גם לי פעם הייתה שלפוחית בכף היד. אני זוכר שלא יכולתי לכתוב. אכלתי רק עם מזלג, ואחזתי בו בכף היד השנייה. כל היום הסתכלתי על השלפוחית הזאת, מלא רחמים עצמיים. כל היום נשפתי עליה, מנסה להעביר את הכאב השורף, המציק, שלא עובר, שמכביד על התפקוד. אני לא יכול לדמיין שאפשר בכלל לאחוז במחבט טניס עם כזו שלפוחית מדממת. בטח שלא לשחק שעות ארוכות. בטח שלא מול הטניסאים הטובים בעולם.
דווקא השלפוחית הקטנה הזאת ממחישה עבור האדם הפשוט את המהות של רפאל נדאל. האדם הפשוט רק מכיר מקריאה את המונחים "סיבולת אירובית", "שרירים כואבים", "עומס על המפרקים" וכו? וכו?, אבל גם אם חווה את זה במשחק כדורגל שכונתי - הוא עדיין לא יכול לדמיין את המאמץ הפיזי שמושקע במפגשים האלה בצמרת הטניס. את השילוב בין כוח לזריזות. את ההאצות והבלימות, את שינויי הקצב. את מידת הריכוז הנדרשת, את מהירות קבלת ההחלטות, את איבוד האדרנלין. את האנרגיות המנטליות, שהם מגייסים שוב ושוב, את ההתעלות הגופנית והנפשית.
ואילו שלפוחית כזאת, קטנה שכזאת, נותנת כלים אנושיים להעריך את העליונות של נדאל. כל אדם "רגיל" שיודע איך שלפוחית שכזאת פוגעת בריכוז ובתפקוד (גם אם כל מה שנדרש ממנו זה לשטוף כלים), ורואה את נדאל מתפקד כמו פנתר מקבל עוד מימד לחייתיות שלו, שמלכתחילה נדירה. הלא גם ככה מייאש לשחק נגד רפא. גם ככה הוא מגיע לכל כדור. גם ככה הוא נהנה מתדמית של לוחם שלא מוותר, שנאבק על כל נקודה. גם ככה הוא נראה נחוש וממוקד בכל פעם שהמצלמה מתמקדת בפניו. ועכשיו, אומר היריב שלו, יש לו עוד שלפוחית ביד, ובכל זאת, כלום. איזה ייאוש.
גם ואוורינקה מיואש
אפשר היה לזהות את הייאוש זה על הפרצוף של רוג'ר פדרר. בשובר השוויון של המערכה הראשונה הוא ביצע ארבע שגיאות, ואיפשר לרפא לעלות ל-1:5 מהיר וקליל. דרופ וולי חלש מדי, בקהנד שברח ימינה, פורהנד שנעצר ברשת. אבל אם להיות כנים, כשמשחקים מול רפאל נדאל, זה לא נכון להשתמש במונח "שגיאות בלתי מחויבות". הרי כל מכה עמוקה מדי, נמוכה מדי, כל הימור, הוא כורח המציאות. זה בהחלט מחויב. זה ממש forced, הוא כופה את זה עליך. הוא תמיד נראה בלתי שביר, עונה על הכול, תמיד עמוק, תמיד עם ספין. הוא מתסכל כל יריב, ממרר את חייו, שובר את רוחו. "וכל זה עם יבלת מדממת?", מלמל לעצמו פדרר, "אין לי סיכוי".
ספק אם היה מישהו שיותר החזיק אצבעות לפדרר מאשר סטניסלס ואוורינקה, שמחזיק במאזן 12:0 מול נדאל, ומעולם לא לקח לו מערכה. אוהדי פדרר, מנגד, שראו את שני השווייצרים משחקים השבוע, שראו שגם נישיקורי ודימיטרוב הקשו על נדאל יותר ממנו - מרגישים שעדיף כבר להפסיד בחצי לרפא מאשר לואוורינקה בגמר. זה היה שובר גם את פדרר, ובעיקר אותנו.
אחרי הניצחון על מארי ברבע הגמר, פדרר הבטיח שהשנה הוא נמצא במקום אחר. שהביטחון חזר. שהוא יותר מאמין בעצמו, שהוא מרגיש שהוא שוב יכול לעשות דברים שאשתקד לא הצליח. ובאמת, מול צונגה הוא נראה מצוין. לפרקים גם מול מארי הוא שוב נצץ, כמו בימים הגדולים. אבל הדרך שבה הוא הפסיד את המערכה השלישית מול מארי המחישה שהוא איבד משהו בסיסי - את הקילר אינסטינקט. את היכולת לגמור משחק. להרוג את היריב, להנחית עליו את המכה האחרונה.
פעם הוא לא היה מהסס. הוא היה מריח את ההזדמנות, ולוחץ על הדוושה. מגביר את הקצב ברגע הנכון. מלא בביטחון, יודע שעכשיו זה הזמן שלו, לא מפספס שום הזדמנות. אבל היום פדרר עלה למשחק מול נדאל לא רק עם מאזן 22:10 מולו, אלא גם עם הזיכרונות מהמערכה השלישית מול מארי. הוא זכר את הידיים הרועדות, את הפחד שהוא הקרין, את התחושה שהעביר לכולם לקהל, לפרשנים, למירקה, למארי, לעצמו שהניצחון כבר לא מובן מאליו עבורו.
ועכשיו הוא רואה שהוא לא מצליח לנצח את נדאל, גם כאשר רפא לא כשיר ב-100 אחוז. עכשיו הוא רואה שמול נדאל הוא במאזן 23:10, מול דג'וקוביץ' הוא מוביל בקושי 15:16 (ונראה שזה זמני), ומול מארי הוא בפיגור 11:10. כבר תקופה ארוכה ההיסטוריונים של המשחק יודעים שלאור הנתונים האלה, קשה להגדיר את פדרר כ"גדול בכל הזמנים", ולעת עתה הוא "המצליח בכל הזמנים". אם נדאל ימשיך בדרכו הנוכחית, שבה כל יריב הוא רק שלפוחית קטנה, ייתכן שגם זה זמני.