מחוץ לחדר ההלבשה של מכבי תל אביב עמדו שני אוהדים-מקורבים ותיקים - מהסוג שכבר היה בכל הסרטים. הם נראו מותשים.
"כל ניצחון של הקבוצה הזאת זה בונוס", אמר אחד מהם.
"אנחנו לא מצפים לכלום", הנהן השני.
לאן התנדפו 20 מיליון דולר, שאלתי אותם. הם משכו כתפיים. אין להם מושג; גם הם שואלים את אותה השאלה.
***
חדרי ההלבשה של מכבי וקובאן נראו שונים בתכלית. במכבי התבדחו ושיחקו שש-בש; הרוסים הסתובבו בפנים נפולות.
הם הרגישו, הקובאנים, שאיבדו משחק שכבר היה להם בידיים. "אני לא יודע איך זה ברח", מלמל ריצ'י הנדריקס. עבורם זה היה עניין של כבוד: מכבי היא הקבוצה היחידה שהצליחה לנצח אותם העונה ביורוליג. בקרסנודאר הפגינו את המשחק הגרוע ביותר שלהם, והחבר'ה של קובאן קיוו להשיג נקמה.
עבור חלקם זה גם היה עניין אישי: אלכס מאריץ', למשל, המתין למפגש הזה כמעט שנה וחצי. בקיץ 2012 היה מועמד להצטרף למכבי, אך בסוף בחר בקובאן. מאריץ' שמע אז על הטענות שהיו לאנשי מכבי כלפיו, על כך שכביכול נסוג מסיכום בלחיצת-יד עם דני פדרמן, וכמעט התפוצץ. אתמול החליט לספר, בפעם הראשונה, מה קרה מאחורי הקלעים.
"דני פדרמן רצה להחתים אותי במהלך עונת 2011/12, עוד כשהייתי תחת חוזה בפנאתינייקוס, ולא הסכמתי", העיד מאריץ'. "בפעם הראשונה הוא ניסה לסגור איתי במהלך פיינל פור 2012 (לשם העפילה פאו אחרי שניצחה את מכבי בסדרת רבע-הגמר, א.ג.). דני הגיע לאיסטנבול ותפס אותי אחרי אחד האימונים. הוא הציע סכום מסוים. 'אני צריך להתרכז בכדורסל, בוא נדבר אחרי הפלייאוף', אמרתי לו. רציתי שהוא קצת יתרחק ממני, אבל דני רצה לחתום איתי במקום. הוא אפילו לא פנה לסוכן שלי, אלא ניסה לדבר איתי ישירות. ידעתי שאסור לי, כשחקן תחת חוזה, לדבר איתו. זה לא היה נכון ולא היה מקצועי מבחינתי. פנאתינייקוס? הם לא ידעו כלום, הייתי צריך להסתיר מהם הכל. הייתי חותם במכבי בקיץ אם דני פשוט היה מכבד אז את ההחלטה שלי וחוזר לדבר איתי בסיום העונה, כמו שצריך. הוא רק היה צריך להגיד: 'אלכס, אני מחכה לך עד סיום העונה', והייתי מגיע. אבל הוא המשיך להפעיל לחץ גם אחרי הפיינל פור, במהלך הפלייאוף ביוון. החלטתי שאם ככה הוא מתנהג, אם הוא לא מכבד אותי, אני לא הולך לשם. במהלך האולימפיאדה חתמתי בקובאן".
תגובתו של דני פדרמן לדברים: ?קשקוש מוחלט, מי שהיה בעבר סוכנו של יוגב פנה אלי וביקש שאפגש איתו במהלך העונה. סירבתי ואמרתי שנמתין לסוף עונת היורוליג. לאחר שהפסידו בפיינל פור באותה עונה, פגשתי אותו לחמש דקות לשיחת הכרות קצרה ליד המלון. מאריץ? שחקן טוב ובחור נחמד ואני מאחל לו הצלחה בהמשך הקריירה?.
בדיעבד, התנהלות אחרת הייתה אולי יכולה להציל למכבי את העונה שעברה. אבל זו כבר היסטוריה.
***
בחדר ההלבשה של מכבי הסתובב אדם בשם דיוויד סולומון. סולומון, איש עסקים ישראלי בשנות ה-60' לחייו שמתגורר בארה"ב, הוא סוג של איש צללים: בשנת 2009 רכש את אחזקותיו של מוני פנאן ז"ל במועדון (כ-5.5% מכלל המניות) - אבל כמו ריצ'ארד דיץ ובן אשכנזי, גם סולומון מגיע לצפות במשחקי הקבוצה לעתים רחוקות (קל לו יותר להצטרף לחלק מהמשחקים באירופה) והוא אינו מעורב כלל בניהול היום-יומי.
סולומון מקורב לשמעון מזרחי ורכש את המניות במצוותו (דבר אחד למד ממזרחי: אתמול ישב מאחורי הספסל, בצמוד לדני פדרמן, מרחק סנטימטרים ספורים ממזרחי). הוא רואה בכך תרומה לקהילה, אך בשום פנים ואופן אינו מעוניין בחשיפה: מעולם לא התראיין. מחוץ למועדון איש אינו יודע אפילו איך הוא נראה, ולכן אף פעם לא צולם ע"י עיתונאים ישראלים. אחרי המשחק אמש, בתוך חדר ההלבשה של מכבי, סירב אפילו להחליף מספר מילים לציטוט.
***
אחרי ניצחונות של מכבי תל אביב בהיכל, כשהיציעים מתרוקנים והאוהדים כבר בדרכם הביתה, עוברת המסיבה לחלק התחתון של המגרש. שחקנים ומאמנים ובני משפחותיהם, עובדי הקבוצה ופונקציונרים כמו סוכני שחקנים וסלבריטאים (אתמול הגיח לפתע פאולו סוזה, מאמן קבוצת הכדורגל של המועדון, והובל אחר כבוד בידי אלי דריקס לתוך חדר ההלבשה), ידידי המועדון, עיתונאים וצלמים - כולם נדחסים יחד על פני שטח של כמה מטרים רבועים ויוצרים בליל של פטפוטים וחיוכים וצ'אפחות, שמתערבבים בזיעה שנוצרת מכורח הדוחק ומהחום ומהאדים שנודפים מהמקלחות.
זהו המקום הטוב ביותר לעמוד בו על מצב הרוח הכללי. קוד ההתנהגות ידוע: בהפסדים, למשל, מתחלפת ההמולה בדומיה מעיקה; חל איסור חמור לעלוץ או לחייך; השחקנים מכונסים ארוכות בחדר ההלבשה ובמסדרון כולם מתהלכים על קצות האצבעות, גם אנשים שאינם קשורים לקבוצה. זוהי הדרך המקובלת להפגין השתתפות בצער המערכת על הניצחון (הפוטנציאלי) שהלך לעולמו.
אך לא מצב הרוח הוא העניין כאן - אלא הדמויות שמסתובבות כעת "מאחורי הקלעים", אלה שמרכיבות את הפסיפס המכבי הנוכחי. והתמהיל הזה מוזר: לצד מזרחי, כמובן (שסולד מהפלישה ההמונית הזו לטריטוריה שלו ומשדר תמיד קוצר-רוח ופנים חמוצות), מסתובבות דמויות כמו דריקס ו-וויצ'יץ', ולעתים מבליחים האבות לבית פדרמן ורקנאטי (פעם היו מפגינים דומיננטיות רבה יותר), ולעתים רחוקות יותר אנשי הצללים סולומון, אשכנזי או דיץ, אך בעיקר נצפים הילדים דני ושי, שמתהלכים בין חדר ההלבשה לחדר המאמנים כבעלי הבית דה-פקטו (והם אכן בעלי הבית. המשפחות שלהם חולשות, במשותף, על כ-55% מכלל מניות המועדון).
אומרים את זה על סגל השחקנים, אבל היום, כשכל הבעלים מגיעים, אפשר לשמוע במסדרון יותר אנגלית מעברית.
(אגב: המניות של מכבי תל אביב מתחלקות לשני סוגים: מניות רגילות, המקנות אחוזי בעלות רגילים, ומניות הנהלה, המקנות זכות למינוי חברי דירקטוריון, שהוא גוף-העל המנהל של החברה. דיץ ואשכנזי רכשו רק מניות רגילות, לא מניות הנהלה, ששמורות היטב אצל הפדרמנים, הרקנאטים וקבוצת "ניוקו" (מונה כעת את מזרחי וסולומון).
***
עד לפני כמה שנים היו הדמויות הדומיננטיות מזרחי, מוני פנאן, דיוויד פדרמן ורענן כץ (או נציגו בישראל, צביקה קציר). הכוח התחלק בצורה ברורה: פנאן שלט בכל מאחורי הקלעים, וכנאמנו של מזרחי ראה עצמו מחויב לדווח רק ליו"ר המחלקה; פדרמן שימש כסייד-קיק, לעתים כאופוזיציה להחלטות מסוימות, וכץ, במשך כמה שנים, ניסה להיות חבר של כולם. רוב הכוח היה מצוי בידי הציר הישן (מזרחי-פנאן), עד שכץ החל להתקרב לפדרמן, ואז קואליציות פוליטיות ובגידות מפתיעות הביאו לבסוף לנטישתו של פנאן ולמהפך כולל בהנהלה.
אז, אולי, התרחשו מאבקים מרים, אבל הייתה תחושה שלמכבי יש בעלי בית. שיסודות ההנהלה מוצקים. והיום התחושה הזו לא קיימת. מזרחי נותר מזרחי, אבל הלך הרוח של הצעירים שונה בתכלית. מזרחי, למשל, מצהיר שבלאט "יסיים את העונה במכבי", אולם אחרים בהנהלה מספרים שאינם יכולים עוד לראות את המאמן. מזרחי רוצה לראות סגל כחול-לבן, אך הצעירים לא עושים חשבון לאתוס הישן ומוותרים בקלות על שחקנים כמו אליהו והלפרין. מזרחי רוצה לתת זמן, והם רוצים להחליף: לא רק מאמן, אלא גם שחקנים (בשבועות הקודמים היו רייס, טיוס, כהן ונעימי "על המדף". בינתיים השלושה הראשונים שרדו, נעימי קוצץ).
ובתוך הקלחת הזו פועלים גורמים מקצועיים כמו המנהל הטכני וויצ'יץ', אנשי מחלקת הסקאוטינג, ואחרים. לכל אחד רעיונות ואג'נדה משלו.
***
אפשר למצוא הרבה קווים מקבילים בין המתרחש במסדרון, מאחורי הקלעים, לבין המתרחש במגרש. גם על הפרקט לא מרגישים שיש איזו יד מכוונת, בעל בית שמנווט את הקבוצה. גם שם מתבצעות החלטות שנראות כמו שליפה מקרית מהכובע: פניני מחוק לגמרי, ובתוך שבוע הופך לשחקן של 25 דקות בממוצע ביורוליג (שמגיעות על חשבונם של דווין סמית' ודיוויד בלו); רייס המושמץ מנצח עבור מכבי משחקים קריטיים בוילנה ובבית מול הרצליה, אך לפתע נשאב בחזרה לספסל; ממוצע הדקות של ריקי היקמן, מחביביו של המאמן, קורס מ-35 בששת המשחקים הראשונים ביורוליג ל-10 בשני האחרונים; טיוס, שדוכא בחודשיים וחצי הראשונים של העונה ובששת המשחקים הראשונים שיחק בסה"כ 21 דקות, שיחק בשני המחזורים האחרונים 32 דקות במצטבר. ואפשר להמשיך עוד ועוד.
תחושת המקריות והמזל מתחדדת כשהמשחקים נכנסים לרבע האחרון. אז - לא משנה באיזה מצב צבירה נכנסה מכבי לתוך הרבע - הקבוצה עוברת למצב פאסיבי: הכדור עובר מיד ליד, ולהוציא את סופו איש אינו מוכן לקחת אחריות, עד ששעון ההתקפה נגמר ומישהו חייב לזרוק לסל.
וכך נוצרת התחושה שהכל במכבי מקרי: התוכניות האסטרטגיות של המנהלים; ההחלטות הטקטיות של המאמנים; אין יד מכוונת, אין דמות מרכזת, על המגרש ו/או מאחורי הקלעים. ולכן אין אפשרות להעריך את העתיד: לפעמים, כמו נגד הפועל ירושלים, זה ייגמר רע בגלל כדור שקופץ על הטבעת ונכנס, אחרי שפגע קודם לכן בשופט; לפעמים, כמו נגד הכוכב האדום, זה ייגמר טוב בזכות החלטה שגויה של המאמן היריב, או כמו נגד קובאן, בזכות החלקה של שחקן על הפרקט בשניות הסיום.
אלא שבניגוד למכבי תל אביב, אפילו בירושלים ובקובאן רואים אסטרטגיה - על המגרש ומאחורי הקלעים. ולטווח הרחוק, משנה סדורה חשובה יותר ממזל. והלא כבר שנו רבותינו: אין סומכין על הנס.
ohad@walla.net.il
