צפו בחמשת השערים היפים של המחזור בליגת העל
Like
המשחק הלא רע, אולי קצת יותר מכך, של חן עזרא מול בני סכנין, הצטרף לשורה של הבלחות אישיות שראינו העונה במכבי חיפה. היו שם קודם אלון תורג'מן, רובן ראיוס, לפרק זמן מסוים גוסטבו בוקולי, והכי חשוב: ניצוצות של שובל גוזלן. אחד עשה זאת בתחילת השנה, אחר למספר מחזורים קצר, זה לא ממה משנה: במכבי חיפה, מתברר לעתים, יש סגל לא רע בכלל. סגל טוב אפילו. באזורים מסוימים אף מצוין. חסרים שם כמה שחקני אופי, קשר אחורי ברמה גבוהה, וכנראה גם חלוץ, למרות שהיום ברור לעין שכל הנהי על היעדר סקורר במכבי חיפה היה גם חוסר ביטחון. חוסר ביטחון שנבע מבעיה מרכזית אחת: רמת אימון. מכל מה שיש לו, אריק בנאדו צריך היה להפיק הרבה יותר, ובטח, למרות כל החסרונות, לדאוג שמכבי חיפה תיראה כמו קבוצה שהיא גוף אחד ולא ערב רב של כישרונות.
אריק בנאדו הוא אחד מבניה הכי מוצלחים של מכבי חיפה. הוא שגריר נהדר של גישה בריאה למקצוע, ובעונה שעברה הוא הצליח להנחיל חלק לא קטן מהערכים שלו ולהפוך אותם למסע קאמבק מרשים למדי. אלא שהעונה בנאדו הוא כישלון. הוא, במידה רבה, הפער בין מאבק חלקי על אליפות למאבק שטחי על כרטיס לאירופה. לתקשורת נוח לדבר על השחקנים, על הנשיא, על החסרונות, אבל מאמן ברמה גבוהה יותר היה מפיק מסך כישרונות שכזה הרבה יותר. בטח אלטרנטיבה בועטת הרבה יותר למכבי תל אביב: בנאדו מנהל העונה את מכבי חיפה בחוסר ניסיון בולט לעין: אם זה בחלוקת הכוחות בין אירופה לליגה, חלוקת כוחות בעייתית שהוציאה את האוויר מפתיחת העונה המאוד מרשימה של מכבי חיפה, ועד לטיפול ברוב השחקנים שלו.
שחקן אחד הוא סחט יותר מדי, באחר הוא השתמש לא נכון. שחקן אחד תופקד בעמדה לא לו, שחקן אחר עבר הסבה למעמד לא לו. קטן מספק תחתיו את העונה החלשה ביותר שלו, מאבוחצירא הוא אפילו לא מוציא את המינימום והמהלך עם עמאשה נעשה עם יותר מדי אגו וביטחון עצמי מופרז, מה שהפך מסר חזק למסר מגמגם. ומעל כל אלה, היכולת הטקטית של מכבי חיפה, שנותרה בינונית גם בשלב מאוחר כזה של העונה. לבנאדו לא היה את הלחץ הנוראי של ראובן עטר כדי לתרץ את כל זה. הוא קיבל קבוצה אחרי חצי שנה של הרצה, נהנה מיכולת משופרת ורוח גבית בפתיחת העונה האירופית, ועדיין כל זה ירד לטמיון.
חבל רק שהעיתונות לא משקפת את כל זה, להבדיל ממקרים אחרים. בנאדו, נכס אמתי לכדורגל הישראלי, צריך לדעת את האמת. הוא צריך לדעת כנראה שיש פסגות שכדי לטפס אליהן צריך גם ניסיון. שהוא יוכל אולי יום אחד להיות מאמן גדול של מכבי חיפה, אבל כדי שזה יקרה, עליו להתגלח על חשבונה של קבוצה קטנה יותר. כמו שהיה כשחקן צעיר, כאשר יצא לשנתיים של השאלה בבית"ר ירושלים וחזר למועדון בו גדל חזק יותר ומחושל יותר. עם חילופים טובים יותר במהלך משחקים, עם הימורים מנומקים יותר בבחירת השחקנים שלו, הימורים שנראים בשלב כזה של הקרירה שלו כמו סתם התעקשויות.
טוב תעשה מכבי חיפה אם תנסה לפקח ולעזור בהשבחתו כמאמן, בין אם על ידי השארתו במערכת תחת מאמן מנוסה ואיכותי יותר, ובין אם על ידי הסבר ששווה לו לצאת ולהתחשל במועדון קטן יותר, עם דלת פתוחה לחזור. גם דיוויד בלאט התחיל כעוזר מאמן שקיבל מוקדם מדי את תפקיד מאמן מכבי תל אביב, רק כדי לצאת לחו"ל ולרכוש את היכולות שהופכות אותו היום למאמן הכי איכותי שיש בספורט הישראלי בכל הענפים. ובלאט, בניגוד לבנאדו, נולד להיות מאמן. עבור מאמן מכבי חיפה זה רומן צדדי שלא ברור כמה הוא מעוניין בו. חלק מההחלטות שלו יישאו פרי במכבי חיפה של השנים הבאות, בדומה למה שמוטי איוניר עשה במכבי תל אביב. אבל הוא עדיין, דגש על עדיין, לא האיש שמסוגל לקטוף את הפירות האלה. העץ הזה גבוה מדי.
Share
כמה שחקנים במכבי תל אביב הצליחו העונה לשמור על יכולת השיא שלהם מהעונה שעברה? ראדי נחלש, זיו נפגע, ייני כבה ואחרים איבדו לפחות 25 אחוזים מרמתם. פריצה בעונה פחות טובה כבש שבעה שערים, יצחקי בעונה טובה אבל לא מצוינת עם חמישה, דאבור בא והולך, מיכה מופיע ונעלם וטל בן חיים תמיד היה כזה. למעט ערן זהבי, כמעט אף שחקן במכבי תל אביב לא שמר על רמתו, בטח לא בצורה עקבית. כולם טובים, כולם מצוינים כקבוצה, אבל כפרטים משהו באיכות הלך מעט אחורה. זה לא משהו שאמור להדאיג יותר מדי את מכבי תל אביב. זה בעיקר פועל יוצא של הרף החדש שכל שחקן הציב לעצמו לאור ההצלחה שלו בעונה שעברה. אחרי זה, כל דבר עלול להיראות פחות טוב.
אם בכל זאת מחפשים בסיס קטן לדאגה זהו איתן טיבי, שכמו כולם מספק עוד עונה טובה, אבל כמות הטעויות שלו מונעות ממנה להפוך למצוינת. טיבי היה עד היום אנדרדוג. הוא הגיע מאחור כדי להוכיח לאלו שלא שמו לב אליו. העונה טיבי סוחב אחריו מטען כבד מדי של ביטחון עצמי. משהו בחדות של חתול הרחוב הרעב קצת קהה. אולי אלה המחשבות על החוזה הבא באירופה, אולי הוא מרגיש שדברים קטנים עליו, אבל אלה בדיוק הדברים שיכולים לפגוע בסיפורי הצלחה כבירים כמו של טיבי. לבלם צמרת, כל בלם צמרת, אבל במיוחד טיבי, אסור לשכוח את היסודות מהן בנויה ההצלחה שלו.
טיבי הוא אולי הבלם הטוב ביותר ששיחק במכבי תל אביב מאז אמיר שלח. רק ששלח, בעונות השיא שלו, נהנה מיציבות כמעט קיצונית. הוא שלט באגו שלו וניהל את רגשות חוסר הערכה בצורה מספיק טובה כדי להופיע לכל משחק כמו לוחם בסיירת גולני. טיבי צריך לדעת להתמודד עם דמותו החדשה, דמותו המנצחת, מבלי לאבד את האיכויות שהפכו אותו לשחקן הכי משתפר בכדורגל הישראלי והבלם הכי איכותי שיש לנו בענף. במבחן האיכות טיבי כבר ניצח. עכשיו זהו מבחן האישיות. מבחן החוסן הנפשי. להראות שיש לך את אותו דרייב גם אחרי שנראה שהשגת את מה שרצית. להוכיח שאתה בלם מספיק חכם כדי להתגבר על האגו החדש ככדורגלן. ראינו שאתה גדול. עכשיו אנחנו רוצים לדעת עד כמה.
Comment
ברק בדש, כך נראה לפחות עד כה, לא איבד העונה את התכונה הכי חשובה אצלו: הוא משתפר מדי עונה. בכל עונה בדש מוריד מעליו עוד קצת מאותם דברים שמנעו ממנו להפוך בתחילת הדרך לחלוץ שהוא היום. בדש של הכוח היה טוב יותר מבדש של הפועל תל אביב. בדש של קרית שמונה היה טוב יותר מבדש של הכוח ובאר שבע, וגם בבוורן לבדש היו רגעים בהם הוא התעלה על השערים שלו בקרית שמונה. בכל עונה הוא טיפה פחות גמלוני, טיפה יותר מסודר, יותר מלוטש, יותר חכם, יותר מנוסה, וזה מבלי לאבד את אותם יתרונות פיזיים שמפרנסים אותו בליגת הגמדים של ישראל.
כמו בעונת האליפות, טוב שזה קרה במועדון כמו קרית שמונה המועדון הכי מקצועי בישראל אחרי מכבי תל אביב ומכבי חיפה. בקרית שמונה לא התייחסו לבדש כמו משיח. הם לא מיהרו לתת לו את המושכות. הם נתנו לו לחזור מפציעה בשקט. במועדון הזה אחמד סבע לא יכול לזייף עונה שלמה ולקבל מעמד של קבע בהרכב. בקרית שמונה אין פרות קדושות. מי שטוב משחק, כמה שנשמע שחוק. זה מועדון שמכבד את עצמו ולא מעריץ את השחקנים שלו. הרף הזה היה ברור לגמרי לבדש. לכן הוא גם חזר רעב יותר, חד יותר, מבין שבקבוצה הזו כל הזמן צריך להוכיח. וכשאתה נוהג להשתפר מדי עונה, זה גם קל יותר.
המחזור הבא: מכבי פתח תקווה - בני יהודה
אין כמעט מקום שבו לא מתייחסים לייטב לוזון בתור מאמן מכבי פתח תקווה. משייכים לו את האחריות, מדביקים לו את השינוי הקל ברמה, אבל האמת, במקרה הזה, שונה מה"עובדות": האיש שאחראי יותר מכל על השינוי בקבוצה זה קובי רפואה. אם את הביטחון שלו כמאמן ייטב לוזון הרוויח ברגע שקובי רפואה הסכים לעבוד לצדו, אז זה כנראה בגלל שקובי רפואה הוא הסמכות החזקה יותר מבין השניים. מהצד, ולא רק, זה גם נראה כך: לוזון נראה כמו מי שנעזר ברפואה ולא להפך. רפואה הוא הכריזמטי יותר, החזק יותר, הדומיננטי יותר. לייטב לוזון יש חלק, אבל החלק של רפואה בצוות האימון גדול יותר.
מוטב יהיה אם גם הדברים יוצגו כך. אם מישהו חושב שכך ניתן יהיה לבנות קריירת אימון מדומה לייטב לוזון, שעדיין מדבר למצלמות כמו שחקן נרגש שזה עתה עלה מהנוער, הוא טועה בגדול. הגדרת הסמכויות האלה היא שהפריעה לרפואה להיכנס לתפקיד בתחילת הדרך, והיא עלולה להתפוצץ מחדש בהמשך העונה, אם הקרדיט לא יחלוק באופן ההוגן והנכון. כרגע זה אולי זה נוח לרפואה. סדרת המשחקים הטובים יכולה להסתיים בניצחון על בני יהודה ומסע היחלצות מהתחתית שייתן לו חותמת רשמית כמאמן שיש לקחת ברצינות בליגת העל. אבל אם זה יראה יותר כמו מסע הכשרה לייטב לוזון על חשבונו של האיש הדומיננטי באמת בצוות האימון, זה יכול גם להוביל לעימות וירידת ליגה.
