דרוש: עוד קוסם

את התהליך שמוחמד גדיר עובר בבני סכנין אפשר אולי להשוות למה שקרה לדקל קינן, כאשר זה יצא לאסוף ביטחון ודקות משחק מחוץ למכבי חיפה. למרות שאלו שני טיפוסים שונים ושני סיפורים שונים, בשני המקרים שני השחקנים היו צריכים לזוז הצידה כדי להבין מה הם באמת שווים. גדיר, להבדיל מקינן, קיבל הרבה יותר הזדמנויות בתחילת דרכו במכבי חיפה, ואף היה שותף לזכייה באליפות. אבל בניגוד אליו, קינן עוד השתלב במכבי חיפה הגדולה, הדומיננטית, הבטוחה בעצמה, והיסודות עליהם נשען כשחזר היו הרבה יותר חזקים. את הצ'אנס שלו כשחקן הרכב במכבי חיפה גדיר חייב לא מעט להצלחה של קינן (וכיאל כמובן), רק שאז זו הייתה מכבי חיפה קצת מבולבלת, שלא יודעת מה היא באמת רוצה מהילדים המוכשרים שלה והאם צריכה לספוג את הטעויות שלהם או להביא כוכבים מוכנים כדי להחזיר את העליונות המוחלטת בליגה.

בסכנין גדיר הבהיר, גם לעצמו, מה הוא יכול לתת אם רצים אתו לאורך זמן. הגולים האחרונים שלו, למשל, הם מסר שמכבי חיפה חייבת לקלוט, כי בסוף דרכו של גדיר במועדון, אחת הסטיגמות שהעיקה עליו, גם מול הקהל, הייתה הסיומת מול השער. גדיר, למי שלא יודע, היה סקורר לא רע בכלל בנוער. הוא כבש שלושה שערים במסע האחרון של מכבי חיפה לליגת האלופות, כולל בקרב המכריע מול זלצבורג, אבל במועדון שבו מנסים עדיין לפענח את תמורות הזמן וכל הזמן דורשים קורבנות, גם את התכונה הזו גדיר הצליח לשכוח. הוא איבד את הביטחון. הוא נשאב לתדמית הילד הקצת בעייתי. בסוף ימיו במכבי חיפה הוא היה מסיים את הסללום האדיר שלו מול הפועל תל אביב במוצ"ש באיזה איבוד כדור באזור דגל הקרן. העונה זה הסתיים בספרינט ממוקד מאוד ובעיטה ברורה מאוד לרשת.

היום, כשגדיר חוזר להיות גדיר, מכבי חיפה חייבת לשקול את אופציית החזרה שלו, ואף מעבר לכך. לא, לא מדובר בעוגן מנטלי שיוביל את חדר ההלבשה. זה גם לא המנהיג שמכבי חיפה צריכה. אבל זה שחקן עם איכויות שאין כמעט באף מועדון בליגה. זה שחקן שנותן יתרון, אם נותנים לו חופש ולא מחפשים אותו על כל שטות. היום, יתרה מזו, לא נראה שלמכבי חיפה יש ברירה. היום אין הבדל כזה משמעותי בין הסגל הישראלי של מכבי חיפה לשאר הליגה, למעט אולי מכבי תל אביב. רמת הישראלים היא די דומה. במה מותר חן עזרא ממוחמד כליבאת. במה שונה פיראס מוגרבי מעידן ורד. כעת אנו רואים מיהי מכבי חיפה האמיתית. אם ככה הקבוצה נראית אחרי שהיא כאילו יצאה מהמשבר, זו כנראה המציאות. היכולת בתחילת השנה באירופה הייתה מטעה. באירופה, בטח בשלבים האלה, כל אחד יכול להצטיין, בטח עם מוטיבציה של תחילת השנה. היום אנחנו מבינים שזה היה שקר: מכבי חיפה שהפסידה לקרית שמונה היא מכבי חיפה האמיתית לעונת 2013/14.

ואם זו מכבי חיפה האמיתית, קבוצה שאין לה שום יתרון בסגל על פני המתחרות שלה על המקום השני, למה להמשיך במדיניות שכירי החרב כמו בני סכנין. היתרון שלה, אם כך, אולי יכול להיות שחקנים כמו גדיר. שחקנים שגדלו וצמחו במכבי חיפה. כליבאת, טואטחה, וגם גוזלן. בטח גוזלן. הכי גוזלן. גרעין של חמישה-שישה כאלה, שחקנים שהם לב הקבוצה לצד צמד מנהיגים מנוסים ואיכותיים, שווים למכבי חיפה יותר מידין או גבאי. זה קצת יומרני לקבוע שזו בדיוק הנוסחה להבראת מכבי חיפה, אבל איזו נוסחה אחרת יש ליעקב שחר כיום? עוד פעם להיאבק על השאריות של מכבי תל אביב? מכבי חיפה הגיעה לשלב שבו היא חייבת לשקול ברצינות את התלכיד המנצח הזה. אם אפשר יהיה להצמיד להם מאמן בעל שיעור קומה וניסיון מקיף, למכבי חיפה לא רק תהיה מהות הרבה יותר ברורה, אלא גם סיכוי להפוך לאלטרנטיבה נושכת. במקרה של גדיר, לפחות, מכבי חיפה יכולה להיות רגועה: יש על מי לסמוך.

בבאר שבע עדיין מסרבים לדבר על אליפות

ובבית"ר ירושלים כבר מדברים על ירידה

שלום תקווה מודאג מהמסר שמעבירים בבית"ר

משומר ישוחח עם בנאדו על ניפויו מהסגל

הדיון אמש (שני) ביציע העיתונות בסוגיית מביאי הכדורים במשחק האחרון במושבה היה פינאלה מושלם לשבוע שבו ניתן היה לראות הלכה למעשה כיצד הכדורגל הישראלי איבד את שפיותו לגמרי. אחרי שבוע של עימותים בין אוהדים שהם גם עיתונאים בעקבות "אירועי הדרבי", דיון שמניב תמיד את אותן טענות עם אותם אנשים שתמיד תומכים בקבוצה שלהם, דיון שהוא כמובן על הכול חוץ מהמשחק עצמו, הגיע הפאנץ' ליין של כל הסיפור: ביקורת רצינית, מעמיקה, מנומקת, מגובה בצילומי וידיאו של שוער מכבי פתח תקווה מעביר קצת זמן בדרך לעוד בעיטת חמש, על קבוצה שלא ראתה ניצחון כבר תקופה ארוכה ועשתה, רחמנא ליצלן, את מה שכל קבוצה במצבה הייתה עושה: מבזבזת זמן.

כמה דקות לפני כן, בתחילת המשדר, איל ברקוביץ עוד תקף בתכנית את השיח השטותי שהתקשורת גוררת את הענף אליו, כאשר תהה מדוע מדברים כאן כל כך הרבה על שופטים והופכים אותם לגיבורי תרבות, רק כדי להצטרף אחר כך לאותו דיון חטטני ונמוך מצח, עם אותה פסקנות קיצונית. כשאבי לוזון כבר עלה להגיב לשטויות האלה על מביאי הכדורים אפשר עוד היה לצפות לסיום טיפה יותר מעניין. שלוזון יגיד להם 'חבר'ה, תראו במה אתם מתעסקים'. שלוזון ישאל אותם 'מה, אתם באמת מצפים שיו"ר התאחדות יתערב בסוגיית מביאי הכדורים תוך כדי משחק'. שלוזון אפילו יתהה 'תגידו, אין בכם אפילו קצה של חמלה לקבוצה שבסך הכול רוצה לשרוד ועושה את מה שאלפי קבוצות במצבן עשו. מה, אתם עד כדי כך לא מתביישים לחשוף את הרצון שלכם בירידתה של מכבי פתח תקווה?'.

אלא שלוזון עלה כדי להסביר. כדי לענות. כדי להצטרף לשיח המטופש הזה במלוא הרצינות. כדי להיות חלק מהעדר. כמה דקות אחר כך הוא עוד אפילו התרפס מעט בפני שלמה שרף, אחרי שזה נזף בו על סגנון הדיבור הנמוך והצעקני – כאילו ששרף לא צפה מעולם בפרשנים של יציע העיתונות מדברים – רק כדי לשמוע את המאמן הלאומי לשעבר ממליץ, ממש ממליץ, על הקולגה שישב לצדו, איל ברקוביץ', לאימון הנבחרת. הגיבורים הגדולים בפאנל, שנזפו קודם בילדים מביאי הכדורים, שתקו כמובן. זה היה כמובן לא מפתיע, אבל עדיין מביש. דווקא על המשפט הכי חשוב שנאמר בתכנית, זה של דדי בן דיין, שאמר שהוא שמח לראות מה קורה במכבי תל אביב בה שיחק בעבר, שמראה שאפשר לעשות דברים אחרת על רקע כל הגועל פה, אף אחד מהפרשנים לא התעכב.

ובאמת, איך אפשר להתעכב? איך אפשר להקשיב למסר של מכבי תל אביב, כשכל מה שמעניין את הענף זה האם זהבי יתנצל בפני אוהדי הפועל תל אביב או לא, ומה בדיוק היו הקללות שהוא ספג טרם הדרבי, כדי להבין האם תגובתו היה מובנת או מוטעית. התרבות הזו פגעה בכל חלקה טובה בכדורגל הישראלי. העונה, למשל, אנו עדים לדמות המאמן החדשה בליגה, אחרי שחיסלנו כמעט את כולם. אלישע לוי הפך להיות המאמן הוותיק בליגה, כשסביבו בעיקר אנשים חסרי ניסיון, נעדרי יכולת, ולעתים תכופות: בובות. פשוט בובות. ואפשר גם להבין אותם. הדרך היחידה לשרוד את הרעש הזה היא פשוט להצטרף אליו, להיות בובה. טיפשות ברמה כזו, אי אפשר לנצח כל עוד אתה חלק מזה. הבעיה שהחוסר ברמת המאמנים והמנהלים שמסוגלים להתעלות מעל כל הזוועה הזו מזכיר את החוסר בבלמים ומגנים בנבחרת ישראל.

הדבר היחיד הטוב שיכול לצמוח באדמת הבור הזו היא התובנה שאין ברירה אחרת אלא לעבור לשדה אחר. מכבי חיפה, הפועל תל אביב, והלוואי גם שנבחרת ישראל, הגיעו לשלב שבו הן צריכות מאמנים זרים, גם, בין היתר, כדי לדעת שלא להקשיב לשטויות הרגילות. אנשים שלא צריכים אטמי אוזניים כדי להתעלם מהעדר הישראלי. היום, המון בזכות מכבי תל אביב, הכדורגל הישראלי בשל יותר מאי פעם למאמנים זרים. מכבי תל אביב לימדה אותנו איך עושים זאת נכון. מכבי תל אביב לימדה אותנו שבמדינות כמו ספרד או פורטוגל מסתתרים צוותי אימון צעירים ורעבים ומלומדים, בניגוד לכל השמות הגדולים והשבעים שניסו להנחית כאן פעם. היום, יותר מאי פעם, אנחנו מוכנים לקבל אותם. היום, יותר מאי פעם, אנו מבינים שאין לנו ברירה אחרת, אלא ללמוד.

וכי מה עוד נותר ליעקב שחר לנסות בעמדת המאמן אחרי אריק בנאדו? וכי איזו נוסחת עבר עוד נותרה להפועל תל אביב לשחזר אם גוטמן ימשיך בנבחרת? ואם גוטמן ימשיך בנבחרת, האם יפסיק לרקוד לצלילי החליל של הפרשנים הישראלים? הכדורגל הישראלי הפך להיות הצגה של התקשורת. היא מנהלת אותו. היא קובעת לו. לא נותרו כמעט מאמנים שמסוגלים לשנות זאת. על כל צעקה של קשטן באימון מקרינים צעקה של אוהד שחיכה לו ליד הגדר. את מה שקשטן חווה רק היום, שאר המאמנים חווים בגיל הרבה יותר צעיר. רובם המכריע, לא כולם, לא מסוגלים כבר להתעלות מאחורי הזוועה הזו. גם הם צריכים שאנשי מקצוע מסוג אחר יגיעו לליגה, ינסו לשנות אותה, יצרו להם גם קצת תחרות, ומי יודע – אולי יבריאו את המקצוע והענף שבו הם אמורים לעבוד. עד אז, הם לא יותר מסטטיסטים שנותנים תגובה על שטויות כמו מביאי הכדור באצטדיון בפתח תקווה.

מבחינת מקצועית, המינוי של יוסי אבוקסיס למאמן בני יהודה הוא נכון. אבוקסיס מכיר את המועדון, חווה על בשרו את הקשיים שמלווים אותו בעוצמת יתר כיום, והוא מגיע למועדון במצב צבירה טוב יותר מאשר הביקור הקודם בשכונה. למרות שחזרה לאותה קבוצה עלולה תמיד להיות מסוכנת למאמן, אבוקסיס מבין כיום שאין דרכי קיצור לצמרת. הדרך לקבוצה גדולה היא ארוכה יותר. אם באמת ישכיל להתנהל כמו מאמן שחייב לבנות את עצמו לאט ובטוח, יש סיכוי טוב יותר שהידע שלו בכדורגל יקרין גם לרמת המשחק של הזהובים.

אבל במקרה הזה יש שאלה לא פחות חשובה: האם משה דמאיו, שסיים בטונים צורמים את הקשר הקודם עם אבוקסיס, לא מחפש כאן גם שכפ"ץ. מאמן שיגרום לאוהדים להתעסק בו ולא בבעלים. קשה להאמין שאת דמאיו מנחים שיקולים לא עניינים במצב הזה, אבל ההתנהלות שלו בחודשים האחרונים מחייבת להטיל ספק. דמאיו לא מבין שבלי פיתרון אמיתי עם האוהדים, לאבוקסיס יש סיכוי קטן מאוד להצליח. דמאיו מתנהל כאילו הוא גדול מבני יהודה. הוא מתייחס לאוהדים שמוחים נגדו כאילו היו אוויר ולא עושה את הצעד הנדרש ממנהיג בסיטואציה אליה נקלעה בני יהודה. אבוקסיס זה הכרחי, אבל לא מספיק.

החזרה של אבירם ברוכיאן לבית"ר ירושלים לא היתה כזו רעה, אם בוחנים מה השיגו אלו ששיחקו קודם בתפקיד שלו במגרש ומה הוא נותן מאז שנכנס להרכב. הבעיה עם החזרה הזו זה המסר: המסר שהנה, פתרנו את הבעיה בעמדת הקשר היוצר. הסכנה שנובעת מכך היא גדולה. בית"ר, גם בשם הרומנטיקה המזויפת לקשר החלוש, עלולה עוד לחשוב שבעמדה שלו לא צריכים חיזוק. מי שראה את ברוכיאן משחק, מבין שאין ברירה אחרת. שבמקרה הטוב הוא יכול להיות מחליף שמשנה משחק ל-30 דקות. גם עומר אצילי, הקשר הצעיר, לא מספק קבלות, אפילו ביחס לכישרונות צעירים בגילו.

לבית"ר, יחסית לעמדות אחרות, יש מספיק שחקנים בעמדת הקשר התוקף, אבל אף אחד מהם לא פותר את הבעיה הכי גדולה במשחק ההתקפה של הקבוצה. ולא, לא מדובר בחלוצים. כשחלוצי בית"ר יגיעו למצבים ויחמיצו אותם, ניתן יהיה להכתיר אותם בתור הבעיה המרכזית בהתקפה. הבעיה היא שמי שמכניס להם את הכדורים הם סלליך, ברוכיאן, רביבו, אצילי. אף אחד מהם לא מסוגל להיות זה שיוביל את הקבוצה קדימה וישנה את סגנון המשחק.

בעיה נוספת שעולה מחזרת ברוכיאן היא הסכנה שאחריו יחזרו שחקנים בינונים כעמית בן שושן, חן עזריאל ואפילו דריו פרננדס. השחקנים האלה הם מרק שהתקרר, דמויות מהעבר שבית"ר חייבת להשאיר מאחור. אם מישהו חושב שלבן שושן יש משהו חדש להציע על כל מה שראינו ממנו, הוא מוזמן לצפות שוב ב-90 הדקות של ברוכיאן בבאר שבע. כדי לנצח קבוצות גרועות כמו מכבי פתח תקווה בקרב על ההישארות בליגה, לא צריך לבזבז עליהם כסף.