ככה אי אפשר להמשיך

אוהד אחד.

בסך הכול אוהד אחד.

אוהד אחד שקילל את איתי שכטר והתעמת (מילולית!) עמו באימון, זכה לכותרת כאילו ניהל מולו קרב עד המוות. לפי מה שאומרים, זה נגמר בלחיצת יד של השניים, אבל לפי הפרסומים, זה היה נורא. שכטר אמר לכל מי שרוצה לשמוע שזה היה עניין עם אוהד ספציפי, ושהוא מבין שאוהדי הפועל תל אביב מאחוריו. אבל אוי ואבוי, האוהד האחד.

הבעיה במגה-דיווחים כמו אלו, הם שמעמד של שחקן בכיר בישראל שווה לשל פרחח שמקלל. שחקן-על ששווה מיליונים ומוכר על ידי כל, ואוהד שבקושי מכיר את עצמו – זוכים לאותו היחס.

וכשמדברים על אלימות גואה בספורט הישראלי (ולא בטוח שבכלל זה המצב), כדאי להתייחס לגפרור שהצית: הסיקור המוגזם והכבוד ההזוי להם זוכים אוהדים בודדים. אלה ש"מפוצצים" אימונים, אלה שמקללים שחקנים, אלה שלא אמורים לעניין אף אחד אבל משום מה מופיעים מול הפנים של כולנו. פרופורציות. קצת פרופורציות.

הנה, קחו עוד מקרה.

בשבת הגיעו אוהדי מכבי חיפה לאימון הקבוצה בכפר גלים. זרקו רימונים, הדליקו אבוקות, אבל – לפי דיווחים – גם קיללו. לא רק שהעובדה שהם קיללו פורסמה – נניח שמדובר בעניין מעניין – אבל גם פורסמו המילים המדויקות, והובלטו. ואני שואל: למי אכפת? מדוע הקנטה מפגרת של אוהד הופכת לסיפור ולסנסציה? מדוע מה שאוהד בודד צועק לעבר טאלב טואטחה חשוב יותר מטאלב טואטחה עצמו? ממתי אוהדים ספציפיים הפכו לגיבורי תרבות וקאלט?

מילא שזה לא מעניין, כי זה לא, אבל זה רק מעצים את המקרים האלה. ילדים בני 14 מבינים שכל קללה שלהם שווה פריים טיים. 4.8 אוהדים של בני יהודה נתלו על הגדר, ו-8.3 אוהדים של הפועל חיפה גידפו את קשר הקבוצה. צפו בדברים! אולי גם נדווח מה אם אכלו?

גם גרפיטי שרוסס והיה יכול להיות חשוף לשלושה אנשים וכלב, הופך תמיד לתמונת היום ונחשף למאות אלפים. אולי חיפשו ליצור זעזוע ולהראות את פני החברה, אבל באקט זה בעצם יוצרים עוד פושעים פוטנציאלים.

תפקידה של תקשורת הוא אכן לדווח, אבל תפקידה החשוב יותר הוא לשמור על פרופורציות. ואת זה לפעמים שוכחים. כותרות על כל מילה של כל דביל; אוהדים שמוזמנים לדבר על מצב הקבוצות שלהם בתוכניות טלוויזיה; איזה יופי, כל אלמוני נהיה סלבריטי.

הביקורת על איכות הכדורגל והספורט הישראלי בכלל – מובנת. יש לאן להשתפר. אבל כלום לא ישתפר כאן אם המסביב לעד יהיה מפורסם יותר וחשוב יותר מהתכל'ס; אם התפרעות של כמה נתנייתים תמשוך יותר אש והלם מהפצצה הנהדרת של ערן לוי. כי מי שצפה בשידור הישיר בערוץ הספורט מהמשחק בעילוט, היה יכול לחשוב שפצמ"רים נופלים תוך כדי משחק.

צפו במראות הקשים, מבקשים מאיתנו. והאמת, לפחות ממה שצפינו, המראות לא היו עד כדי כך קשים. כמה אוהדי נתניה התפרעו מדי, כמה שוטרים היו קשוחים מדי, והעבריינים צריכים אכן להיענש (הימור: בבית הדין האידיוטי יענישו דווקא את מכבי נתניה, כאילו מנהליה אחראים לכל מופרע שמגיעים לעילוט); אבל מפה ועד לתיאור האירועים האלה א-לה וייטנאם, המרחק עוד גדול. מראות קשים זה רצח עם, תאונות דרכים, מגפה וצונאמי. אוהד פורע חוק שנדחף על ידי שוטר זה לא מראה קשה. זה צדק.

אם כבר, האירוע היחיד בערב שישי שהיה צריך לזכות להתייחסות רצינית, זו השלכת האבן של האדם המפגר, ממחוץ לאצטדיון לתוך יציע נתניה. במקום לעשות ממנו אייקון תרבות, רק נאחל לו לקבל דפיקה בדלת וטרמפ לתחנה הקרובה.

***

במקרה של פמפום האוהדים, הנזק עוד מינורי. הבעיה היא שבגלל שנהיה קל כל כך לקבל תשומת לב וזמן מסך, האנשים שאמורים להרגיע את העניינים הבוערים, שופכים עוד יותר שמן למדורה.

אחרי מראות האימה והרייטינג מעילוט, היו"ר אבי לוזון הגיב בערוץ הספורט: "אפשר לטעון שהניסיון לשייך את האלימות למגזר או לדת זו טעות, אבל לצערי זו עובדה שראינו את מקרי האלימות אצל אחי נצרת, דליית אל כרמל וכפר קאסם, כך שזה לא סתם ניסיון, אלו עובדות". יכול מאוד להיות שהיו"ר צודק, אבל אנשים שוכחים שהבעיה הערבית-ישראלית לא החלה ולא בולטת במיוחד בכדורגל, אלא במקרה הטוב זולגת לעברו. ובטפטופים דלים. לדבריו של לוזון יש כוח, ואנשים מושפעים מהם. גם בנצרת ובדליה ובכפר קאסם. היה עדיף לפנות אליהם במסר יותר פייסני. ואם היו"ר מחפש משהו שהשתנה בשבועות האחרונים, אם משהו תדלק את הנושא הבעייתי-גם-כך, אולי שייזכר בדגלי פלסטין. זוהי דוגמה מושלמת למדורה שהבעירה את עצמה, ושבה אנשי מפתח לא רק שלא עזרו לפתרונה, אלא שהיו חלק מהבעיה, ולכל אורך הדרך.

"אוהדי X שוב הניפו דגל פלסטין".

למה זו כותרת? למה זו חדשה? בין אם זה דבר חוקי ובין אם לא (וזה כן), מדוע להתעסק בדגלים האלה יותר מאשר מה שקורה על הדשא?

ואם שרת הספורט מוציאה הודעה פומפוזית שעיקרה: "זאת מדינה יהודית ומספיק עם האלימות", מדוע לא נותנים לה את היחס שמגיע לה - התעלמות - ומבליטים את הציטוטים הבעיתיים, ציטוטים שלא קשורים לספורט אלא לכנסת. אלימות הרי לא היתה, זה בסך הכול היה דגל. אז למה כל הבלגאן? כי זה מתריס?

והוד גאונותה מירי רגב באולפן ספורט – זה לא מתריס?

כשבכירי הממשל מספקים אמירות מסכנות, הם מקבלים פרס ומוזמנים לאולפנים, כדי לומר את הדברים המטומטמים חזק יותר ובוטה יותר. ואז אין פתרון. יש רק בעיה גדולה יותר.

במקרה ח"כ רגב, בוני גינצבורג (תודה, בוני) לא התבלבל והעז לשאול את הגברת מתי היתה במגרשי כדורגל בעבר ומה לה ולנו. צודק הצדיק. שהיא וחברה אחמד טיבי יעזבו אותנו בשקט. הפוליטיקה מספיק מגעילה, לא צריך לפלוש לספורט. אבל אם כל אוהד מסכן מקבל מיקרופון וזמן מסך משובח, ברור שגם חברת כנסת תקבל. אפילו חברת כנסת שאומרת ש"ערבים בצרפת שרים את התקווה שלהם, ורק פה אנחנו מנסים להיות יותר רומאים מהאפיפיור". יא אללה.

אבל אפילו מירי רגב – שברבע שעה של שידור לא הצליחה להגיד דבר חכם אחד – בכל זאת שחררה פנינה: "אתם אלה שהופכים את הספורט לעניין פוליטי".

יודעת מה? את צודקת.

לפעמים עושים מהספורט יותר מדי פוליטיקה, ולפעמים עושים ממנו יותר מדי אלימות. אבל כמעט תמיד עושים ממנו משהו שהוא לא. תהיו בטוחים – החברה הישראלית לעד תהיה גרועה מהספורט הישראלי. לעד. אז בואו נתעסק קצת בעיקר. בואו נתעסק בספורט. בואו נשמור על פרופורציות.

מ-עכ-שיו.

דירוג שחקני ליגת העל: הנה ייני, איינבינדר וטואטחה

דריו פרננדס מנסה להתאושש מאחת התקופות הקשות בחייו

בטטת הכורסה על הפועל תל אביב והפועל באר שבע

הפועל תל אביב תאבד את בוריס קליימן?

קינג ארתורו: הלוחם של יובנטוס