לרווחת הצופה: הארנה אוטוטו כאן, אבל יש משהו במלחה שיגרום לכולנו להתגעגע. אולי זו העובדה שפתאום, באמצע רחוב, פנייה לא נכונה תכניס אותך לאזור הצבע. אולי זו הקרבה בין היציעים לפרקט. אולי זה הפופקורן. כאמור, נתגעגע.
קהל הפועל ירושלים: דגל פריסה ענק, ובו מצויר גולום, או סמיגול איך שתקראו לו אבל במקום טבעת הוא מחזיק בידו את סמל הפועל. פרשס. ובכלל, עידוד רועש וקולני, במיוחד בדקות הטובות. ואז הגיע הסוף ונקרע עור התוף. ציון: 9
קהל מכבי תל אביב: 300 צהובים תרמו לאווירה הנהדרת במלחה. במחצית גם היו בלונים, ברבע האחרון גם נזרק קונפטי למגרש. לא עזר. ציון: 8
בפינת האנקדוטה: אלישי כדיר, רפי מנקו, אלכס טיוס, אדם אריאל, דייויד בלו, חנן קולמן, סילבן לנדסברג, ג'ייק כהן. המשותף לכל אלה - שחקנים שסיימו את המשחק עם פחות אסיסטים מגילי עובד.
בפינת האנקדוטה 2: גיא פניני שימש אתמול כקפטן מכבי תל אביב בליגה, לראשונה מאז...
***
שלשה מדהימה של הלפרין, 85:87 להפועל ירושלים על מכבי תל אביב
יוגב אוחיון היה צריך ללכת לקו 2.1 שניות לסיום
הלפרין נזכר: "ואז הכדור הגיע אליי"
גרינברג: "אני כל הזמן רוצה שיותם יזרוק יותר"
שי האוזמן על הקו האחורי הדל של מכבי תל אביב
הפועל תל אביב ניצחה את נתניה
את ליאור אליהו לא עניינה טבלת הקלעים. שנייה לאחר שהכדור של דווין סמית' עף החוצה, ומאות אדומים רצו פנימה, מספר 4 האקס עמד גבוה מכולם, הושיט ידיים קדימה ופשוט שחרר שאגה. אולי בת שנייה היתה, אבל נראתה כנצח. את כל התסכול הוא הוציא דרך הפה, חייך, ומאז ועד שנרדם בלילה, החיוך לבטח לא ירד מהפנים.
"היתה אווירה מדהימה", סיכם האקס שקלע רק שש נקודות אבל שמר כמו שמעולם לא שמר, מוכוון מטרה, ממוקד, סכין בין השיניים. "שמעתי משחקנים שלנו שהם לא זוכרים את מלחה ככה. לא יודע מה איך זה עבר בטלוויזיה, אבל זו היתה אווירה בלתי רגילה".
הדוקטור אורי אלון, בז'קט העור-השחור-היותר-מדי-מגניב-שלו, נישא על כתפי האוהדים, כמו רודן או מלך קדום. טיפת פרקט לא ראו במלחה ברגעים אלו הכול היה מכוסה באנשים, ורק אורי אלון למעלה, על הכתפיים, ידו מכה לפי הקצב. מה שמיליארדים של דולרים לא עשו, עשו שתי נקודות הפרש. הרעש היה עצום, רעש של חמש שנים בלי ניצחון ביתי של הפועל ירושלים על מכבי תל אביב. ראש העיר ניר ברקת גם היה שם, שוב חוגג רגע מאושר של קבוצה בעירו. "מגיע לירושלים קצת נחת, לא?", הוא שואל, שיכור ניצחון. "מגיע לו", והאצבע מצביעה על אלון. אלון בכלל מול היציע של מכבי, מתגרה. ואז שר את כל השירים של הפועל, ושוב על הכתפיים, ועוד חיבוק. מצדו, שלא ייגמר.
אבל עם כל הכבוד לבוס העשיר שהביא את השחקן הישראלי הכי בכיר בישראל, הסיפור של המשחק הזה שונה לגמרי.
***
יותם הלפרין עוד אקס - הודה שטעה, כשהשעון הראה פחות מחצי דקה לבאזר. הגארד קפא ולא ביצע את התנועה הרצויה על קשת השלוש, כדי שדרווין קיצ'ן ימצא אותו אחרי החדירה. קיצ'ן חדר ומסר, אבל במקום שבו היה אמור להיות הלפרין, היה בכלל גילי עובד. מהצד הכדור נראה עף החוצה, כנראה כי המוח השלים את החסר, ראה כדור נזרק ללא מטרה. אבל הכדור פגע בעובד, שניסה להתחמק ולא הצליח.
הלפרין, שאתמול שיחק עם עוצמה שלא אפיינה אותו עד כה, לא התבלבל ולא תהה מה הרגע קרה. הוא התרומם לעוד שלשה, מספר 11 שלו. וכאילו שהאסיסט של עובד לא היה מוזר דיו, הכדור של הלפרין גם קיפץ חמש פעמים על הטבעת, הוציא את המעיים לכל הצופים וגילח עוד כמה שניות מהשעון. "זה כאילו היה בסלואו מושן", אמר, "וכך זה גם נכנס". עובד ("עמדתי בעמדה הכי נכונה לי") סימן שלוש אצבעות לאוויר, הלפרין הרים רק אחת. ולאולם במלחה הלך הגג.
דיוויד בלאט צרח לעבר עובד, גיא פניני צרח עוד יותר. שניהם ידעו שלבטח אין מה לעשות, אבל התדהמה היתה חזקה מהם. "הייתי מתחת לסל וראיתי את הכדור בדרך החוצה, ופתאום הכדור בכלל נשאר במגרש", סיפר פניני, והיד מכסה את הפנים בתסכול. "לא יודע מה היה, אולי אפשר היה למנוע את זה. אם השופט היה עומד בחוץ זה היה אמור להיות 'אאוט'. לא יודע למה הוא לא עמד בחוץ. חבל".
בלאט לא הסכים לדבר על סל הניצחון המדהים, בראד גרינברג דווקא הסכים. מאמן הפועל ירושלים סימן ניצחון חשוב נוסף על הצהובים, והודה: "אולי לא נצטרך מטוס למוסקבה לקראת המפגש מול חימקי, אנחנו יכולים לרחף לשם בעצמנו". על סל הניצחון ההזוי סיפר: "היינו ברי מזל שהכדור פגע בשופט ומשם דווקא עף לקלעי טוב. זו לא הסיבה שניצחנו אבל זה בהחלט מהלך מפתח. אני תמיד אוהב את השופטים", צחק, "הם שפטו טוב היום".
האם זה הסל המשוגע שראית?
"לא ראיתי משחק מוכרע על מהלך כזה, זה בטוח. ראיתי כדורים פוגעים בשופטים, אבל לא ככה. לא אכפת לי, העיקר שניצחנו. יש אלמנט של מזל, אין מה לעשות".
סיום המשחק היה הזוי לא פחות. טעות המזכירות (שם ספרו ארבע עבירות קבוצתיות של ירושלים במקום חמש) היא חמורה, אין ספק. אבל חשוב לדעת שדרווין קיצ'ן, שביצע את העבירה על יוגב אוחיון 2.1 שניות לסיום, עשה זאת רק כי חשב שיש עבירה לתת.
אז במקום שאוחיון יפרגן לעצמו עם זריקת התאבדות, סמית' זרק את השלשה האחרונה. הכדור יצא החוצה, והאוקטבות במלחה נהיו קיצוניות. הלפרין פשוט קפץ בתמימות כזו, של אחד שרואים שלא עושה שום דבר כדי להוכיח ולא עושה שום דווקא. גם בסיום אמר: "אני שמח כי הפועל ירושלים ניצחה, ולא כי מכבי תל אביב הפסידה".
ואגב מכבי תל אביב הפסידה, אולי הגיע הזמן, בדצמבר 2013, שהעולם ימשיך לנוע אחרי הפסד של מכבי. הדברים האלה קורים בתדירות גבוהה יותר, וכנראה ימשיכו לקרות. אז יאללה, להתקדם. כי כשהשיחות אחרי הפסדי ליגה של הצהובים נוגעות רק למשבר ולהלם ולהיסטריה, אנחנו מפספסים את הכדורסל, מפספסים את המשחק. ואמש זה היה חתיכת משחק.
חצי שעה לפתיחה.
אבא: מנצחים היום, אה?
ילד קטן 1: לא, מכבי מנצחת.
ילד קטן 2: מה פתאום, אנחנו קורעים אותם.
אבא: ברור שקורעים אותם.
ילד קטן 1: לא, מכבי מנצחת בקלות.
ילד קטן 2: לא, לא, אנחנו מנצחים.
אבא: סופו חולה ולא ישחק.
ילד קטן 1: מההההההה?
***
הידיעה על כך שסופוקליס שחורציאניטיס חולה הוציאה מאות אוהדים מהבתים ושיחקה לספסרים לידיים. המוני ירושלמים הריחו את הדם, תרו אחר כרטיסים והאגו היה בשמיים. "מנצחים 20", הבטיחו, "קורעים אותם". כל העיר הרגישה שהפיצוץ קרוב, ושהחבורה של גרינברג אפילו לא תזדקק למזלג.
אבל קבוצת הגרילה של מכבי תל אביב לא התחשבה במחסור הגבוהים, והתחפשה, שוב, לציבונה זאגרב של פעם. שלשות, שלשות ועוד שלשות. ירושלים, משום מה, נתנה, והמכבים העיפו 28 אבנים מעבר לקשת. 12 גם נכנסו, 3 של פניני, שככול ששונאים אותו יותר פוגע יותר.
ברוב המשחק מכבי הובילה וירושלים רדפה. כשבלאט העלה חמישייה של רייס-בלו-אינגלס-לנדסברג-טיוס, כל מלחה צרחה "אל אל ישראל". מצחיק. הירושלמים היו לא ממושמעים, המשיכו לתת לצהובים להפגיז ומיאנו להתייחס לפיל הענק שלא היה בחדר. אין סופו, אין שון ג'יימס, וארטיום פרחוסקי יכול היה לעשות מה שרצה, מתי שרצה. רק שגרינברג כנראה לא ממש רצה, והגביל את חופש הפעולה ודקות המשחק של המקרר הכי אמין שראיתם.
כשהמשחק בכל זאת הלך לפרחוסקי, זה לא היה כוחות. הוא העיף מרפקים לגרונות, כל חסימה שלו זו תאונת דרכים, ואפילו רגש היה שם בדמות 8 מ-8 מהקו. הלפרין (ועובד) אולי ניצחו את המשחק, אבל מאחורי הקלעים פעל פרחוסקי לחיסול ממוקד של האויב. "הוא היה גדול הערב", אמרו בסיום לגרינברג. "הוא גדול, נקודה", השיב הקואץ'.
ואם כבר כן רוצים להתמקד במכבי של העונה, צריך לחזור לתשע דקות לסיום. אז קלע אלכס טיוס והעלה את הצהובים ל-67:74. וזה ההבדל הגדול. כי מכבי של פעם גומרת משחק ברגע שההפרש עולה לשבע. אצל מכבי של היום כלום לא אומר כלום. אין כוח הרתעה לפני המשחק, ואין נקודת שבירה במהלכו. אוטוטו נסגר סיבוב, ורק קבוצה אחת אשדוד התפרקה מול הצהובים.
ואולי הסממן הכי בולט להיותה של מכבי תל אביב קבוצה ככול הקבוצות אחרי אתמול, כבר אי אפשר להגיד 'שופטים של מכבי'. אפילו לא בצחוק.
בכלל, ליגת העל שחטפה המון ביקורות ובצדק מציגה העונה תחרותיות גדולה וחוסר ודאות עצום בכל משחק. כל קבוצה מסוגלת לנצח כמעט כל קבוצה, והפער בין הראשונה לעשירית עומד על שני משחקים בלבד, ואנחנו כבר בדצמבר. "כל אחת מהקבוצות מראה שהיא יכולה לקחת אליפות השנה", סיכם הלפרין. "למה לא?".
למה לא, באמת?
האולם כבר התרוקן, וגיא פניני, חיוור ובידו טרולי, נכנס לחדר ההלבשה של הפועל ירושלים כדי למצוא את יותם הלפרין עטוף במגבת. השניים שלפני כמה שנים לבשו צבעים שונים לגמרי - ניהלו דיון זריז על אירועי המשחק, וסיימו אותו בחיוך. ניקולה וויצ'יץ' יצא מחדר ההלבשה של מכבי, וכמה עיתונאים נעמדו לידו, שולים שאלו שאלות וביררו עמדות. כשלאוויר נזרקה שאלה עתידית, בדיוק עבר באזור דיוויד בלאט. "The day is long", צעק לעבר וויצ'יץ' וכולם, וצווח גם תרגום: "הדרך עוד ארוכה".
לתגובות והצעות: orenjos@walla.co.il