Like
הבישול הנהדר של קובי מוסא לאמיר האדזיץ' במשחק הניצחון של רמת השרון על בני יהודה לא הפתיע איש שצפה במגן הימני בשנה וחצי האחרונות. קובי מוסא של רמת השרון הוא אחד המגנים הימניים הטובים בליגת העל, לפרקים מסוימים הוא אף הטוב שבהם. מאחד הסמלים הכי בולטים של קבוצת הנגרים של ניר קלינגר במכבי תל אביב, מוסא השאיר מאחוריו לא מעט עכבות ילדות: הוא חסון, הוא תוקף נהדר, הוא מכניס כדורים מדויקים לרחבה וגם משחק ההגנה שלו השתפר.
אז למה בליגה שהמגן הימני הכי טוב שלה על הנייר הוא אייל משומר לא חוטפים את קובי מוסא? לא מעט בגלל תדמית. מוסא לעד ייזכר בתור ההוא שבעט באוהד הפועל תל אביב שפרץ לדשא בדרבי. מוסא תמיד ייחשב בתור ההוא ששייך לפמליה המעריצה של אבי נמני. תדמיתית הוא סוג של בובה, צל, כלי, לא אישיות בפני עצמה. נכון, למוסא לקח לא מעט זמן עד שהשתחרר באמת מהצל הזה: הוא ניסה להמציא את עצמו באשדוד, אשקלוו, רמת גן, אבל רק ברמת השרון אנחנו פתאום מבינים למה ניר קלינגר בנה עליו בגיל צעיר. הגיע הזמן שעוד כמה אנשים ישימו לב למה שהוא עושה בגיל 31.
Share
1. אין צורך לחזור על זה שוב: זו טעות לשפוט מקצועית את רן בן שמעון על סמך תקופה כזו קצרה, ולא רק בגלל המערכת המבולגנת שבה הוא עובד, זו שמריצה עתה עוד מסע הפחדות על מכירות שחקנים בינואר. אבל בדבר אחד כן ניתן וצריך לזהות שורה תחתונה אצל מאמן החדש של הפועל תל אביב: במבחן הדרך, רן בן שמעון נכשל עד עתה בהפועל תל אביב. גם במקרה הזה, היתה אולי נדרשת סבלנות, רק שההתנהגות החוזרת של המאמן לא מאפשרת אופציה אחרת.
למאמן שעדיין טעון הוכחה בקבוצה גדולה, מבחן הדרך הוא מאוד משמעותי. כולנו זוכרים את החולצות הרטובות מזיעה לחוצה של בן שמעון בקדנציה במכבי תל אביב. כולנו ראינו כיצד הלחץ מעצב לא מעט מההתנהגות שלו. בקטע הזה לפחות אפשר היה לצפות לשיפור מצד מאמן הפועל תל אביב הנוכחי, אבל זה רק הולך ומידרדר. הנהי המיותר בסיום המשחק בקרית שמונה היה אולי הקש ששבר את גב הגמל. לא משנה כמה בן שמעון יתנצל בפני השחקנים שלו על פליטות הפה, כמו שעשה אחרי המשחק מול מכבי חיפה, ברגע האמת זה יחזור מחדש.
אפשר לדלג על הכישלון הזה ולהמשיך לחכות לשיפור המקצועי בקבוצה של בן שמעון, אבל זו תהיה טעות. בן שמעון השחקן מעולם לא היה כוכב, והקבוצה הכי לחוצה שאיתה התמודד היתה הפועל חיפה. כנ"ל לגבי קריירת האימון שלו. זה לא אומר, חלילה, שבן שמעון הוא לא מאמן כדורגל מצוין. זה אומר שהוא לא האיש שיסחוב לבד את המערכת הזו לרנסנס. מאמנים כאלה, תופעה לגיטימית לחלוטין, צריכים לידם ארגון טוב. האם הפועל תל אביב של חיים רמון היא ארגון טוב שנבנה על עובדים טובים, ולא בונה על קוסמים שיעשו בשבילו את העבודה? זו כבר שאלה אחרת.
2. כבר תקופה שאנחנו שמחים לצפות בגילי ורמוט משחק כדורגל באופן סדיר. פותח בהרכב, משחק לא מעט דקות, עושה גם כמה מהלכים יפים. ורמוט הוא שחקן שאתה מחזיק לו אצבעות כי אתה נהנה לצפות בו, אבל אחרי צפייה ממושכת שכזו עולה ומתגבש לו חשש לא קל: האם זה כל מה שנשאר בארסנל של קשר הפועל תל אביב. האם הפציעות המעיקות והקיפאון האירופי שינו את הקשר המופלא מעבר לאיזה משהו זמני והפכו כדורגלן מצוין לכדורגלן טוב. היכולת הלא משתפרת מספיק של ורמוט מחייבת את הפועל תל אביב לדון בתקרה הזו ולברר האם היא קיימת באמת או שמא תכף תנופץ.
הפועל תל אביב תלויה בורמוט, זה כבר ברור, אבל אולי הטעות המרכזית שלה היא העומס הזה שהיא מניחה על כתפיו של שחקן שהאיכויות שלו הן לא כמו בעבר. ורמוט, יחד עם איתי שכטר, היה סמל הדאבל של הפועל תל אביב, אבל מאחוריהם היו חוליות לא פחות משמעותיות ואולי אפילו יותר. מאחורי גיבורי ההצגה היו אניימה, ודה סילבה, וידין, כשהחלק של ערן זהבי באותו דאבל רק הולך וגדל ככל שאנו צופים בו במכבי תל אביב, בטח על רקע הנעשה בהפועל תל אביב. זה לא אומר חלילה שהפועל תל אביב צריכה ללכת בעקבות ההרגלים שלה ולוותר על ורמוט. לא מוותרים על כדורגלן טוב. מביאים לידו כדורגלן מצוין. מישהו שיעזור לו, לו ולשכטר, להנהיג ולהוביל את הקבוצה.
עדיף אולי להבין זאת דרך היכולת המשופרת של ישראל זגורי במוצ"ש האחרון. זגורי הוא הגיבור החדש, הרעב, זה שמת להוביל את הפועל תל אביב. זו צריכה להיות המטרה של הפועל תל אביב: לחפש את הגיבורים החדשים שיסחבו את המועדון הזה לעתיד מרשים יותר יחד העוגנים הותיקים, ולא לחלום כל הזמן על שחזור הנוסחה הישנה מעונת הדאבל. הנוסחה הישנה התאימה לעבר. בהווה הפועל תל אביב צריכה נוסחה קצת אחרת.
Comment
1. קשה להעריך עדיין האם מכבי תל אביב נפלה עם השוער החדש חואן פאבלו. לצד לא מעט רגעים מרשימים, יש לו יותר מדי רגעים בהם אתה יכול להרגיש את חוסר הביטחון עובר ממנו הלאה, לבלמים. את השם של וינסנט אניימה הוא ילמד להכיר טוב יותר ברגעי המאני טיים, בהם יכולתו של השוער הניגרי והשפעתו החיובית על חבריו היתה מכרעת. רק אז נוכל לדעת מה השוער הספרדי באמת שווה. עד אז הוא הרוויח ביושר את התהיות, ואולי גם חבריו להגנה. מכבי תל אביב אמנם ספגה הכי מעט בליגה, לצד הפועל באר שבע, אבל אסור לשכוח שעד המחזור השביעי היא לא חטפה אפילו גול אחד. יש לה שמונה גולים בחמישה משחקים, ממוצע של 1.6 שערים לערב נתון. האם זה החלק של השוער? האם ההגנה של מכבי תל אביב קצת פחות טובה מהעונה שעברה? ואם כן, האם זה בגלל החודש המעט לא טוב של איתן טיבי? או שזה בכלל כל משחק ההגנה של מכבי, שכמו כל קבוצה שמרגישה חזקה מדי, היא פחות מתאמצת בהגנה? כנראה שהתשובה היא קצת מכל דבר, וזו נקודה שאלישע לוי צריך לעקוב בשקט אחריה, מבלי לעורר איזושהי הזיית אליפות מוקדמת. כרגע קשה לראות כיצד הפועל באר שבע עומדת לאורך זמן בקצב צבירת הנקודות של מכבי תל אביב, אבל אם בכל זאת תצליח לסחוב את הליגה למאבק צמוד עד לרגע האחרון של העונה, משחק ההגנה והשוער של מכבי תל אביב יכולים לעמוד לצידם. הדרך לשם היא לא רק הצגות כדורגל. אלא העמדה של ההגנה הכי טוב בליגה, הגנה שתתעלה על זו של מכבי תל אביב. בדקות ההכרעה של העונה, להגנה בעייתית יכול להיות משקל לא קטן. כולנו זוכרים מה קרה למכבי חיפה של יצחק שום ב-2003.
2. במאבק על הגדרת הכוח במנהלת הליגה בין מכבי תל אביב לאבי לוזון וחבריו, אוהד כדורגל צריך להתייצב לצידו של ג'ק אנגלידיס. לוזון סבל במהלך המשבר הכללי שקשור למנהלת לא מעט אש לא הוגנת שמבוססת על שנאה נטו, אבל במקרה הזה צריך לעמוד נטו לצדם של אלו שמתווכחים איתו. אחרי הכל, היתרון הכי גדול של המנהלת יהיה לקיחת אחריות של בעלי הקבוצות על המוצר הזה שנקרא כדורגל ישראלי. במקום להיות ניצבים בישיבות ההתאתחדות, המציאות החדשה תחייב אותם לחשוב. לבנות. לשרטט. לשנות. זו מציאות שתגרום אולי בעתיד לבעלי המועדונים להיות פחות פאסיביים ולחפש הגיון מקצועי וארגוני בכל פינה בכדורגל הישראלי. לא תהיה להם ברירה אחרת. זו בדיוק התשובה למה שאבי לוזון חולל כאן בעזרה הכוח הלא הגיוני של הקבוצות הקטנות והזעירות. תמיכה במכבי תל אביב תעביר את הכוח מהאינטרסים הקטנים לאינטרסים הגדולים. היא תתן תנופה לאלו שיכולים לשנות הליגה שלנו לעומת אלו שרוצים אותה להשאיר אותה כמו שהיא.
3. מכבי תל אביב העבירה הילוך בשבועות האחרונים בכל הנוגע לפנטזיית האצטדיון החדש שלה. זוהי בשורה שאמורה לשמח כל אוהד כדורגל, לא רק של מכבי תל אביב. החשיבה הכמעט אירופית הזו היא זרה במחוזותינו. זהו חזון שאתה קורא עליו רק בכתבות על כדורגל מחו"ל. זהו חזון שמעיד לא רק איכות הכוונות של מיטש גולדהאר, אלא גם על הרצינות שלהן. הלוואי שהוא יצליח גם. הבעיה כאן היא אחרת: לפני שעיריית תל אביב עוזרת למכבי תל אביב לבנות מגרש, היא צריכה לסייע לבני יהודה. אצטדיון לבני יהודה חשוב יותר ציבורית. אצטדיון בגודל שהולם אותה עבור בני יהודה הוא צו השעה, הוא לחם לרעב. עד שעיריית תל אביב לא דואגת לכך, אצטדיון למכבי תל אביב הוא מותרות. זה קצת דומה לשיפוץ השערורייתי של היכל יד אליהו. בכסף המוגזם שנשפך שם היה אפשר להשיג שיפוץ אלמנטרי ונכון, ובמה שנשאר עזרה לאלו שצריכים באמת: בני יהודה כדורגל, הפועל תל אביב כדורסל. דווקא בגלל מה שקרה ביד אליהו, אסור לוותר הפעם על סדרי העדיפויות.
המחזור הבא: בית"ר ירושלים - מכבי תל אביב
לאלי כהן לא הגיע להיות מפוטר בדרך הזו מבית"ר ירושלים, אבל אין לו על מה להלין: הוא בחר לבוא לבית"ר בתקופה שבה אין כמעט דרך להצליח, והוא שיחק כדורגל רע, לא משנה מה היתה התוצאה. אם אחרי שליש ליגה אתה אפילו לא בכיוון של לדעת מה ההרכב שלך וכל הזמן עושה ניסיונות, זה סימן שאתה לא לגמרי מבין מה לעשות. אלי כהן חשב שתוצאות יספקו לו תעודת הכשר של מאמן צמרת, אבל לא הבין שבבית"ר רוצים לראות קודם כל הצגה. כדורגל.
אלי טביב אולי ירוויח דרך הזעזוע התורן את טדי מלא ביום ראשון. האוהדים שלא רוצים רק לבוא ולקלל את המאמן ימצאו סיבה חדשה להגיע. זו החלטה רגעית של אלי טביב, כמו רוב ההחלטות שלו. טביב לא מבין דבר אחד: אם יש משהו בעייתי בבית"ר, לפני השחקנים ולפני המאמן, זו רמת הניהול. מספיק לראות מה קרה לאייס קרים כדי להבין את הכאוס. לקשר האחורי שבית"ר זרקה כבר מעשית הובאו שלושה מחליפים בזמן שהוא עדיין בקבוצה. נסו לדמיין אתכם עובדים כשמולכם נמצאים כבר אנשים שאמורים להחליף אתכם.
מספרים שטביב קנה את בית"ר כדי לפצות על איזה משהו בסיפור שלו עם הפועל תל אביב. האובססיה שלו בכל הנוגע למשפט על הכאת הנער רק מעצימה את העניין, אבל על טביב לזכור דבר חשוב אחד: הניצחון היחיד שלו על הפועל תל אביב יהיה דרך המגרש. גם אם יזוכה או יתחמק מקלון, זה לא ישנה כלום מהכתם הארגוני שליווה את הפועל תל אביב שלו. טביב יכול להוכיח אחרת רק אם יראה שהוא מסוכל לנהל קבוצה בצורה אחרת. כמו שזה נראה בבית"ר, הוא אפילו לא קרוב למטרה.
אם טביב יביא כעת מאמן צמרת כמו דרור קשטן או רוני לוי, ניתן יהיה למצוא מעט הגיון למהלך הרגעי לפטר את אלי כהן. כרגע זה יותר מזכיר את מה שקרה לו עם דרור קשטן בהפועל תל אביב, מהלך שהסתיים עם הבאת יורשים לא מספיק איכותיים. היחיד שאולי צוחק הבוקר הוא אותו אייס קרים. מי שחשב שהיחס האכזרי והלא רציני כלפיו הוא נחלתו של הזר המוזר, הבין שבבית"ר של טביב דין אחד לכולם: דין השכונה.
