מכבי תל אביב מגיעה למשחק העונה, בידיעה שכל חובב כדורגל ניטרלי בישראל רוצה שהיא תפסיד בו. כי היא הפייבוריטית, כי היא האלופה, כי יש לה את התקציב הכי גדול, כי גם ככה מדובר במועדון גדול עם היסטוריה ארוכה של טינה ציבורית. בנוסף, היריבה, הפועל באר שבע, מעוררת אמפתיה מיוחדת. כי יש בה משהו מרענן (לא אחת מארבע הגדולות), כי היא לא לקחה אליפות כבר הרבה שנים, כי יש בה אוסף נדיר של דמויות חביבות (אלונה ברקת, אליניב ברדה, אלישע לוי), כי היא האנדרדוג המפתיע, הסינדרלה, וכו' וכו'.
בשנה שעברה זה היה אחרת. מכבי תל אביב הייתה אהובת התקשורת. היא קיבלה הערכה בכל פינה, נהנתה מתמיכה ציבורית, וזכתה למחמאות מכל הפרשנים. היללו אותה על המקצוענות שהיא מנחילה, על ההתנהלות השקטה, על הבשורה שהיא מביאה לכדורגל הישראלי. אבל השנה הקרדיט הזה נגמר. מתברר שיש גבול לעד כמה שאפשר להחמיא. שנה אחת הספיקה לכל המפרגנים, הסבלנות נגמרה.
זה לא צריך להרגיז את אנשי מכבי תל אביב או את האוהדים שלה. אין בזה חדש. זה קורה לגדולים מכולם. ברצלונה, לברון ג'יימס, יעקב שחר, כולם דוגמאות של אנשים מצליחים, מצליחים מדי, שפשוט נמאסו. נמאס לפרגן להם. זו טיבה של הצלחה. זה טיבם של בני אדם. כמה מילים טובות כבר אפשר להגיד? הפה כבר משתוקק לפלוט קללה, להיגעל, לבקר, מרוב מחמאות כבר בא לירוק.
מעניין לבחון איך הכל השתנה. בשנה שעברה, למשל, היה הרבה מה ללמוד מאנשי המקצוע הזרים. היחס אליהם היה על גבול המתרפס. כל מה שג?ורדי עשה נתפס כגאוני. הכול נראה מתורבת יותר, עם ניחוח אירופאי, עם קלאסה. הוא היה איש השנה, שמביא בשורה חדשה, הזר הנערץ. רק שנה עברה, ומתברר שהקלאסה האירופאית הפכה להתנשאות. בישראל, כידוע, אין אמצע, זו או הערצה או זלזול, אז עכשיו לא רק שכבר אין מה ללמוד, זה אפילו הפך לכעס, שהופך להאשמות ("מי אתם שתלמדו אותנו!").
מכבי אומנם מובילה את הליגה ועלתה שלב בליגה האירופית, אבל היא נתפסת כמשעממת, לא נוצצת, ובכלל, לא שוס מיוחד. לאחרונה המגמה היא לנסות לפוצץ את הבלון, בכל דרך שהיא. וכך פאולו סוזה הותקף על ההרכב בגביע, ועזיבת דאבור מעלה ספקות על התנהלות ההנהלה, ומרקו בלבול דורש שהתקציב של מכבי יוגבל, ופרשנים מסוימים אומרים בלי למצמץ ש?עם הכסף של גולדהאר זה לא כל כך קשה לזכות באליפות?, וטוענים שהיא "לא דורסת", והעונש המוגזם של בית הדין הוא רק המשך של אותה מגמה - נחמד להיכנס במכבי תל אביב, לתקוף אותה ולזלזל בה, זו כמעט מצווה.
האמת שגם ביציעי מכבי תל אביב כבר אין את אותו פרגון של השנה שעברה. מדי פעם נשמעות קריאות בוז של אוהדים נרגנים, שלא מבינים למה הקבוצה לא מביסה. למרות שהיא במקום הראשון, פה ושם נשמעים אוהדים מסננים ביקורת על סוזה. הם בעיקר מרגישים לא מסופקים. מדובר בתופעת לוואי של כל קבוצה מצליחה. אוהדי מכבי תל אביב בכדורסל זו הדוגמה הבולטת מכולם (אוהדים שלא מתרגשים מאליפויות, שאליפות עבורם היא תחושת הקלה), אבל גם אוהדי מכבי חיפה הפכו למפונקים עם השנים וזרקו מקלות על רוני לוי ואלישע לוי ורחוקים מההתלהבות ומהתמימות שאפיינו אותם בשנות ה-80 וה-90, וגם אוהדי ברצלונה, עד לשבוע שעבר במקום הראשון בליגה, כבר לא ממלאים את הקאמפ נואו, כי "זה לא זה".
מבחינת השחקנים, יש בזה משהו מייאש. מייאש להבין שאי אפשר לשחזר את ההתלהבות הראשונית של השנה שעברה, שההתרגשות דעכה. מייאש להבין שהם הרגילו את האוהדים לטוב מדי, שהזיכרון של הקהל קצר מדי, שפתאום 0:1 קטן הוא לא מרגש, אלא מעפאן. אבל יש גם משהו מעודד במצב הזה. הידיעה שכל העולם נגדך נותנת משמעות אחרת. היא ממלאת אותך במוטיבציה, מעניקה דחיפה נוספת. ההבנה שכל מי שסביבך רוצה לראות אותך נופל נותנת עוד כוח להמשיך לעמוד. לראות שגם בית הדין נסחף אחר התחושה הציבורית, יכול רק ללכד את השורות.
בסופו של דבר, לאף אחד אין כוח לשמוע התבכיינויות מכיוון מכבי תל אביב. אף אחד לא מרחם עליהם. אף אחד לא מתעניין ב"אתגר הקשה של לשמור על האליפות". לא רוצים לשמוע את ייני אומר ש"זה סקסי להיכנס במכבי", גם אם הוא צודק. לא צריך להתלונן ולאיים בתקשורת בעילום שם על העונש של בית הדין, אלא פשוט לערער. במכבי תל אביב צריכים לשנות את הגישה. להבין שימי החסד נגמרו מזמן, שלא יעשו להם חיים קלים, וזה לגיטימי. מכבי תל אביב מגיעה למשחק העונה, בידיעה שכל חובב כדורגל ניטרלי בישראל רוצה שהיא תפסיד בו. עכשיו השאלה היא מה היא מתכוונת לעשות בנידון.
