חצי שחקן: סיכום מחזור ליגת העל

כמות הדקות של גל אלברמן פחתה העונה באופן די משמעותי, קצת יותר מרבע. כשפאולו סוזה הגיע למכבי תל אביב הנתון הזה כבר נראה באופק. סוזה היה קשר אדיר וברור היה שהוא יביא איתו את הקשר שלו, זה שיכול להבין את החשיבה שלו במגרש. הוא גם הביא, את מיטרוביץ'. אלברמן, אחרי פיק נוסף בקריירה, נראה כמו החדשות של אתמול. מכבי תל אביב, נראה היה, תבנה את הקישור שלה ממקום אחר לגמרי. אלברמן עבר את גיל ה-30. אחרי אליפות בבית"ר ירושלים ובמכבי תל אביב, הדלק אמור להיגמר לך. המתדלק כבר עבר לטפל במכונית אחרת. אלא שגם בעונה כזו, דווקא בעונה כזו, אלברמן מוכיח למה הוא באמת שחקן ענק.

וזה קודם כל המאמן, והדרך המאוד מקצועית שבה אלברמן המחיש לו איזה ערך הוא מביא לקבוצה, גם בשיטת הרוטציה. אלברמן הוא שחקן שיכול לשקר אותך. הוא איטי, קצת גמלוני, אין לו חן יוצא דופן במשחק או טכניקה שובת עין. בכל עונה יגיע האדם התורן שיטען שהוא אוברייטד נוכח המעמד הבכיר שלו, אבל ככל שהעונה מתקדמת החותמת של אלברמן תמיד הופכת ברורה יותר וגדולה יותר. השקט, העוצמה, הגישה הנקייה והבריאה למשחק – את כל אלו הוא מעביר הלאה ומטביע היטב בסגנון המשחק של מכבי. גם העונה. אלברמן הוא מסוג השחקנים הגדולים שאף פעם לא שבעים. ראינו לדוגמה מה קרה לגיבורי הדאבל ההוא של הפועל תל אביב, וכמה הם באמת כוכבים. אלברמן הוא ווינר מהרמות הגבוהות ביותר, והעובדה שגם מאמן מכבי תל אביב, שעשה דברים דומים על במות קצת יותר גדולות, מכיר בכך ולא מתעלם מזה, היא אולי ההצלחה הכי מפתיעה של אלברמן.

הרצון להוריד שחקנים גדולים הוא אינסטינקט טבעי, ובטח כשזה נוגע לדמות כמו אלברמן. כשהוא הגיע לבית"ר אמרו שהוא לא שווה את הכסף, רק כדי לזכות בשתי אליפויות אחר כך. כשהוא כבר השתלב במכבי תל אביב, עינו אותו והתעללו בו, רק כדי להרוויח אחר כך קשר של אליפות. גם העונה הזו החלה בצורה חלשה עבור אלברמן. הרוטציה לא עשתה לו טוב והוא היה צריך להוכיח את עצמו מחדש. אבל זו בדיוק הסיבה שמבדילה את אלברמן משחקנים מוכשרים כמוהו ואפילו יותר. האופי. ההבנה שבכל יום אתה צריך להוכיח את עצמך מחדש. רק האופי הוא זה שמגדיר מיהו שחקן גדול ומיהו שחקן טוב. אלברמן, בין אם יזכה בעוד אליפות ובין אם לאו, הוא אחד הגדולים בדורנו.

בית"ר ירושלים נגד מכבי פתח תקווה: "ההתנהלות שלהם מבישה"

מנהל הפועל עכו נגד השופטים: "אני מתבייש ברמת השיפוט בישראל"

עידו חג'ג' יקפיא יורחן קולין - וישלם את שכרו בהפועל תל אביב

הקשר דויד הובר סיכם בהפועל באר שבע

בני יהודה לא תרד. זה כבר לא הימור. זו אמירה מושכלת. כבר הרבה זמן שכולם תוהים מיהי הקבוצה הכי חלשה בליגה. לפרקים זו נראית עכו, יותר הגיוני לחשוב שזו רמת השרון, ואפילו גם בית"ר ירושלים. אבל דבר אחד אפשר לומר מבלי לפחד – בני יהודה היא הקבוצה הכי טובה מבין קבוצות התחתית. הסבלנות של יוסי אבוקסיס וההכרה שלו בכך שבסוף הצדק יראה מי משחק הכי מסודר והכי נכון, הן נכס. אבוקסיס היה קשר שלא מוותר אף פעם. וגם בשבוע שעבר, אחרי שהפועל חיפה חזרה מ-2:0 ל-2:2, הוא לא נבהל. אחרי הכול, בני יהודה צמצמה את הפער מאלו שמעליה בנקודה אחת.

גם ההתנהלות שלה בחודש ינואר, להוציא את התפרצות המבישה של "מנהלת האירועים" מאיה דמאיו, המחישה את העליונות של בני יהודה על פני שאר היריבות. הקבוצות היחידות בתחתית שבאמת עמדו במילה שלהן ועשו מקצה שיפורים בינואר הן בני יהודה ובית"ר, שייפגשו בסוף השבוע, ומכבי פתח תקוה. אלא שיש הבדל מהותי ביניהן. בית"ר היא כמו אדם שהלך לקניות בסופר, וחזר עם סלסלה מלאה בדברים חוץ מהדבר המרכזי אותו תכנן לרכוש – חלוץ שיכול לספק מספרים. מכבי פתח תקוה מתנהלת כמו שוק בחלון ההעברות הזה. הם מחתימים שחקן שלא יכול לשחק אצלם תקנונית. הם מחתימים זרים רק כדי לשחרר אותם מיד אחר כך. והדרישה החדשה המוזרה בטרייד על דני פרדה, כפי שנחשפה אמש בלעדית בוואלה! ספורט, מספרת בעצם את כל הסיפור.

בני יהודה, לעומתן, הגיעה מוכנה לינואר. היא לא התמהמה, היא ידעה מה היא צריכה, והנחיתה גלריה של שחקני התקפה שיוכלו לתרגם את המשחק המסודר שלה למשהו פחות נאיבי. זו העליונות המקצועית של בני יהודה, ואיתה למאמן מוכשר כמו יוסי אבוקסיס הרבה יותר קל להמשיך הלאה ולא להתרסק, למרות אינספור אירועים של ביש מזל. אבוקסיס עושה זאת דרך כדורגל יפה. הוא לא מוותר על הכדורגל בדרך להישרדות, ומדי שבוע מבין עוד קצת כמה הוא צודק. יחסית למבול הצרות שנחת על המועדון, בני יהודה מצליחה לשמור על שקט תעשייתי בסיסי. לכן זה לא יהיה הימור גדול מדי לומר זאת שוב: בני יהודה לא תרד.

זו אולי העונה הכי גרועה של יניב קטן במכבי חיפה. אפס שערים ב-20 מחזורים הם נתון שגם סקורר בעייתי כמו קטן לא יכול לגמד. אחת לכמה משחקים הוא מגיח ביכולת סבירה, מסדר כמה מהלכים, אבל ברוב המקרים הוא לא תורם מאומה. לעתים הוא גם מפריע. אריק בנאדו חשב לפתור זאת בדרך חכמה, בדרך החברית: להוריד את מינון הדקות של קטן. לתת לו לשחק בעמדה אחרת. לחלק את הכוח שלו בין כמה שחקנים. ועדיין, התרומה המעטה של יניב קטן זועקת לשמיים ומחייבת תגובה.

העונה הזו ממחישה שמכבי חיפה לא יכולה לבנות יותר על קטן בתור שחקן מוביל, ואולי אף מעבר לכך. פעם הדומיננטיות המוגזמת שלו באה לידי במספרים סבירים, מסירות נהדרות ומנהיגות איתנה. העונה קטן הוא חצי שחקן. גם אחרי מנוחה הוא חוזר אותו חצי שחקן. ואם זה לא משתנה ולא משתפר, זה כנראה מה שנשאר מקטן. מה שרואים, זה מה שיש. למנהיגות שלו אין כבר ערך אמיתי. אם מכבי חיפה נשברת ונחנקת בכל פעם שמשהו לא הולך לה, כפי שראינו למשל במשחק הגביע ברעננה, אז כנראה שיש בעיית מנהיגות במועדון. תחזרו לפנדלים במשחק הזה ותבינו. אם קטן לקח רק את הפנדל השישי בטענה שהוא פצוע, למה הוא לא יכול היה לקחת את הפנדל החמישי? ולמה זה מזכיר לנו מקרים אחרים של פנדלים אצל המנהיג של מכבי חיפה?

אחרי הניסיון של בנאדו, הדילמה הזו חוזרת כעת ליעקב שחר, האיש שהעניק לקטן חוזה עתק. שחר חייב להבין שקטן זו בעיה שאי אפשר לפתור אותה יותר באופן חלקי. חייב לבוא מנהיג אחר במקומו, רק שלהבדיל מהטיפול ביורש של דוידוביץ' - הוא צריך להיות אחד כזה שיוכל לעמוד באתגר. מה צריך לעשות? לזרז את פרישת קטן? להפוך אותו לשחקן סגל זניח שהוא סוג של עוזר מאמן מהספסל? אין טעם להמליץ. שחר מכיר את קטן יותר טוב מכולנו. רק שעכשיו גם הוא חייב לקרוא את הכתובת על הקיר ולספק פתרון שיהיה מוצלח יותר מזה שניתן במקרה של ניר דוידוביץ'.

את משחק העונה 1992/3 בית"ר ירושלים לא ניצחה (1:1). היא השוותה בקושי משער של חלוץ ענק, רונן חרזי, אחרי שמכבי תל אביב הובילה בטדי הגועש והרועש כמו שאלופה גאה צריכה להוביל במשחקים כאלה. אף פרשן לא נתן לבית"ר סיכוי לפני המשחק הזה. מכבי תל אביב היתה הדבר הבא. גרנט, נמני, זוהר, דריקס, קלינגר, אובארוב, פולוקארוב, ומולם עולה חדשה ומבולבלת שהתבססה על שלושה דברים מרכזים, לפי הסדר הבא: שחקנים גדולים, רוח היסטורית מהיציע, וגם מאמן שיודע מה זה לקחת אליפות.

כל אלו לא הספיקו לבית"ר כדי לסתום לכולם את הפה ולנצח את המשחק הגורלי, אבל שער השוויון, שנולד אחרי מומנטום שבו בית"ר הרגישה שהיריבה היא לא באמת מילאן של סאקי, הסיר את הפחד להמשך העונה והפך את התסריט. הוא המחיש לכל מי שקשור בבית"ר שאין ממה לחשוש. שהפערים מחיקים. אחרי המשחק, לכאורה תיקו ביתי, בית"ר הפכה את העונה הזו באופן סופי וזכתה באחת האליפויות הכי מדהימות שנראו כאן. אליפות של עולה חדשה, של אימפריה שאיש כבר לא חשב שתחזור להיות מה שהיא. אליפות שאולי לא נולדה באותו משחק, אבל לחלוטין קיבלה שם את תעודת הזהות שלה.

עם הדוגמה הזו באר שבע צריכה לבוא לבלומפילד ביום ראשון. על פניו, באר שבע כבר ניצחה את מכבי תל אביב, וגם את הפועל תל אביב ומכבי חיפה. אבל לא במשחק כזה גורלי. אסור לבאר שבע לחשוב שזה עוד משחק. אסור להם לומר שזה עוד משחק. זה עוד משחק למכבי תל אביב, לא לבאר שבע. באר שבע חייבת להבין שזה משחק שיגדיר מחדש את העונה, ויכול להסיר סופית את כל הפחדים והחששות שעוד נותרו, אפילו אם זה יסתיים בתיקו. השאלה היא רק איזה תיקו. מכבי תל אביב אמנם פייבוריטית, אבל היא גם היתה פייבוריטית לפני המשחק ההוא ב-1993. לבאר שבע הנוכחית אין התקפה פחות טובה ממה שהיתה לבית"ר ההיא. אוחנה של 1993 לא היה עדיין בשיאו, וחרזי היה חלוץ מוכשר שירד ליגה עם הפועל רמת גן.

ההתקפה הזו היא הנשק המרכזי של באר שבע במשחק. מכבי תל אביב תשלוט כנראה במרכז השדה, אבל להתקפה של באר שבע יש את כל הכלים להביך את ההגנה של מכבי תל אביב. נכון, מכבי תל אביב הנוכחית היא הטרגדיה של באר שבע הנוכחית. אם באר שבע הזו היתה נהנית מליגה קלה כמו בעונת האליפות של קרית שמונה, הצלחת היתה נוסעת אליה גם כן. אבל מצד שני, לקבל קבוצה אחרי אליפות למאבק על התואר, זו גם פריבילגיה מסוימת.

לא בטוח שליגה קלה היתה מאתגרת את באר שבע לבוא חדה ורעבה לכל משחק, בידיעה שאסור לאבד נקודות. כשאת הליגה מובילה קבוצה שכבר זכתה באליפות ולא באמת מסתכלת לאחור מפחד היריבות שלה, האפשרות שלך לעקוץ קיימת. גרעין השחצנות תמיד קיים במכבי תל אביב, ולא סתם בית"ר ההיא ניצלה אותו. מכבי חוששת בעיקר ממכבי חיפה, מהפועל תל אביב, אבל תכונה אמיתית של יריבות מול הפועל באר שבע אין שם. גם במשחק האחרון מול סכנין, שבו מכבי שיחקה לפרקים כדורגל נהדר, אפשר לראות את מוטיב הנמנום והביטחון המוגזם מדי. באר שבע צריכה לזהות את היתרונות שיש בסיטואציה הזו ולנצל אותם. לאלישע לוי יש מספיק שחקנים מנוסים כדי לדעת שבמקרה של קבוצות שבאות מאחור, משחקי עונה כאלה מגדירים את המשך הדרך. וכשיש לך כאלה חלוצים, למרות היתרון של מכבי על הנייר, יש לך סיכוי סביר לספק אחלה הצהרה.