למה אף אחד לא קורא לו רוצח: סיפורו של ג'ובאן בלצ'ר

"הוא הבן אדם האחרון בעולם שהייתי מצפה שיעשה דבר כזה. זה לגמרי לא הוא. הוא היה רחב לב, מנומס, רהוט, אזרח למופת. משהו כנראה השתבש כהוגן". אלה המילים הראשונות שאמר סוכנו של ג'ובאן בלצ'ר, שחקן קנזס סיטי צ'יפס, שרצח ביום שבת את בת זוגתו בביתם והתאבד בעצמו במגרש האימונים של הקבוצה, כמה דקות לאחר מכן. חברים ומכרים אחרים הוסיפו דברים דומים: בלצ'ר היה בחור טוב, שקט, אדיב, מצוין עם ילדים. אל ריטאקו, שאימן אותו בבית הספר התיכון, הופתע גם כן: “אם היה לו צד שלילי, מעולם לא ראיתי אותו. אלה שלא הכירו אותו לא יצליחו להבין איזה מין אדם הוא היה באמת. זהו לא ג'ובאן שאני הכרתי".

אז איך זה שג'ובאן בלצ'ר, שחקן משני בליגת ה-NFL, אהוב על ידי חבריו ומאמניו, עשה את מה שעשה ביום שבת? בארצות הברית עדיין מחפשים אחר תשובות, וספק אם ימצאו. על הדרך, הטרגדיה של בלצ'ר מהווה קרקע לא רעה לצאת ממנה לדיונים רחבים יותר, כגון פציעות ראש בענף והשפעתן על תפקודם של שחקנים בחברה, מדיניות הנשק באומה הגדולה בתבל, טיפול פסיכולוגי לספורטאים וכן הלאה. הכל נתון לויכוח, על כל טיעון ישנו טיעון נוסף, על כל סימן שאלה סימן קריאה מפוקפק, ומהכל מדיף מפעם לפעם ריח עכור של צביעות ואינטרסים, פרופורציות משובשות וסדרי עדיפויות לא ברורים במיוחד.

אבל לפני שנגיע לכל הסוגיות הללו, הנה חידה: מתי בפעם האחרונה ראיתם אתר זיכרון כל כך מושקע ומרגש לרוצח?

כן, המילה "רוצח" נשמעת מעט נחרצת בהקשר של ג'ובאן בלצ'ר – בכל זאת, מדובר פה בטרגדיה אישית גדולה, כך נוהגים לספר לנו – אולם לאורך הכתבה הזו כולה, לצד כל הדברים שתקראו ותשמעו בנושא, אסור לשכוח שתי דמויות בולטות: קסנדרה פרקינס בת ה-22, שנורתה למוות, וזואי, שבגיל שלושה חודשים איבדה את צמד הוריה. הן שתי הקורבנות האמיתיים. ג'ובאן בלצ'ר הוא לא קורבן.

במקרים מהסוג הזה, כמעט כולם – מהמשטרה ועד התקשורת – מתפללים לקצוות חוטים בעבר, אירועים שניתן להכניס לקונטקסט המתאים כדי שיעזרו לנו להתמודד עם האמת. במקרה של בלצ'ר, העבר לא מעניין במיוחד: הוא גדל בווסט בבילון, ניו יורק, בלי אבא של ממש, ואחד המפגשים הבודדים שלו עם המשטרה לאורך השנים היה באוניברסיטה של מיין, ב-2006, כשכעס על בחורה כלשהי, חבט בחלון ומילא את חדרו בדם. בערך באותה תקופה, הצטרף לארגון MAAV (אתלטים נגד אלימות), וחתם על אמנה בה הבטיח בין היתר: "לחנך את עצמי בענייני אלימות... להוות מודל לחיקוי עבור הקהילה שלי... לשנות את ההתנהגות האלימה שלי אם צריך", וכן הלאה.

המציאות הכואבת אומרת שניתן בקלות למצוא סיפורי חיים קשים בהרבה כמעט בכל ספורט קבוצתי אמריקאי, תיקים פליליים עשירים, הסתבכויות עם אלכוהול וסמים ונשים (ל-21 מתוך 32 קבוצות ה-NFL יש לפחות שחקן אחד שהואשם השנה בסעיף תקיפה או תקיפה מינית). מהבחינה הזאת, אין בעברו של בלצ'ר – שחתם בקנזס סיטי ב-2009 לאחר שלא נבחר בדראפט, ושיחק בשורותיה עד יום מותו – מספיק כדי להעיד על מה שעתיד היה להגיע.

בסוף 2008 סיים את לימודיו באוניברסיטת מיין עם תואר ראשון בהתפתחות ילדים ויחסי משפחה. הוא עבד קשה מחוץ למגרש, חיפה על חוסר הכישרון שלו בנחישות שסידרה לו מקום נכבד יותר ברוטציה. בלצ'ר לא היה כוכב בשום צורה, וגם לא היה הופך לכוכב. למעשה, ספק אם אי פעם היה מצליח להגיע לעמודים הראשונים של כל כך הרבה כלי תקשורת מרכזיים אם לא היה רוצח את בת הזוג שלו ואז מתאבד.

זה מתחיל בליל ה-1 בדצמבר. קסנדרה פרקינס יוצאת להופעה של אמן ההיפ-הופ האמריקאי טריי סונגס. בלצ'ר מנצל זאת כדי לבלות עם אישה אחרת. זה בסדר: אמא שלו, שבאה לישון אצלו כמה ימים, תשמור על התינוקת. בלצ'ר נוסע באמצע הלילה לביתה של האחרת. מתוך שכרות גדולה הוא מנסה להסביר לשכנים שיכניסו אותו פנימה, שיתנו לו לישון, שיעירו אותו מוקדם בבוקר לפגישה הקבוצתית שציפתה לו. הם מכניסים. בשש וחצי הם מעירים. ג'ובאן בלצ'ר נוסע הביתה.

הויכוחים מתחילים. כלומר, הויכוחים נמשכים: על פי מספר דיווחים שונים בארצות הברית, מערכת היחסים של בלצ'ר ופרקינס היתה מעורערת עוד לפני שעת הרצח, ופרקינס אף איימה לעזוב אותו, והפעם באמת, אך לא הספיקה. באותו בוקר, שחקן הפוטבול זועם על כך שבזמן שהוא עשה חיים עם אישה שהיא בהחלט לא חברתו, קסנדרה החליטה במלוא חוצפתה להמשיך למסיבה אחרי ההופעה המדוברת, ושבה הביתה רק באחת בלילה. הטונים עולים. בשעה 7:52, ג'ובן בלצ'ר מוציא את אקדחו ויורה בחברתו, אם ביתו היחידה, תשע פעמים: בחזה, בצוואר, בבטן. הוא מתקרב אליה, מנסה שלא לדרוך על הדם שממלא את רצפת חדר השינה המרכזי, נושק על מצחה ואומר שהוא מצטער. התנצלות נוספת הוא מביע בפני אימו, ששומעת הכל בחדר הסמוך. לפני שהוא יוצא החוצה, הוא דואג לנשק גם את ביתו בת השלושה חודשים.

בלצ'ר נכנס לבנטלי השחורה שלו, אותה רכש ב-120 אלף דולר. אמא שלו מצלצלת למשטרה ומזעיקה אמבולנס שלוקח את קסנדרה פרקינס למות בבית החולים. הדרך מביתו של בלצ'ר למתחם האימונים של קנזס סיטי צ'יפס לא אורכת יותר מעשר דקות, ובמהלכה אף ניידת משטרה לא עוקבת אחריו. אלה רק המחשבות שמתחילות להציף אותו. "כנראה שהוא הבין שהוא עשה משהו ממנו אי אפשר לחזור", ינסה הסמל ריצ'רד שארפ לנתח את המאורע בדיעבד. בלצ'ר מגיע לאצטדיון ארוהד ויוצא מרכבו עם אקדח אחר מזה בו השתמש מספר דקות קודם לכן מכוון לראשו. "עשיתי את זה", הוא אומר לג'נרל מנג'ר של הקבוצה, סקוט פיולי, "הרגתי אותה". פיולי מנסה לשכנע את השחקן אותו החתים רק במרץ 2012 על חוזה בן כמעט שני מיליון דולר לעונה להוריד את האקדח. הוא מכיר את הבעיות במערכת היחסים של בלצ'ר, ואפילו הפנה אותו לייעוץ זוגי.

זה לא עובד.

“באתי לכאן כדי להודות לך. תודה על ההזדמנות. אני אוהב אותך, אחי", בלצ'ר אומר לו ומבקש לקרוא למאמן רומאו קרנל ואחד מעוזריו, גארי גיבס, שממהרים ומצטרפים אליהם במגרש החניה. "ניסיתי לגרום לו להבין שכלום עדיין לא גמור, שיש סיכוי שאפשר לטפל בזה", יגיד קרנל לאחר כמה שעות, אבל בשלב הזה אי אפשר היה לגרום לבלצ'ר להבין דבר. "חבר'ה, אני חייב לעשות את זה", השחקן אומר להם. רעש הסירנות מתחזק מרגע לרגע. הניידות מתקרבות. “אני חייב ללכת. אני לא יכול להיות כאן".

"יש לו אקדח שחור מכוון לראש. אני רואה לפחות ארבעה חבר'ה מנסים לדבר איתו", אומר השוטר הראשון שמגיע לזירה ברשת הקשר. בלצ'ר מתרחק כעשרה מטרים, כורע מתחת אחד הרכבים. 20 דקות קודם לכן נזקק לתשעה כדורים כדי לרצוח את חברתו, וכעת אחד מכוון היטב, ישר לראש, מספיק. ג'ובאן בלצ'ר מת במקום.

על פי כוחות המשטרה שמיהרו לזירת האירוע, בלצ'ר לא איים על מנהליו ומאמניו. סוכנו היה מוכן להישבע כי "ג'ובאן היה במצב נפשי מטורף. הוא לא נסע לאצטדיון כדי לעשות משהו כמו בקולומביין. הוא נסע בגלל סיבה אחת בלבד: להודות לג'נרל מנג'ר ולמאמן על שהגשימו לו את חלום ה-NFL”. אחד אחרי השני - מראשי המועדון הכושל, שבאותה נקודת זמן עמד על מאזן שלילי של 10:1, דרך החברים לקבוצה, כוכבי הליגה, החברים, המשפחה – מיהרו כל מכריו של בלצ'ר להביע את תנחומיהם הפומביים, לספוד לו, לציין את שלל תכונותיו הטובות.

אתם יודעים, כמו שעושים לכל אדם שרוצח את בת זוגתו.

הסיבות, כאמור, עדיין לא ידועות. תוצאות הניתוח שנעשה לצמד הגופות עלולות לשוב רק בעוד כחודשיים, ורק אז ניתן יהיה לדעת האם בדמו של בלצ'ר היו שרידים של סמים או תרופות שאולי השפיעו על שיקול הדעת שלו. למשל, סטרואידים אנאבוליים: אחד האנשים שרתם את קרון האינטרסים שלו לעגלה של בלצ'ר הוא דון הוטון, שהקים ב-2004 קרן לקידום החינוך בנושא סטרואידים לאחר שבנו התאבד בשל שימוש יתר. "בכל פעם שאני שומע סיפור כמו של ג'ובאן, אני מיד חושב על סטרואידים אנאבוליים. הם משפיעים על המוח בדרכים משוגעות. זה רק מחמיר, והגיע הזמן שנתעורר כמדינה".

נושא נוסף שצף מעלה השבוע ולא ממש יורד מסדר היום בארצות הברית קשור בפגיעות הראש של שחקני הליגה, והנזק שנגרם להם לטווח הארוך. ביום שני פורסם במגזין "Brain" המחקר המקיף ביותר בנושא, בעקבות מותם של שחקן פיטסבורג מייק וובר, שחקן שיקגו דייב דוארסון, שחקן פילדלפיה אנדרה ווטרס ומספר שחקנים אחרים בשנים האחרונות. האם יש קשר בין המיתות השונות - מרביתן התאבדויות - וכמות המכות שספגו בראשם לאורך הקריירה המקצוענית שלהם? המחקר הנ"ל, שבחן את מוחם של 85 ספורטאים וחיילים מתים מוכיח שכן, עד כמה שניתן להוכיח: שחקני פוטבול, מתאגרפים ושחקני הוקי פוגעים יותר מספורטאים אחרים בסיבים עצביים במוחם, מה שגורם לחיסולם של תאים שאחראיים על חשיבה קריטית ורגשית. המצב הטראומתי של המוח (CTE – chronic traumatic encephalopathy) מאופיין בארבעה שלבים, כך לפי מומחים בארצות הברית: כאבי ראש וחוסר יכולת להתרכז, דיכאון, איבוד זיכרון והתפרצויות כעס. במקרים חמורים במיוחד, עלולה המחלה להתפתח לכדי שיטיון.

כל זה טוב ויפה, אלא שבהיסטוריה הרפואית של ג'ובאן בלצ'ר מופיעה פציעת ראש אחת בלבד: ב-11 בנובמבר, 2009. ארבעה ימים לאחר מכן, הוא כבר שב לשחק.

גם הויכוח הבלתי נגמר בנושא התיקון השני לחוקת ארצות הברית, המאפשר לאזרחי המדינה לשאת נשק, ראוי לכתבה משלו וגדול יותר מכל סיפור פרטני של ספורטאי כזה או אחר. לכן, ניגע בו רק בקצרה. כשהתקשורת המקומית שאלה לפני מספר ימים את חברו של בלצ'ר לקנזס סיטי, שון סמית', על אחזקת אקדחים, הוא אמר: "אם יש לך ילדות, צריך להיות לך אקדח. אתה חייב להגן על עצמך. אתה לא יכול לדעת מתי מישהו ינסה לשדוד אותך. רק בגלל שאנחנו ב-NFL, זה לא עושה אותנו שונים. עבדתי קשה, ואני לא אתן למישהו פשוט לקחת את זה ממני".

ביום שני הרעיד שדר הספורט האגדי בוב קוסטס את ארצות הברית כולה, כאשר אמר את דעתו במחצית של אחד המשחקים המשודרים. השתדלו להקשיב באירוניה גם למוסיקה שמתנגנת בזמן המונולוג הלא שגרתי של קוסטס (כן, מדובר, כמובן, ב-”God Bless America”).

בין היתר, מצטט קוסטס את הטור החריף של העיתונאי האמריקאי ג'ייסון וויטלוק, שכתב: “המציאות הנוכחית שלנו עם אקדחים מבטיחה שיותר ויותר ויכוחים בבית יסתיימו בטרגדיות. אקדחים לא מגבירים את תחושת הביטחון שלנו, הם מחמירים את הפגמים שלנו, מביאים אותנו לקבל את העימות במקום לנסות ולהימנע ממנו". מיותר לציין כי התקשורת האמריקאית עטה על דבריו של קוסטס (נכון לכתיבת שורות אלה, לעשרות הקליפים השונים של נאומו הקצר יש ביחד למעלה מחצי מיליון צפיות ביו-טיוב) – מימין, משמאל, מכל כיוון אפשרי. חלק מהביקורות היו מוצדקות: קוסטס ו-וויטלוק טענו כי אם לבלצ'ר לא היה אקדח, קסנדרה פרקינס עוד היתה בחיים. האמנם? האם אדם שכועס כל כך על אדם אחר עד מצב בו הוא מוכן להרוג אותו ירים ידיים רק בגלל שאין לו כלי נשק חם? האם סכין לא היתה מספיקה?

בצד השני של הספקטרום, משעשעת במיוחד היתה התגובה של נשיא איגוד הרובאים האמריקאי (NRA), ווין לפייר, שאמר בין היתר כי אם לקסנדרה פרקינס היה נשק, אולי המאורע היה מסתיים אחרת: "הקורבן במקרה הזה היה חסר הגנה מול השחקן הזה, 1.88 מטר, 103 קילו. מה היה קורה אילו היתה חמושה?"

כמובן. הרי כולם יודעים שהדרך הטובה ביותר להילחם באקדח, היא עם אקדח נוסף.

גם אם תסרקו את האינטרנט הלוך ושוב, תתקשו למצוא פרטים אודות קסנדרה פרקינס. במה עבדה? האם למדה? היכן נולדה? כמה זמן חלקה את ביתה עם בלצ'ר? האם גם היא היתה חייכנית, אהבה ילדים, עבדה קשה, באה מרקע לא פשוט, האמינה באלוהים? אולי. אולי לא. כשרשת ESPN דיווחה לראשונה על הסיפור, היא מיהרה להקפיץ על המסך כיתוב גרפי נאה וסטנדרטי שהראה: “ג'ובאן בלצ'ר, 1989-2012”. שמה, שנת לידתה ושנת מותה של קסנדרה פרקינס לא הוזכר באופן גרפי.

יממה לאחר מכן, הוחלט בליגת ה-NFL שלא לדחות את המשחק של קנזס סיטי מול קרולינה – בכל זאת, אפשר לחשוב שמאמן הקבוצה ראה את אחד השחקנים שלו מתאבד כמה מטרים ממנו או משהו. אוהדים רבים הגיעו לאצטדיון ארוהד עם גופיות של בלצ'ר. חולצתו וציוד המשחק שלו נותר כמזכרת לתקשורת הרבה בחדר ההלבשה, שמיהרה להנציח את המאורע המרגש/חולני משהו. לפני שריקת הפתיחה, נשמעה דקת דומיה שהוקדשה ל"קורבנות האלימות במשפחה" השונים. שמה של פרקינס לא הוזכר. ספק אם מישהו מעשרות אלפי האוהדים שהיו באצטדיון או המיליונים שצפו בו בביתם, בכלל חשבו עליה.

אחרי אותו משחק, כמה משחקני הצ'יפס הקדישו את ניצחונם השני בלבד העונה לבלצ'ר. הגדיל לעשות דווין בואו, שאף לבש חולצה של חברו המנוח וצייץ: “זה בשבילך". אף אחד מהשחקנים, אף אחד מטעם המועדון, אף אחד מראשי ה-NFL, אף שחקן אחר ברחבי הליגה, לא גינה את מעשה הרצח. כולם ממשיכים לדבר על הטרגדיה הגדולה שקרתה למועדון הקטן. כי זה, כך מסתבר, מה שחשוב כרגע.

אה, והתינוקת היתומה בת השלושה חודשים שכבר לא תזכה להכיר את הוריה? היא עברה בינתיים לחסות אימו של בלצ'ר.

לא שזה משנה משהו.

לבלוג של נמרוד עופרן

לטוויטר של נמרוד עופרן

לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il