קשה לעכל את מכבי תל אביב של העונה. מצד אחד, מכבי בנתה קבוצה סופר-עמוקה, מגה-אתלטית, שלכאורה מחזיקה בפתרונות סבירים בכל עמדה במגרש; מצד שני, היא משחקת כדורסל איטי, משעמם, עייף. זו קבוצה שדיוויד בלאט הכריז בעניינה בתחילת העונה ש"שווה פיינל פור, ומעבר לזה" - ושאפילו עומדת לסיים את השלב המוקדם במקום הראשון; אבל אף אחד במערכת לא מאמין שהקבוצה הזו שווה, כרגע, מקום בין ארבע האחרונות של היורוליג - ואולי גם לא בין שמונה הגדולות של המפעל (מבחינת גודל המועדון, התקציב שלו, המסורת שלו - חייבת להיות שם, לכל הפחות). זו קבוצה שמשחקים בה שחקנים נפיצים כמו בלו, רייס, אינגלס וסופו; אלא שחומר הנפץ התיאורטי הזה הופך על הפרקט לאבקה אפרורית וחסרת כריזמה.
***
לטוב ולרע, מכבי של השנה היא קבוצה דיוויד בלאטית טיפוסית: גם בשל צורת הבנייה (הרוחבית) שלה וגם לאור סגנון המשחק (הקונטרול-פריקי) שלה. מבחינת רמת הסקאוטינג והמוכנות הטקטית למשחקים, אין שנייה למכבי ביורוליג; בזכותה מככבת מכבי בצמרת המפעל בכל הקשור להורדת אחוזי הקליעה של היריבות מכל הטווחים (אחוז הקליעה האפקטיבי מהשדה של יריבותיה של מכבי - ה-eFG, בעגה המקצועית - עומד על 46.9% בלבד; רק ריאל מדריד מצליחה לפגוע יותר במשחק ההתקפה של היריבות ומורידה אותן ל-45.7%).
הבעיה המרכזית של מכבי היא בהתקפה: לא באחוזי הקליעה (מכבי שנייה ביורוליג בקטגוריית אפקטיביות הזריקות מהשדה, בצוותא עם אולימפיאקוס ומאחורי ריאל, עם 56.5%), כי אם בקצב המשחק: במדידה של כמות פוזשנים ממוצעת ל-40 דקות (פוזשן היא אחזקה בכדור. מדידת הפוזשנים נעשית על דרך של שקלול הזריקות מהשדה ומהעונשין, מספר הריבאונדים בהתקפה ויחס האסיסטים-איבודים), מכבי מדורגת רק תשיעית ביורוליג. אפילו קבוצות כמו באיירן מינכן והכוכב האדום משחקות עם יותר כדורים בממוצע לערב.
המהפך המחשבתי הגדול שהביא פיני גרשון למכבי בראשית שנות האלפיים, ושעליו הוא רומז כמעט בכל שידור, נוגע למספר הפוזשנים. גרשון הגיע למכבי מיד בסוף שנות ה-90', עונה אחת לפני המעבר משעון ה-30 בהתקפה לשעון ה-24 - שנים שהתאפיינו בכדורסל נשלט, איטי ומייסר, ועשור בו השפיעו על הכדורסל האירופאי מאמנים-מהנדסים כמו דודה איבקוביץ' ובוז'ה מאליקוביץ' (וגם אטורה מסינה ואחרים). במובן הזה, גרשון היה משב רוח מרענן. אומנם, קדמה למכבי ההתקפית שלו ז'לגיריס קובנה שזכתה ביורוליג ב-99' בהדרכת יונאס קזלאוסקאס הליטאי ובכיכובו של תיוס אדני (לא בכדי היה זה מאמן ליטאי ורכז אמריקאי אקספלוסיבי שבישרו על השינוי, שהפך לאופנה פופולארית בזכותם של מכבי וגרשון).
בגדול, הפילוסופיה של גרשון אמרה: אני רוצה לשחק מהר, כדי לייצר כמה שיותר התקפות, או החזקות כדור (פוזשנים) במשחק. גרשון לא סתם הימר על כדורסל פרוע, אלא שמאחורי התזה שלו עמדו תובנות סטטיסטיות ומתמטיות ברורות: ככל שאני זורק יותר לסל, סבר, כך הסיכוי שלי לייצר יותר נקודות גובר; והאיכות האופנסיבית של השחקנים שלי, שעולה על מרבית היריבים (וניכרת היטב בסטטיסטיקה), תגבר. קצת כמו בקזינו - שגם הוא, כידוע, מושתת על הסתברות מתמטית מובהקת: הבית תמיד מנצח כי בסוף הסטטיסטיקה מתיישרת, וסטטיסטיקת הזכייה במשחקי הקזינו מוטה באופן אינהרנטי לטובת הבית.
***
השינוי הזה של גרשון לא רק שהביא למכבי ניצחונות - אלא גם החזיר את הקהל המפוהק, שנטש את היציעים בשנות ה-90', בחזרה להיכל. מכבי שוב הייתה לבון-טון לא סתם כי ניצחה, אלא כי ניצחה בסטייל.
וכאן הבעיה הכפולה עם בלאט ומכבי הנוכחית. לכאורה, הסגל האתלטי והנפיץ של מכבי אמור לנפק כדורסל אטרקטיבי. או לפחות כדורסל מהיר וקצבי. שחקנים כמו היקמן ורייס ואוחיון ולנדסברג, ובלו ופניני וטיוס ואינגלס, ואפילו ג'יימס וסמית' (וסופו!) - בנויים לכדורסל מהיר, למשחק שמבוסס על התקפות מעבר קטלניות. הרגעים היפים ביותר של רייס העונה הגיעו כאשר קיבל מבלאט רישיון חופשי לרוץ ולירות. אומנם, רייס הוא לא שאראס - הוא לא קולע מבחוץ כמותו, לא רואה את המגרש כמותו, לא מסוגל להריץ התקפות כמו הפנומן הליטאי - אבל הוא סוס פרא שצריך מרחב ודשא כדי לבוא לידי ביטוי. אתה לא יכול לכלוא אותו באיזה אסם ולצפות ממנו לנסים. ודברים דומים אפשר לומר כמעט על כל שחקן בסגל: במשחק מעבר, המהירות והאתלטיות של היקמן ואוחיון, ושל ג'יימס וטיוס, מודגשת; ובהתקפות מהירות, שמבוססות על הטסת הכדור קדימה, נפתחות גם זוויות קליעה נוחות. בדקות הסיום מול קובאן חזרה מכבי למשחק בזכות שתי שלשות, של פניני ובלו, במעבר.
במכבי מכירים בעובדה הזו. גם ראשי הקבוצה היו רוצים לראות כדורסל מהיר ואטרקטיבי יותר. הם גם דוחקים בבלאט לנוע בכיוון. אבל המאמן מסרב לשחרר. וחייבים להסביר מדוע - אם מניחים שגם בלאט מודע לכך שמיקסום האיכויות של שחקניו כרוך בהאצת המשחק של מכבי והתרת הרסן מפראי אדם כמו רייס ואחרים.
והתשובה פשוטה: כשעתידו של בלאט מונח על הכף וכל משחק עשוי לחרוץ את גורלו, המאמן מסרב לאפשר למשחקים להתפרע. משחקים פרועים יכולים ללכת לכל כיוון. צריך לומר שגם משחקים מהונדסים ואיטיים יותר יכולים ללכת לשני הצדדים - אכן, מתוך 18 משחקים של מכבי העונה, בליגה הישראלית וביורוליג, לא פחות מעשרה הסתיימו בהפרש של חמש נקודות ומטה, ומכבי הפסידה בארבעה מהם - אבל השפעתו של המאמן במשחקים מהסוג הזה ניכרת ורבה יותר. בלאט, מטבע הדברים, סומך על עצמו. הוא לא רוצה להניח את גורלו בידיהם של שחקניו (מעבר למה שמתחייב מעצם העובדה שהשחקנים הם אלו שצריכים, בסופו של יום, לבצע את הוראותיו על המגרש). או אולי נכון יותר יהיה לומר: הוא סומך על שיקול דעתו יותר מכפי שהוא סומך על שיקול דעתם של רייס והיקמן ואוחיון וחבריהם.
אפשר לתהות מה אומרת העובדה הזו, שהוא לא סומך על שיקול הדעת של שחקניו, על בלאט כמאמן. אבל אפשר להבין אותו, כאדם שחרב הפיטורין מסתובבת מעל ראשו. אפשר להבין מדוע הוא מעוניין לשמור את גורל משרתו, ככל הניתן, בידיו שלו.
וזו בעיה שאשמה בה ההנהלה, שמדברת בעניין בלאט בכמה קולות - ולא מנפקת הודעה מאוחדת בדבר האמון שלה בו. זו בעיה של ההנהלה ששומרת על עמימות מכוונת. הנהלה שבה היו"ר שלה מודיע בטלוויזיה שהמאמן יסיים את העונה, אך שיומיים לאחר מכן סותר המנכ"ל המשותף שלה את דבריו בפומבי ומודה שאכן עתידו של בלאט אינו מובטח (אלא אם כן מכבי תשחק טוב ותנצח. דא!).
***
וכל זה משפיע על ההמשך בשני מובנים. לטווח הקרוב ולטווח הרחוק. לטווח הקרוב - מבחינה מקצועית. לטווח הרחוק - מבינה כלכלית. ואסביר את דבריי.
שיטת המשחקים הנוכחית של היורוליג הופכת את השלב המוקדם לעוד פחות משמעותי מכפי שהיה בעבר. כעת לא רק שהמאזנים מתאפסים, אלא שלשאלת המיקום המדויק בשלב המוקדם (בין ארבע העולות מכל בית) יש פחות משמעות כאשר 16 העולות מתחלקות לשתי בתים מאשר לארבעה. בשיטה הישנה, המקום הראשון בבית המוקדם היה מונע מפגש עם שלוש קבוצות חזקות מאוד. פיזור עוצמת הקבוצות על פני ארבעה בתים היה רב והבטיח לקבוצות המצטיינות בשלב המוקדם הגרלה נוחה מאוד בהמשך. כעת, כשהעוצמה מתחלקת בין שני בתים בלבד, ומובטח כי בכל בית ישחקו לפחות ארבע או חמש קבוצות איכותיות (אם לא יותר), אין כמעט הבדל בין סיום במקום הראשון בשלב המוקדם או במקום השני, ובקונסטלציה מסוימת גם לא בין המקום השלישי לרביעי. מובטח, בשיטה הנוכחית, כי שני הבתים יהיו חזקים באותה מידה, או כמעט באותה מידה. במקרה הגרוע ביותר, סיום במקום השלישי או הרביעי בשלב המוקדם אמור לנפק עוד יריבה איכותית אחת בשלב הבא (לעומת סיום במקום הראשון או השני בשלב המוקדם).
לכן, העובדה שהמאזנים מתאפסים בין השלבים, יחד עם שינוי השיטה והפיכת השלב הראשון למשמעותי פחות אפילו מכפי שהיה בעבר, אמורה לנפק לקבוצות שלושה חודשי חסד בראשית העונה. פרק זמן שאמור להיות מוקדש לגיבוש, למציאת זהות, לאיתור DNA, לקראת המאבקים האמיתיים בטופ-16. זה לא קיים כמעט בשום ליגת כדורסל אחרת בעולם, ובכל זאת, היורוליג מאפשרת לקבוצותיה (הבכירות, אלה שמראש לא צריכות להיאבק על העפלה לטופ-16 ומקומן כמעט מובטח א-פריורית, כמו מכבי) חלון זמן לבנייה.
וכאן מגיעה הבעיה הגדולה הראשונה של מכבי. העובדה שמעמדו של בלאט מעורער תמידית מביאה לכך שמבחינה מקצועית מכבי עולה למשחקים אפילו בשלב המוקדם במטרה לשרוד - לנצח - ולא מתוך איזו תוכנית אסטרטגית שאמורה להביא אותה, כקבוצה, לנקודה טובה יותר בראשית ינואר, השלב שבו נפתחת העונה האמיתית שלה. המאמן של מכבי מנסה להיאחז במשרתו, ומכאן שרויה המערכת כולה במצב צבירה הישרדותי, שמשפיע באופן ישיר על סגנון הכדורסל שלה, על הרוטציה שלה, על הבנייה שלה לקראת המשך העונה. במערכת שפויה, בה מאמן במעמדו של בלאט יכול להיות די בטוח שיסיים את העונה (אלא אם כן תתרחש איזו קטסטרופה יוצאת דופן), יכול המאמן להשתמש בשלב החסד המוקדם כמקפצה מקצועית לקראת השלב הבא, לחשוב קדימה, ליצור היררכיה ברורה לקראת המאבקים המשמעותיים באמת. אולם כאמור, בגלל שבלאט חייב לנצח, הוא משנה בכל משחק כמעט את הרוטציה, זורק ומחליף שחקנים, משנה את סגנון הכדורסל שלו - הכול כדי לנצח את הקרב הנוכחי ברמה הטקטית, ללא שום הסתכלות אסטרטגית לקראת המשך העונה.
וכך מכבי אומנם מנצחת (גם בזכות הרבה מזל, אבל זה לטקסט אחר) ומדורגת ראשונה בבית המוקדם, אבל מסיימת אותו ללא תשובות באשר לשאלה מי היא באמת, ללא רוטציה מוגדרת, עם יותר מדי שחקנים חסרי ביטחון או נטולי מעמד מוגדר, ועם סגנון כדורסל שפשוט לא מתאים לאופי של שחקניה. זו הסיבה שבגינה במכבי לא מחייכים הרבה גם בשבועות האחרונים, למרות הניצחונות. ברור להם שהקבוצה בינתיים שורדת, איכשהו, משבוע לשבוע, אבל מגיעה לחלק החשוב ביותר של העונה במצב צבירה הישרדותי, במקום במצב מגובש, יציב ושפיר מבחינה היררכית ומקצועית.
והבלון הזה בהחלט עשוי להתפוצץ בשבועות הבאים.
***
הבעיה האחרת, האסטרטגית יותר, שנובעת מסגנון הכדורסל המשמים הנוכחי (שכאמור, נובע מהכרח של בלאט לשמור על תפקידו), קשורה לאוהדים. עוד נרחיב בכך בהמשך, אבל נספר כעת שאוהדים רבים מתחילים למאוס במוצר הזה בשל מידת האטרקטיביות הדלה שלו. אומנם, אין ברשותי מספרים ברורים וגם לא שכרתי חברת סקרים, אבל מי שחש את השטח ורואה את האנשים יודע שבקצב הזה, בקיץ הקרוב תהיה למכבי בעיה קשה ביותר לשווק את המוצר שלה לאוהדיה. אוהדים רבים מודיעים כבר כעת שלא יחדשו את המנויים (אלא אם כן יחול שינוי דרמטי כלשהו). ואת הירידה באנרגיות של האוהדים ביציע, שמורגשת היטב בכל משחק, אפשר לייחס לא רק לחבורת הרולקסים והפרוות, אלא גם לכדורסל נטול הכריזמה שמציגה מכבי - שמביא אפילו מחזיקי-מנויים נוכחיים להיעדר מההיכל, ואפילו להתקשות לאתר חברים להעביר אליהם, בחינם, כרטיס למשחקים.
האוהדים של מכבי משלמים אלפי שקלים למנוי, ובינתיים מקבלים מוצר שהוא כולו אחיזת-עיניים: מטוסי צפלין באוויר, גימיקים שיווקיים יוצאי דופן, אפליקציות סלולריות חדשות ומשחקים אינטראקטיביים שמשודרים ישירות על הקובייה הגדולה בהיכל, אלא שכל זו אינה אלא אריזה שנראית צעקנית וצורמת יותר ויותר ככל שהמוצר האמיתי אותו היא עוטפת - הכדורסל שעל הפרקט - נחשף באפרוריותו, בעגמומיותו, בפחדיו.
ohad@walla.net.il
