4: ריאליטי צ'ק
הבעיה הכי גדולה של מכבי חיפה בשלב הזה של העונה היא שהקבוצה לא מבינה או לכל הפחות מסרבת להפנים את מעמדה. הירוקים פשוט לא מוכנים לקבל שום דבר אחר מלבד הטופ. בכל עונה חייבים להיאבק על אליפות. בכל עונה חייבים לקחת את הגביע ותוך כדי התהליך חייבים להציג כדורגל אטרקטיבי. מקום שלישי? כישלון. כרטיס לאירופה? ברירת מחדל. זו הסיבה שניצחון 0:1 על מכבי פתח תקוה התקבל בשריקות בוז למרות השיפור שהביא בטבלה. זו גם הסיבה שאחרי ההדחה הכואבת מול רעננה, שחקנים בירוק אמרו: "העונה הזאת נגמרה" או "זה כבר לא משנה מי יעלה בהרכב".
אפשר לקרוא לזה ווינריות, לדבר על חינוך להישגיות מגיל צעיר או שפשוט אפשר לקרוא לילד בשמו: מכבי חיפה זקוקה לריאליטי צ'ק. דחוף. המשחק מול רעננה חשף את כל החולשות המנטאליות של הירוקים. הקבוצה התייחסה אליו כאל משחק עונה. הזדמנות בלתי חוזרת להציל משהו מהכבוד. בכלל, הגביע כבר הפך למיתוס בכרמל. תואר שחומק מהמועדון כבר 15 שנה. מכבי חיפה כל כך רוצה גביע. וכל כך זקוקה לאינדיקציה שאפשר להרוג את המפלצת. והמפלצת בכלל הודחה יום קודם באשדוד, אבל במקום שהירוקים יעלו מלאי מוטיבציה לטרוף את הדשא, קיבלנו קבוצה לחוצה, קפואה וחסרת ביטחון שקורסת מהלחץ של עצמה. השחקנים שיחקו בחוסר שקט עם משקולות על הרגליים והמאמן השתולל על הקווים ובחדר ההלבשה.
אריק בנאדו גדל והתחנך על ערכי המועדון ולכן גם הוא נגוע באותו פער בין רצוי ומצוי. גם לו, כמו לשחקנים, קשה להפנים שבסגל הנוכחי הקבוצה לא שווה מאבק על אליפות, לא מבחינת עומק ולא מבחינת איכות. לכן הוא לא מצליח להוציא מהם אנרגיות על המגרש. הירוקים משחקים כדורגל טוב לפרקים ואז נעלמים, מניעים כדור נהדר ואז מסתגרים מאחור וסובלים מהגנה לא יציבה וחוסר חדות מול השער. אלו סימפטומים של קבוצה חסרת ביטחון. קבוצה שתקועה אי שם במחזור השלישי בתבוסה הביתית 3:0 למכבי תל אביב. לבנאדו יש את חדר ההלבשה, אבל הוא לא מניע אותו. וזו כרגע בעיה גדולה יותר מהבעיות בבניית הסגל, בחירת שחקני הרכש וניהול המשחקים.
למכבי חיפה יש שלוש מטרות עד תום העונה. השתיים הראשונות ברורות: קידום שחקנים שהמועדון בונה עליהם לשנים הבאות והשגת הכרטיס לאירופה, אבל המטרה החשובה יותר קשורה בבנאדו. גם אם יעקב שחר החליט ללכת על שם גדול יותר בעונה הבאה, הוא צריך למצוא את הדרך לשמור על כבוד המאמן שלו ואולי להסתכל עליו כאל שחקן צעיר ומבטיח שיוצא לשנת השאלה. מעטים בארץ המקרים של מאמן שנזרק למים בקבוצה גדולה ללא ניסיון ולא בטוח שתרבות האינסטנט של הכדורגל הישראלי מוכנה לקונספט שכזה. בנאדו לא הצליח, אבל גם לא נכשל והוא בטח לא מאמן רע. משחקני הדור שלו יש הרבה יותר פרשנים וסוכנים ממאמנים וזו מציאות שלא צריך להשלים איתה. יכול להיות שבנאדו צריך לעבור תהליך, ללכת לקבוצות קטנות ולהתחשל, אבל אסור לו לוותר והדלת צריכה להיות פתוחה בפניו. כי אם הוא יבנה את עצמו נכון, יום אחד הוא יחזור.
התחזית לשבת: בהפועל חיפה התחלחלו השבוע למשמע המילה: "פייבוריטית" לפני הדרבי ובצדק. למרות ההבדלים במצב הרוח ערב המשחק, ההגמוניה בעיר לא קרובה לשינוי וגם הדרבי הנוכחי לא ישנה את זה.
שימו לב: מכבי חיפה תאבד במהלך העונה הבאה את 5.45 נקודות הדירוג משלב הבתים בליגת האלופות ב-2009. מבינים כמה קריטי הכרטיס לאירופה?
4: ריאליטי בייטס
ההפתעות של סיבוב ח' בגביע המדינה יצרו מציאות מעניינת בצמרת ליגת העל. ראשית, הפועל באר שבע הפכה לפייבוריטית המובהקת לזכייה בגביע וכלל לא בטוח שאלישע לוי מרוצה מזה. שנית, הקרב על הכרטיס לאירופה מהליגה הפך אוטומטית קשה יותר. להפועל תל אביב ומכבי חיפה יש זירה אחת להתמקד בה ואם באר שבע תיפול באחד השלבים הבאים, הרי שיכול להיווצר מצב בו גם המקום הרביעי לא יספיק להשגת הכרטיס. וזה אגב קרה רק פעמיים בשמונה השנים האחרונות. המשמעות: לחץ, מלחמות ומאבקים בפלייאוף העליון. שני מועדונים גדולים שיעשו הכול כדי להשיג את המקום השלישי. מזה אלישע לוי דווקא כן צריך להיות מרוצה.
השאלה: 'נו, אתם מצהירים שאתם רצים לאליפות?' מעצבנת כמו הדודה שבאה אליך בחתונה להגיד 'בקרוב אצלך'. הרי אתה רואה אותה מתקרבת אליך באיטיות ויודע בדיוק מה היא הולכת להגיד וכמה שזה יהיה מעיק. ואז אתה מחייך כמו אידיוט, זורק לה איזו קלישאה ומאדיר את שם השם, אבל עמוק בפנים אתה רק מחכה שתחזור חזרה לשולחן שלה כדי שתוכל להוציא מה שאתה באמת חושב עליה. ככה מתנהגים גם שחקני באר שבע. נמאס להם ובצדק משאלות מעיקות והם צוחקים עליהן בחדר ההלבשה. אבל אל תתנו לחיוך והקלישאות להטעות אתכם. בבאר שבע חושבים אליפות וגם מסמנים מטרות ביניים בדרך. אחת מהן, למשל, היא לשמור על הפער ממכבי תל אביב עד הפלייאוף.
בתרחיש האופטימי שאנשי באר שבע מריצים בשיחות פנימיות, הלחץ והצפיפות בפלייאוף יכולים לשחק לטובתם. מאמינים שם שהמפגשים מול הפועל תל אביב ומכבי חיפה יהיו טריקיים יותר לצהובים ברגעי האמת ושבמשחקי העונה הרודף יכול להפוך לנרדף. בתיאוריה הזו מסתתר לא מעט תסכול. באר שבע מחזיקה עד כה במאזן מדהים של 77 אחוזי הצלחה. לצורך ההשוואה, ב-15 השנים האחרונות רק אלופה אחת (הפועל תל אביב ב-2009/10) עשתה זאת באחוזים גבוהים יותר. בעונה ממוצעת, הקצב של באר שבע היה צריך להספיק לה לפתוח פער משמעותי בפסגה. העונה, זה אפילו לא מספיק למקום ראשון. אבל גם אם סטטיסטיקות נועדו להתיישר, כמו שאומרת קלישאת הכדורסל, גם זה יכול לשחק לטובת באר שבע או לכל הפחות להפוך את הפלייאוף לדרמטי במיוחד.
כדי להגיע לפלייאוף בשלום, באר שבע צריכה לחשוב כמו מועמדת לאליפות ולהבין שההנחות נגמרו. מדובר בסגל עם אופי נהדר (שש פעמים חזרה הקבוצה מפיגור לניצחון), אבל כזה שלא מייצר הרתעה או פחד כמו הסגל של מכבי תל אביב. בשל כך, לבאר שבע היה עד עכשיו קל יותר, למשל במגרש כמו בקרית שמונה. זה לא מפחית במאום מההישג הנדיר, אבל כן מחייב שינוי מחשבה לקראת המאני טיים. השינוי המחשבתי הנדרש נכון גם לגבי נושא הרכש. ההבדל בין עונה היסטרית לעונה היסטורית יכול לקום וליפול על הדברים הקטנים. הברך של טומיסלב פאיוביץ' לדוגמה. העומק של באר שבע בהתקפה איפשר לה להתגבר גם על מכשולים כמו בצורת מתמשכת של אליניב ברדה. בהגנה ובקישור האדומים דלילים יותר. חלון ההעברות נסגר ביום רביעי. אל תגידו שלא הזהרנו.
התחזית לשבת: המשחק בסיבוב הקודם הוציא את מאור בוזגלו לדרך חדשה, הפעם תורו של ברדה?
שימו לב: באר שבע איבדה השנה תשע נקודות בבית לעומת ארבע בחוץ. מכבי תל אביב איבדה שתי נקודות בבית ושמונה בחוץ. מבינים את ההבדל.
2: כוכב ריאליטי
ג'ורדי קרויף עשה זאת שוב. המהלך לצירופו של ברק בדש הוא לא פחות מהברקה. כי גם כשהמכונה עובדת היטב, שינוי קטן יכול לשפר לה את הביצועים. לא צריך ללכת רחוק מדי כדי למצוא דוגמה. בדיוק לפני שנה, אותו קרויף הנחית בישראל את ראדה פריצה. הוא חיפש לגוון את משחק ההתקפה של הצהובים ולהפוך אותו פחות תלוי באלירן עטר. התוצאה: הקבוצה הפכה בלתי ניתנת לעצירה. שנה עברה. פריצה נושק לגיל 34 וזקוק לתגבור. מלבדו, אין למכבי תל אביב עוד תשע קלאסי והמשחק ההתקפי בנוי על ערן זהבי ויכולות הכיבוש הפנומנליות שלו. אז מה עשה קרויף? מצא את חלוץ התשע הכי טוב שיש בליגת העל. שחקן שייתן גיבוי לפריצה, ירחיב את הרוטציה וייתן לפאולו סוזה עוד אפשרויות מבחינת סגנון המשחק.
בדש לא היה האופציה הראשונה. קרויף פנטז על עדן בן בסט, עומר דמארי או תומר חמד, בהם הוא ראה פתרון לטווח ארוך, מעין תואמי עסקת זהבי. אבל כשראה שהרצונות שלו לא יכולים לצאת את הפועל, בחר בפתרון לטווח קצר ודחה את ההחלטה הקשה לקיץ. כמו פריצה, גם בדש לא ילד. בסיום העונה יהיה בן 32 וזה לא החלוץ עליו תיבנה הקבוצה לשנים הבאות. בדש בא במטרה ברורה: לתת כתף במאבק האליפות, להבקיע שערים ולקחת עוד תואר לפני סיום הקריירה. וגם הוא יכול להרשות לעצמו לחייך. הרי מי בכלל האמין שעונה שהחלה עם ניסיון לא מוצלח להישאר באירופה וחזרה לא מתכוננת לקרית שמונה והמשיכה עם פציעות, ספסל ותסכול, תסתיים עם מעבר יוקרתי? כנראה שגם לא בדש בעצמו.
