תואר בו יהיה גאה מאוד, עד כדי שיבחר להניח אותו על מיטתו, בה יסיים את חייו.

        צורת החשיבה הלא לגמרי טיפוסית, שלקחה בחשבון את הפוטבול כחלק מינורי מהתמונה המלאה, דרדרה אותו עד הסיבוב השלישי של דראפט ה-NFL ב-1983, שם חיכתה שיקגו של המאמנים המיתולוגיים מייק דיטקה ובאדי ראיין. בראיון שהעניק לספר העוסק באמריקאים עם הכניסה לעשור החמישי בחייהם, סיפר דוארסון: "באדי ראיין ידע שהלכתי לנוטרדאם ושאל אם אני אחד מהרופאים או עורכי הדין האלה. אמרתי לו, כן, אדוני. הוא אמר - טוב, אז כנראה שלא תהיה כאן יותר מדי זמן, כי אני לא אוהב כושים חכמים". ריאן, מתאם ההגנה הקשוח, הכחיש את הדברים.

        אחרי שמיעט לשחק, הגיעה הפריצה הגדולה תודות לסייפטי טוד בל, שהחליט להחרים את עונת 1985 בשל חילוקי דעות כלכליים עם המועדון. דוארסון נכנס לעניינים, וסייע לשיקגו לזכות בסופרבול בעונה שחלק מקורותיה סופרו במדור זה בכתבה על וויליאם "המקרר" פרי. ההצלחה היתה מרשימה עוד יותר בהתחשב באופי השונה של דוארסון ומאמנו, או כפי שתיארו זאת ב"מיאמי ניו טיימס", "מדען עם צלחת פיטרי לא היה יכול ליצור שני ניגודים גדולים יותר מדייב דוארסון ומייק דיטקה". אחרי התאבדותו של דוארסון, נשאל דיטקה מה דעתו על כך ששחקנו לשעבר טען שנהג להקטין את הכוכבים שלו כדי שלא יהיו גדולים יותר ממנו, והשיב: "הוא מת, מה אכפת לי מה הוא אמר? הבנאדם התאבד, אתם חושבים שהוא חשב רציונלי? אין לי זמן לחרא הזה".

        שחקן שיקגו ברס דייב דוארסון (GettyImages)
        אם רק היה בוחר לשחק בייסבול, אולי היה בחיים היום. דייב דוארסון (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        ***

        בסיום שש עונות מוצלחות במדי הברס וארבע בחירות רצופות למשחק האולסטאר של הליגה (הפרו-בול) הקשר הזה התפוצץ, ודיטקה ויתר על דוארסון, שהספיק לעזור לניו יורק ג'איינטס לזכות בסופרבול של 1990 תחת ביל פארסלס ולבלות שלוש שנים באריזונה לפני שהודיע על פרישה. קשה לקבוע חד-משמעית האם המשחק היה קשוח יותר בזמנים ההם, אבל המודעות לעניין הבטיחותי ולכל נושא זעזועי המוח - דוארסון חווה, על פי הערכות של משפחתו, כעשרה לאורך הקריירה - בהחלט היתה נמוכה יותר. "הוא אף פעם לא ירד מהמגרש, תמיד ניסה להמשיך לשחק ולא ידעתי על כך עד אחרי משחקים", נזכרה לא מזמן אשתו לשעבר, וסיפרה כי בימים ההם, אם שחקן קיבל מכה חזקה ונפל, המאמן הרים שתי אצבעות ושאל כמה אצבעות הוא מרים. "שלוש", השחקן היה אומר, ומיד נשלח בחזרה למגרש. "הם התייחסו לזה כאל בדיחה", אמרה אשתו לשעבר של דוארסון. השחקן עצמו אמר מספר חודשים לפני התאבדותו בתכנית הרדיו שהגיש כי "אין הרגשה דומה ללהוציא את האוויר משחקן אחר", ועל קריירת המשחק שלו באופן מעט כללי יותר, סיפר כי "זה היה כמו להיות מעורב בתאונת דרכים כל שבוע. ידעתי שיהיו לי בעיות בהמשך החיים".

        והבעיות אכן הגיעו, מטפטפות לאט לאט ומרימות מפעם לפעם את ראשן המכוער – פחות בתקופה ההיא, ויותר כשהכל החל להתפרק. עם תום קריירת המשחק שלו החל דוארסון לחשוב ברצינות על כניסה לעולם הפוליטי, והאמין כי הוא מסוגל להיבחר לראש העיר של שיקגו. זה לא קרה, ואלוף ה-NFL בדימוס פנה למגזר העסקי. ב-2002 פתח מפעל לאריזת בשר בוויסקונסין, עבד עם מקדנולדס וחלם להיות ספק הבשר הגדול ביותר בארצות הברית. תוך זמן לא רב, עלה שווי החברה בה היה שותף מ-24 ל-63.5 מיליון דולר, ודוארסון ניצל את היותו מיליונר של ממש כדי לרכוש לעצמו אחוזה מפוארת בת 17 חדרים בשכונה יוקרתית בהיילנד פארק, פרבר מצפון לשיקגו, וכשאנחנו אומרים מפוארת, אולי מוטב להגיד שבהמשך הרחוב גר טיפוס בשם מייקל ג'ורדן. במקביל נרשם לתכנית מנהלים באוניברסיטת הרווארד שם, על פי אשתו לשעבר, זרק ושמע רעיונות חדשים ממנכ"לים ומנהיגי עולם שונים.

        ואז, ב-2005, אחרי פגישה של מועצת המנהלים של אוניברסיטת נוטרדאם, התווכח דוארסון עם האישה לשעבר המדוברת, זרק אותה מחוץ חדר המלון שלהם והותיר אותה עם חתך בראשה וסחרחורת. "איבדתי שליטה לשלוש שניות. זה היה חד-פעמי - הרגע הכי מאכזב בחיים שלי, כזה שלעולם לא אחזור עליו", אמר, ואכן לא יכול היה לחזור עליו, בעיקר משום שב-2008 הוא ואשתו התגרשו, בהתאם לסערה הכללית שהרעידה את עולמו דאז. זו פחות או יותר הנקודה בה כאבי הראש, הבלבול והסחרחורות החלו להתגבר. "בהתחלה הוא חשב שהוא מתבגר, אבל עם הזמן הוא החל להיות יותר ויותר מודאג", אמרה אשתו לשעבר ל"מנז ג'ורנל". "הזיכרון שלו נהרס. הוא לא ישן הרבה, והיה צריך לבקש עזרה להתמצא בשיקגו - עיר שהכיר בלי בעיה 25 שנה".

        שחקן שיקגו ברס דייב דוארסון מול שחקן גרין ביי פאקרס דון מייקובסקי (GettyImages)
        כעשרה זעזועי מוח לאורך קריירה בת 11 שנים. דוארסון בפעולה (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        ***

        פשיטת הרגל לא איחרה להגיע, ובעוד שדוארסון זכה בתביעה בת 34 מיליון דולר נגד חברת קירור, הוא ראה את הכסף הזה הולך לעזאזל כשאותה חברה בדיוק הקדימה אותו בהכרזתה על פשיטת רגל. בנובמבר 2008 מכר את הרולקס שלו תמורת 4,500 דולר, בקיץ של 2009 מכר את המרצדס C320 תמורת 8,000 דולר, את ההארלי דייוידסון תמורת 6,000 דולר ואת טבעת הנישואים שלו תמורת 1,200 דולר. במותו היה חייב מאות אלפי דולרים לשותפים עסקיים לשעבר, וכ-70 אלף דולר של דמי מזונות לאשתו לשעבר. אבל רגע לפני שמגיעים למוות המדובר, חשוב להתעכב על נקודה מהותית לסיפורנו. בשנותיו האחרונות, לקח דוארסון חלק במספר ועדות ופאנלים שעסקו בפיצויים שמגיעים או לא מגיעים לשחקני עבר מהליגה. ב-2007 היה שותף לדיון בסנאט האמריקאי, דיון בו נשמע מסויג למדי בנוגע לקשר בין פוטבול ומחלות נפשיות כגון אלצהיימר ושיטיון בגילאים מתקדמים. ואם מישהו הכיר את שלוש האותיות המכוננות בהן נעסוק בפסקאות הקרובות - CTE - הרי שזה היה דייב דוארסון.

        CTE - Chronic traumatic encephalopathy - או באותיותיה העברית, אנצפלופתיה טראומטית כרונית, היא מחלת מוח ניוונית שמגיעה בדרך כלל אחרי מכות חוזרות ונשנות בראש - מכות שיכולות להוביל, בין היתר, שנים רבות לאחר ספיגתן, לאיבוד זיכרון, אגרסיביות, דיכאון ושיטיון, וכפועל יוצא, גם להתאבדויות. עסקנו בנושא זה במקרים של שחקן הפוטבול ג'ובן בלצ'ר שירה באשתו והתאבד, וכן בהתאבדותו של שחקן ההוקי דרק בוגארד, ובכל זאת, נציין שהמחלה אובחנה באופן פומבי לראשונה רק ב-2002, ברקמת המוח של שחקן הפוטבול מייק וובסטר, שמת בגיל 50 מהתקף לב וב-25 שנים על מגרשי פוטבול ספג, על פי הערכות רופאים, פגיעות שוות ערך ל-25 אלף תאונות דרכים (!).

        באמצע העשור הקודם החלו לבחון באוניברסיטת בוסטון אתלטים נוספים (בעיקר מתאגרפים ושחקני פוטבול) ששילמו בחייהם על עיסוקם הספורטיבי. דוארסון היה מודע לכך: קשה להאמין שלא הכיר את כל הסימפטומים, שלא קרא בעיתונים, כמו כולם, על כך שהליגה העבירה מיליון דולר לאוניברסיטה בבוסטון למען המחקר, או, בעיקר, על מקרי המוות של לו קריקמור, מייק וובסטר, כריס הנרי, ג'ון גרימסלי, טום מקהייל, ג'סטין סטרלזיק, ועל ההתאבדויות של שיין דרונט, טרי לונג, אנדרה ווטרס - כולם, בלי יוצא מן הכלל, סבלו מ-CTE. למעשה, ב-45 מתוך 46 רקמות מוח של שחקני פוטבול מנוחים שנבדקו לקראת תום העשור הקודם נמצאו שרידי CTE.

        בקיצור, דוארסון ידע באיזו סירה הוא נמצא. "הוא הקדיש כל כך הרבה לשחקנים שפרשו ולבעיות שלהם, הלוואי שכל המידע הזה שהוא קיבל מהמקרים הללו היה מביא אותו לחפש עזרה שהיתה יכולה להציל אותו", אמר לפני שלוש שנים ל"ניו יורק טיימס" רוברט סמית', שחקן עבר שישב עם דוארסון באחד הפאנלים. ובדיוק משום שידע באיזו סירה הוא נמצא, כך ניתן רק להניח - דייב דוארסון בחר לקפוץ ממנה בהחלטיות ולשים קץ לחייו.

        תנו לרשת ESPN להסביר לכם דבר או שניים על זעזועי מוח בפוטבול

        ***

        מכאן, מוטב לתת את זכות הדיבור לפול סולוטרוף, ממגזין "מנז ג'ורנל", שתיאר במאי 2011 את מזבח המוות של דוארסון באלה המילים: "הוא הסיט את הווילונות, הניח על המיטה כמה מדליות ודגל אמריקה שקיבל מאביו, שלחם במלחמת העולם השניה, וכיסה את גופו העירום בסדין, מחווה למי שימצא אותו מאוחר יותר. על שולחן האוכל היו פתקים רשמיים ואינטימיים... הוא הסביר מדוע בחר לסיים את חייו, ציין את התרסקות חיי המשפחה וההתרסקות הכלכלית שהפכה אותו ממולטי-מיליונר לאדם שלא מסוגל לשלם שכר דירה תוך חמש שנים. יותר מהכל, הוא דיבר על מחלה שהכאיבה ודיכאה אותו מעל כל סבלנות: כאבי ראש איומים, ראייה מטושטשת, בורות בזיכרון לטווח קצר, חוסר יכולת להתמצא בערים שפעם הכיר... שמות, מילים פשוטות, מה הוא אכל לארוחת ערב - הכל נשטף בגל ארוך אחד. דייב הוסיף לתמונה שהרכיב את התעודות שלו - תואר בכלכלה מנוטרדאם ותעודה מהרווארד. ואז הוא כיסה את עצמו בסדין הירוק, לקח את האקדח 38 מ"מ, וירה לעצמו בלב".

        "זה מאוד טראגי שדייב נטל את חייו, אבל גם מאוד מהותי שהוא זיהה את הסימפטומים של המחלה - זה אישר את המצב שלו", אמרה דוקטור אן מקי, ככל הנראה אשת המקצוע החשובה ביותר בתחום, זו שעומדת במרכז שלל המחקרים של האוניברסיטה בבוסטון, זו שמצאה סימנים ל-CTE גם במוחו של דוארסון בן החמישים וקבעה כי "כמות ההרס במוחו עצומה. כזה ניוון בגיל כל כך צעיר זה די בלתי רגיל". אחד מבניו של השחקן המנוח הוסיף: "אני מתפלל שאבא שלי לא מת לחינם ושדרך המחקר הזה המורשת שלו תמשיך הלאה ואנשים לא יצטרכו לסבול כמוהו". הבן הצעיר המשיך את הקו הזה: "אני לא רוצה שאנשים יחשבו שרק בגלל שהוא היה בחובות ומרושש הוא רצה לגמור עם החיים. ה-CTE הרג אותו. זה שינה אותו בצורה דרמטית, אכל לו את המוח, והוא לא ידע איך להילחם בזה".

        התקשורת בארצות הברית רעשה, געשה וניסתה להבין מה המוות האחרון אומר גם עליה ועל הציבור צמא הדם. ב"טיימס" הלכו הכי רחוק וכינו את דוארסון "הקדוש המעונה הראשון בפוטבול". באותה כתבה צוטט שחקן עבר בשם כריס נווינסקי שמקדיש כיום את חייו למחקר המחלה המפחידה, כאומר: "יש כאן המון אנשים שסובלים בשקט, אבל האמת היא שאם יש להם את המחלה הזו - אי אפשר לדעת מה הם יעשו בעתיד".

        נווינסקי העלה באותה כתבה את השאלה הגורלית ביותר בנוגע לעתיד הענף בארצות הברית: "האם הייתם נותנים לילד בן ה-12 שלכם ללכת לחוג אגרוף ולחטוף אלף מכות בראש וליפול? ברור שלא. אבל אנחנו נותנים לזה לקרות עם שחקני הפוטבול שלנו". ברק אובמה בעצמו הודה לפני כשנה שאם היה לו בן, לא היה מאפשר לו לשחק פוטבול באופן מקצועני, ועל פי ESPN, בין 2010 ו-2012 נרשמה ירידה של 9.5 אחוז בילדים שמתחילים לשחק פוטבול (מ-248 אלף ל-225 אלף) - הירידה הגדולה ביותר מאז שהחלו בספירה לפני עשרות שנים. ובכל זאת, מי שרוצה לקבוע שהענף איבד מהפופולריות שלו, הנה נתון שכדאי לקחת בחשבון: הסופרבול האחרון – שלא היה מותח, מלהיב או מסעיר במיוחד, וזאת בלשון המעטה - היה הנצפה אי פעם, עם קהל של 112.2 מיליון איש.

        דוקטור אן מקי מרצה על CTE (AP)
        היא ועמיתיה לאוניברסיטת בוסטון אבחנו למעלה מ-80 שחקני פוטבול כסובלים מ-CTE. דוקטור אן מקי (צילום: AP)

        ***

        מיותר לציין שמשפחתו של דוארסון נמנתה על 4,500 שחקנים שתבעו את ה-NFL וקיבלו בשנה שעברה פיצויים של 765 מיליון דולר (1.3 מיליארד פחות משקיוו לקבל). אבל מדובר כאן בניצחון אחד קטן של אלה שכבר נפגעו. מה לגבי כל אותם שחקנים שמסכנים את עצמם כעת - שסיכנו את עצמם בשנים עברו ועדיין לא יודעים זאת?

        לפני קצת יותר משנה אובחנו, לראשונה בהיסטוריה, חמישה שחקני NFL לשעבר כסובלים מ-CTE עוד בחייהם. עד הבדיקות המקיפות והחדשניות שנערכו לאורך שלושה חודשים באוניברסיטת UCLA, הדיעה הרווחת בעולם הרפואה העולמי היתה שניתן לאבחן CTE רק אצל אנשים שכבר שילמו בחייהם. "אבחון CTE באדם חי זה הגביע הקדוש במחלה הזו, כי זה מאפשר לנו להתרכז בטיפול", אמר ד"ר ג'וליאן ביילס, אחד מראשי המחקר. כעשרה חודשים לאחר מכן, אובחנו גם שחקני היכל התהילה טוני דורסט וג'ו דלמליר כסובלים מ-CTE. תוסיפו אליהם מחקר חדש של אוניברסיטת בוסטון שגילה לפני כחודשיים 28 מקרים חדשים של CTE במוחם של שחקני פוטבול מנוחים - כולל שחקני היכל התהילה כגון אולי מטסון וג'ון מקי - וקיבלתם למעלה מ-80 מקרים מאובחנים.

        שלוש שנים אחרי התאבדותו של דוארסון, הקדוש המעונה אם תרצו, ניתן לומר בבירור דבר אחד: המודעות לנושא פגיעות הראש בפוטבול האמריקאי מעולם לא היתה גבוהה יותר. זה לא אומר שדברים רבים השתנו או משתנים, אבל מדי שבוע או חודש יוצא בארצות הברית מחקר חדש, או סתם שחקן שמספר על הקשיים שלו. והשמות, למקרה שתהיתם, הם שמות גדולים.

        לפני כשלושה חודשים התראיין ברט פארב ל"טודיי שואו" וסיפר כי מפעם לפעם הוא שוכח מילים, או לא מצליח לסיים את המשפטים שהתחיל, או שלאחרונה לפתע גילה שבתו הצעירה משחקת כדורגל - אף שהיה בכל המשחקים שלה. ג'ונתן מרטין, שעמד במרכז תשומת הלב הציבורית בפרשת ריצ'י אינקוגניטו, כתב לחבר לפני כשנה - זמן קצר לפני שהפרשה ההיא התפוצצה - כי הוא שוקל לתלות את הנעליים, בין היתר כדי ש"לא אמות מ-CTE". רוני ג'נקינס, ששיחק שלוש שנים בליגה בתחילת העשור הקודם, חשף לפני כשבועיים כי גם הוא חושש כי סובל מ-CTE, וכי ניסה להתאבד פעמיים: "קשה להתמודד עם זה ולא לדעת מה קורה לך או למה הדברים קורים. המוח שלך משתגע".

        בשנה האחרונה פתחו באתר דדספין בסדרת ראיונות העונה לשם "האם היית עושה זאת שוב" - השאלה האחרונה שמופנית לכל שחקן NFL שמרואיין (מרביתם, אגב, עונים "כן"). אחד מהם, דאג בודוין, סיפר את הדברים המצמררים הבאים: "אני מבטיח לכם שיש לי CTE. למרבה הצער, לא נדע את זה עד שאמות”. כן, מדובר בפצצת זמן מתקתקת ללא סטופר, כזו שיכולה להתפוצץ בשלל רגעים אקראיים ולאף אחד אין מושג אין לפרק.

        נסיים עם אחד שהיה שם – שחקן העבר רנדי קרוס, שבילה 12 שנה בסן פרנסיסקו מ-1976 ועד 1988, ויחגוג בעוד חודשיים את יום הולדתו ה-60. בכתבה ב"ניו יורק טיימס" התבקש קרוס להתייחס למציאות המבעיתה החדשה שמתחוללת סביבו וסיפק את התשובה הפשוטה, הטובה והמבעיתה ביותר.

        “המצב הזה צריך להפחיד כל אדם שאי פעם שיחק פוטבול".

        טרג דוארסון, בנו של שחקן הפוטבול דייב דוארסון (AP)
        ""אני מתפלל שאבא שלי לא מת לחינם ושדרך המחקר הזה המורשת שלו תמשיך הלאה ואנשים לא יצטרכו לסבול כמוהו". בנו של דייב דוארסון (צילום: AP)

        לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

        לתגובות:
        nimrodofran@walla.co.il