העיקר הדרך: סיכום מחזור ליגת העל

עסקת עומר דמארי הולכת ללוות את יעקב שחר ומכבי חיפה הרבה מעבר לחלון ההעברות הנוכחי, בהנחה באמת שהמו"מ לא יבשיל בסוף לכדי הסכם – סוף שהוא עדיין אפשרי בהחלט. עסקת עומר דמארי תרחף מעל ראשו של נשיא מכבי חיפה בכל שלב מרגע שחלון ההעברות הזה ייסגר, ובטח בעונה הבאה, כאשר יעקב שחר יצטרך להציג את הקבוצה הנוצצת איתה תכנן להיכנס לאצטדיון החדש. בכל רגע שיחפש לעצמו חלוץ אחר, בכל שלב שבו יביא רכש למועדון, בכל דקה שהתזמורת תקרטע. תכנית ב' של יעקב שחר, אגב, יכולה לעבוד טוב יותר, ומכבי חיפה באמת תצא בקרוב להסתערות חדשה על הצמרת, עם שחקנים אחרים מדמארי. אבל אם זה לא יקרה, אם נשוב ונראה קבוצה של מכבי חיפה שלא דומה לקבוצה של מכבי חיפה, יהיה כבר מי שיאמר, שיצעק או סתם יחשוב – איך, איך לא הבאת את דמארי במקום? איך פספסת חלון ההזדמנויות לגנוב את החלוץ הכי טוב בארץ?

דמארי, שיהיה ברור, הוא לא נשק שובר שוויון, גם היום, כשהוא בראש טבלת מלך השערים. אבל הוא לחלוטין כלי משמעותי שיכול לעזור מאוד למכבי חיפה במאזן האימה מול מכבי תל אביב, אותה קבוצה שהציבה את האלטרנטיבה הכי חזקה שהיתה עד היום ליעקב שחר. אלא ששחר, כפי שאנחנו שומעים וקוראים, לא חושב שיש כאן בשורה שהוא צריך להתייחס אליה. הוא ממשיך לדבוק בסכומים שהוא מציע לשחקנים ישראלים, אפילו שמכבי תל אביב מראה לו שיש כאלה שבהחלט שווים את זה. ככה הוא ניגש למו"מ עם דמארי. הוא בחר להתעקש על סכומים שבכל מקרה יצטרך להוציא וניסה לחסוך הוצאות במו"מ שלא בטוח שצריך לחסוך בו. לא שמישהו מאיתנו הוא איש עסקים שיכול להרצות ליעקב שחר, חשוב לשים את המסגרת הזו, אבל נדמה שבמקרה של דמארי 100-200 אלף לכל כיוון לא היו משנים את התמונה וקובעים האם העסקה כדאית או לא.

להתמהמהות של שחר בתחילת המו"מ יש חלק לא קטן בתפנית של השבועות האחרונים, לפיהן דמארי כבר מעדיף שלא לעבור למכבי חיפה. אם שחר היה סוגר את העסקה הזו בתחילת המו"מ, יש סיכוי לא רע שהוא היה זוכה בתכשיט. אלא ששחר, כך נדמה, לא רק רוצה להיות חכם, אלא גם צודק. הוא גורר אחריו גם לא מעט פרינציפים. הוא לא רק רוצה לחזור ולנצח, הוא רוצה לא פחות להראות שהוא מנצח בדרך שלו, הדרך שרבים מבקרים היום. וזו בעיה. זו צורה חשיבה שיכולה לגרום לך להיות פחות חד במקרים שבהם אתה צריך לקבל הכרעות מהירות. ככה יעקב שחר הביא אליו בעבר את טובי השחקנים בישראל. היום הם לא מתביישים אפילו לומר לו שהם לא רוצים.

יוסיפוביץ: ההבדל בגישות בין מכבי חיפה להפועל באר שבע

בבאר שבע מרוצים: "גם בסכנין אלישע ידע לטפל במאור בוזגלו"

האם יעקב שחר יחליט לא להשקיע ברכש?

בית"ר ירושלים עשויה ללכת על שלומי ארבייטמן

המשחק האחרון של משה לוגסי, שהוא גם הראשון בהרכב, צריך להדאיג את בית"ר ירושלים. לוגסי הוא שחקן מוכשר מאוד, אבל כזה שחייב מסגרת ברורה שתעניק סדר למשחק שלו. כשלוגסי מתפרע, כשהוא לא משחק עם הראש, הוא בועט יותר מדי עם הרגליים ברגליים של אחרים ונכנס לעימותים שמוציאם אותו מריכוז. זה גם הרושם הראשוני שעולה מהמעט מדי זמן שלו במדי בית"ר ירושלים. לוגסי, נכון לעכשיו, לא מבין שהוא הגיע להיות בורג, להיות דבק, להיות ציר. הוא משחק כאילו הוא בא להיות הכוכב. הוא מתפזר ומשתולל, ומעלים את התכונות הרבות והטובות שיש לו כאשר הוא פועל בתוך מסגרת מסודרת.

אלא שזו בדיוק הבעיה של רוני לוי. בעיות כמו אלה של לוגסי אתה מגלה אצל השחקנים שלך בתחילת העונה. אתה מתאים אותם לקבוצה החדשה, מסדר להם את הראש ממחזור למחזור, עוקר בעיה אחר בעיה, עמדה אחר עמדה, ולקראת המחזור ה-10 אתה מתחיל לראות מוצר מוגמר. רוני לוי צריך להתמודד עם כל זה מחדש, אחרי חצי ליגה. ולא רק עם לוגסי. אלא גם עם שחקני רכש רבים אחרים. לוי בחר מיוזמתו שלא לחזק את הקבוצה הקיימת וזרק לפח את זמן ההרצה שהיא צברה. תחת זאת, הוא בנה קבוצה חדשה לגמרי. לוי, בצורה הזו, שם את השם שלו על התהליך שבחר לבית"ר.

חשוב לזכור: בעונה שעברה לוי בנה קבוצה מצוינת באנורתוזיס, אפילו שכללה כ-15 שחקני רכש. הוא חיבר את הסגל מהר מאוד והראה יכולות אימון לא שגרתיות למאמן שדוגל בסדר ותהליך רציני. רוני לוי יכול לעשות דבר דומה בבית"ר. הוא אחד משלושת המאמנים הכי טובים בליגה, עדיין, אבל חשוב גם לקחת בחשבון - לעבור תהליך דומה בתחילת עונה כשכולם עדיין על האפס עם קבוצה קפריסאית, זה לא כמו לעשות זאת בלב ליבה של אש התחתית, תוך כדי תנועה.

מסע הרכש המוגזם של בית"ר נובע לא מעט מהחלום הבלתי אפשרי על הפלייאוף העליון. במקום לתת זמן מסך לשחקני העתיד שלך כמו טל כחילה על פני שחקני רכש שרק רוצים להעביר את הזמן עד החזרה לספרד, כמו אנדרס טונייס, בית"ר שכחה בשנייה אחת שבקיץ היא כמעט ולא הייתה קיימת. במקום להעריך את התהליך האיטי, התהליך הנכון לקבוצה שבקושי קמה, בית"ר ממהרת אל הציפיות שיקשו עליה לתפקד ומוותרת על מה שהרוויחה עד עתה העונה. היום, כבר אחרי משחק אחד תחת החזון החדש, ברור לכל אלו שחלמו על מסע אל הפלייאוף העליון עם הרכש הנוצץ שמקום בליגת העל יספק אותם יותר מכל דבר.

בשבועות האחרונים שי אבוטבול מזכיר לכל אנשי הפועל תל אביב איזה נכס מקצועי הוא יכול להיות, עם סדרת בישולים איכותית מאוד לשחקן שמולדתו היא ההגנה. כמעט כל שחקני הרכש שבאו להפועל תל אביב לא מסוגלים לספק את הנגיעות הרכות ומסירות האמן שלו, ואת האכפתיות והאהבה שלו להפועל תל אביב אי אפשר לקנות מאף סוכן בעולם. יש רק בעיה אחת עם הסיפור הזה, והיא אולי הבעיה שמלווה במשך שנים את הכישרון של אבוטבול: הוא קשר אחורי. הוא אמור קודם כל לחלץ כדורים, ורק אחר לבשל.

הקישור של הפועל תל אביב עם שי אבוטבול הוא הרבה יותר טוב והרבה יותר עמוק ומגוון. אבל זו עדיין חוליית קישור רכה, חוליית קישור חדירה, חוליית קישור שלא מתקלת ולא חוטפת מספיק. האחריות לכך היא לא של אבוטבול אלא של בן שמעון. אחרי שהוריד את העומס מגילי ורמוט על ידי הכנסתו של עבדורחימי להרכב, בן שמעון חייב לעשות את מה שלא עשה בקיץ - להתאים לקשר האחורי הכי טוב שלו שחקן שיעזור לו וישלים אותו. שיעניק את הממד שאבוטבול לא נותן. אם לאבוטבול היה את הממד הנוסף הזה הוא לא היה היום בהפועל תל אביב, אלא בקבוצה מכובדת באירופה.

הפועל באר שבע הפכה תוך עונה אחת לקבוצה גדולה. היא משחקת כמו קבוצה גדולה, היא מסתערת כמו קבוצה גדולה. שזה די מדהים – כי עד לפני כמה חודשים הפועל באר שבע הייתה הדבר הכי רחוק ממה שנהוג לכנות קבוצה גדולה. כמובן, באר שבע חייבת עדיין לעבור עוד מספר תהליכים כדי שנחשוב שהיא לא רק תהיה מסגרת של קבוצה גדולה, ושיש שם גם תוכן ממשי של ארגון מודרני ויציב, אבל זה פחות חשוב כרגע: הפועל באר שבע של העונה מוכיחה משהו חשוב בכל הנוגע לתהליך החיפוש של הכדורגל הישראלי אחר קבוצה גדולה חדשה: היא יכולה לבוא רק מעיר גדולה.

כמות הקהל, כמות התשוקה, שפורצת בכל ניצחון של באר שבע מלמדות שמה שהפועל באר שבע משיגה בעונה, קבוצות אחרות לא ישיגו ב-20 שנה. התנאי הראשון לקבוצה גדולה הוא קהל גדול, וקהל גדול בא מעיר גדולה. בלי התנאי הזה אתה יכול להיות סינדרלה, אלטרנטיבה, יחידה קטנה ולוחמת, ואפילו גם הישגית. אבל ללא הכוח האלקטורלי כל זה לא יהיה שווה בסופו של דבר תואר אצולה של קבוצה גדולה. זה תקף ללא מעט ליגות באירופה – הקבוצות הגדולות באות בדרך כלל מהערים הגדולות.

קרית שמונה למשל היא קבוצה יותר מקצועית מהפועל באר שבע והיא מנוהלת ומאומנת ברמה של מכבי חיפה וכמעט כמו מכבי תל אביב. אבל בלי הבסיס עליו דיברנו היא לא תוכל להפוך לקבוצה גדולה של ממש גם אם תזכה בעוד שלוש אליפויות. היא תהיה כוח ממשי בליגה, היא תהיה צלע רצינית בצמרת, אבל קבוצה גדולה היא לא תצליח להיות עד שלא תהפוך לשגרירה של הרבה יותר אנשים מכמות האוהדים שיש לה. ואת זה משיגים בדרך כלל בערים יותר גדולות.