אמנות הנאום

מה ההבדל בין הצעקות של המעסה הסקוטי של צ'לסי לבין הדרשה האיטית של שמעון מזרחי לפני הדרבי? פז חסדאי על נאומי ספורט אגדיים

פז חסדאי
אינץ' אחרי אינץ'. מהנאומים הגדולים (צילום: יח"צ, יחצ)

שני נאומי חדר הלבשה עלו לכותרות בשבועיים האחרונים, שניהם שנויים מעט במחלוקת. הראשון היה בחדר ההלבשה של צ'לסי, כשז'וזה מוריניו נשאל מה אומרים לשחקנים לפני משחק צמרת כמו זה שהיה מול מנצ'סטר סיטי, והמאמן הודה שמי שנאם היה בכלל המעסה. "הוא צעק במבטא סקוטי, לא הבנתי כלום", הודה מוריניו, "אבל בסוף כולם מחאו כפיים". הנאום השני היה של שמעון מזרחי השבוע, שהיה הכול חוץ מסוחף. מזרחי דיבר לפני הדרבי בטון המונוטוני שלו, כאילו מנסה להחדיר בשחקנים ווינריות ותשוקה באופן שכלתני ובטיעונים לוגיים עבשים, ונתקל בקהל אדיש, שהביט בו בהשתאות.

בסופו של דבר שני הנאומים עשו את שלהם והקבוצות ניצחו, אבל שניהם לא עמדו בתקנים הקלאסיים. מהם התקנים הקלאסיים? זה כבר עניין הוליוודי. נסו לדמיין את נאומי הספורט הכי גדולים שזכורים לכם, והראש יעלה את "יום ראשון הגדול" (אל פצ'ינו מדבר על אינץ' אחרי אינץ'), את ג'ין הקמן ב"הוז'רס", אולי "לזכור את הטיטאנים" ו"אורות יום שישי", בטח את "רוקי", ובקיצור, סצינות קולנוע שכוללות מאמן כריזמתי על רקע מוזיקה דרמטית, ששופך את הלב בדרשה מעוררת השראה, קלוז אפים מתמקדים בפרצופים מהורהרים שנדרכים ככל שהנאום מתקרב לסיומו, והנה המוזיקה מתגברת, וכולם יוצאים בסערה מחדר הלבשה.

טוב לדעת (תוכן מקודם)

איסטנבול פתוחה - זה הזמן לפתרון טבעי וקבוע להתקרחות גברית

חברת איילת גייר
לכתבה המלאה
השחקנים לא הבינו ולו מילה אחת, ועדיין נתמלאו מוטיבציה רק מלראות את המוטיבציה של הנואם הסקוטי. מוריניו (צילום: GettyImages)

ולמרות כל זה, העדויות האחרונות מגלות שהמציאות אחרת לחלוטין. במקרה של צ'לסי, בכלל לא המאמן היה זה שדיבר, אלא דמות שולית בצוות. לנוכח העובדה שגם מוריניו לא הבין את המלל שנבלע תחת הצעקות הסקוטיות, סביר להניח שרוב מוחלט של הקבוצה, שמורכבת מברזילאים, וצ'כי וקמרוני וסרבי - לא הבינו ולו מילה אחת, ועדיין נתמלאו מוטיבציה רק מלראות את המוטיבציה של הנואם, שלפחות בדמיון שלי הלהיט את חבריו כמו וויליאם וואלאס ב"לב אמיץ".

במקרה של שמעון מזרחי, הסיפור מורכב יותר. הפעם מדובר ברוב מוחלט של שחקנים זרים, שלא מבינים מי ניצב מולם. הם מכירים את היו"ר אולי שנה, אולי שנתיים. הם בטח לא כמונו, שעוקבים אחרי מעלליו כבר עשרות שנים, ורואים בו כמעין מיתוס חי וקיים, אדם שמגלם שורה ארוכה של תכונות שנתפסות כקיצוניות, וגוררות תגובות קיצוניות, וכל מילה שלו היא בעלת משקל ועומק. החבר'ה בצהוב פספסו את עוצמת הדברים ואת איכות הנאום, אך ורק בגלל אי ידיעת החומר.

אפשר למלא את השחקנים ברוח, לגרום להם להסתער, לטעון אותם באנרגיות, לתת להם את הערך המוסף. לומברדי (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

כל רומנטיקן ספורט רוצה לתת חשיבות גדולה לנאומים שכאלה. להאמין שיש חשיבות לדברים שנאמרים בכינוס לפני משחק, להאמין שההתמודדות לא מוכרעת רק על יתרונות טכניים וטקטיים – אלא שאפשר למלא את השחקנים ברוח. שאפשר לגרום להם להסתער, לטעון אותם באנרגיות, לתת להם את הערך המוסף, את היתרון המכריע, זה שגורם להם להקדים את היריב בגליץ' או לזנק על הפרקט. לתת להם כוחות נפשיים, את הדחף הפנימי, כוח רצון.

אני מנסה לשחזר בראש את הנאומים הקלאסיים ביותר. יש כמובן את רלף קליין, לפני הגמר של מכבי תל אביב מול וארזה, שאמר לשחקנים "בוארזה יש סוודרים יפים, זו עיר נחמדה, אבל אתם מייצגים מדינה שלמה". יש את מוטל'ה שפיגלר, שאמר לשחקני מכבי נתניה לפני מפגש מול מכבי תל אביב ש"הם אולי מועדון גדול, אנחנו קבוצה גדולה". יש את הנאום המיתולוגי של אלישע לוי ב"בית שאן סרט מלחמה", שמצמרר בכל פעם מחדש. האמריקאים מעריצים את וינס לומברדי ובובי נייט, הבריטים מעריצים את בוב פייזלי וביל שנקלי, כולם נואמים אגדיים לפחות כפי שהיו טקטיקנים.

אבל אז מגיעים שני הנאומים של מוריניו ומזרחי, ומערערים מעט את יסודות אמנות הנאום. הייתכן שנאומים הם אובר רייטד? שמייחסים להם חשיבות מוגזמת? אם מוריניו מסתפק בשברי הברות סקוטיות, במילים שהוא כלל לא מבין את פשרן, ייתכן שגם הוא סבור שאין למילים משמעות אמיתית, שבסך הכול צריך להביע רגש שיסחוט רגש. רק תצעק להם באוזן, תמחא כפיים, הם לא יבינו כלום, ועדיין יתמלאו באנרגיות.

מה הם מבינים, הצעירים. כלום. מזרחי (צילום: אדריאן הרבשטיין)

ואם מזרחי מדבר ככה לפני דרבי, מי יודע מה קורה בחדרי ההלבשה של האלופים הגדולים ביותר? אולי גם הנאומים של דוביד שווייצר ורד אאורבך, של דרור קשטן ופט ריילי, של עמנואל שפר ופיל ג'קסון – גם הם נאמרו בטון מונוטוני מול שחקנים מופתעים? גם הם פנו לעיניים חלולות של בחורים מגודלים, שלא מסוגלים להבין את עומק המסרים שמנסים להטמיע בהם?

בנוסף, בל לנו לשכוח את הצד השני. במקרים הנ"ל - את נאום חדר ההלבשה של מנצ'סטר סיטי ושל הפועל תל אביב. מי יודע מה אמרו שם פלגריני ואדלשטיין? ייתכן שנתנו את נאום חייהם, ועדיין הובסו. ובכלל, מי יודע, אולי את הנאום הגדול בהיסטוריה נתן מאמן מפסיד, ששפך את הלב, שחקניו התמלאו ברוח קרב, אבל עדיין נכנעו לקבוצה טוב יותר? חוץ מזה, שמעתי בחיי כמה נאומי מוטיבציה מקרטעים, ולעתים הם לא רק שלא עוזרים – אלא אף עלולים לעשות נזק.

בסופו של דבר, מה שמבדיל בין הנאומים של המעסה הסקוטי לבין זה של שמעון מזרחי זה לא המסר ("צאו למגרש ותנו את הכול") אלא ההתלהבות, אבל רק כפי שהיא נתפסת ממבט מבחוץ. הרי ספק אם המעסה של צ'לסי רצה ניצחון על סיטי יותר מאשר מזרחי רצה ניצחון בדרבי. ההבדל שהוא שבצ'לסי נקודת ההנחה היא שהשחקנים כבר טעונים, וכל שנדרש זה רק הניצוץ שידליק אותם. מזרחי, לעומת זאת, כבר ראה בדרבי הקודם ששחקני מכבי תל אביב לא ממש קולטים את מה שלו נראה מובן מאליו, אז הוא ניגש להסביר להם במילים פשוטות: "הלילה זה הזמן להשלים את הנקמה, ואם תובילו ב-10 נסו להפוך את זה ל-20, ואם תובילו ב-20 נסו להפוך את זה ל-30, תחשבו על הכבוד שלכם". כמה פשוט. אילו רק היו יודעים להעריך את גדולת האיש וגדולת המעמד, היו יודעים לזהות שמדובר בתורה מתומצתת של זקן חכם, בנאום לפנתיאון. הבעיה, גם של מזרחי וגם של המועדון, היא שהמכביסטים של הדור הישן הם זן נכחד. הצעירים כבר מביטים בו באדישות, ולא מבינים מה הוא רוצה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully