אפשר להתייחס בשורות הבאות למשחק אמש בבלגרד. משהו רומנטי, למשל; על איך הכוכב האדום מחזירה אותנו אחורה, לשנות ה-80' וה-90' - מבחינת סגנון המשחק, מבחינת האווירה המדהימה בפיוניר, מבחינת הקונספציה.
הכוכב האדום היא קבוצה בלתי-מתיימרת, וזה דבר שניכר בכל: על הספסל שלה, על המגרש, ביציעים. היא יודעת מי היא, מה יש לה, ומה היא יכולה להיות (וזה לא הרבה מאוד. אבל זה בסדר גמור). היא קבוצה ענייה שמבוססת על פועלים מקומיים, המחוזקים בשניים-שלושה אמריקאים (שמקבלים רישיון ירי חופשי מהמאמן שלהם; שילב, ג'נקינס ונלסון חיברו יחד 32 זריקות מהשדה מתוך 68 הזריקות של הכוכב האדום), שמשחקת כדורסל בטעם של פעם.
אפשר גם לדבר על כדורסל טהור. ומבחינה זו הכוכב היא קבוצה עם מינימום כישרון אבל מקסימום רצון. אומנם, מכבי הכריחה את הסרבים לעשות דברים שהם לא אוהבים - בעיקר, לזרוק יותר מדי משלוש (זרקו אמש 30 פעמים מ-3, שיא עונתי) - אבל הכוכב הביסה את מכבי בכדורים חוזרים (37 לעומת 30), גרמה למכבי לאבד 15 כדורים בזכות הגנה אגרסיבית, ובעיקר השיגה 17 (!) פוזשנים יותר ממכבי - 68 זריקות מהשדה, כאמור (בתוספת 16 זריקות מהקו), לעומת 51 זריקות מהשדה בלבד למכבי (ו-19 זריקות מהקו).
קבוצה עם רמת כישרון סבירה לעולם לא יכולה להפסיד במשחק בו היא זורקת לסל 17 פעם יותר מהיריבה (אלא אם כן היריבה נהנתה מיום קליעה פנומנאלי. וזה לא היה המקרה אתמול); ואת זה לכוכב האדום אין, כאמור.
אנחנו יכולים לדבר גם על המשחק מהצד של מכבי. על כך ששוב הציגה רוטציה חדשה (טיוס ופניני בפנים); על כך ששוב לא הצליחה לסגור משחק למרות דקות טובות ברבע השלישי ותחילת הרביעי (ואם היה לכוכב מעט יותר איי.קיו, גם הייתה מפסידה); על כך ששוב קבלה כמעט כלום מהקו האחורי, ומעט מדי מעמדה מספר 4 (מה קורה לדיוויד בלו?).
ואפשר לדבר על סופו שחורציאניטיס. שהוא שובר השוויון החשוב ביותר של מכבי. שהוא האס הגדול שלה. שהוא השחקן היחיד בסגל שמסוגל לסחוב קבוצה על הכתפיים. וזו הבעיה הגדולה ביותר של מכבי: שכן כפי שכרגע נראה, מכבי תגיע לאן שסופו מסוגל לקחת אותה. וזה לא רחוק מדי. אלמלא הערב הגדול של סופו, מכבי לא מנצחת אפילו את הכוכב האדום. הבעיה היא שאתה לא יכול לבנות על שחקן שסוחב בין 16 ל-18 דקות ביורוליג, ושרושם מדד איכות דו-ספרתי בקושי אחת לשבועיים. בשבעת משחקי היורוליג העונה רשם סופו רק שלושה משחקים עם מדד דו-ספרתי - מול הקבוצות החלשות בבית (פעמיים מול הכוכב האדום, פעם מול ריטאס). מול הקבוצות הטובות יותר, העמוקות יותר, האיכותיות יותר - או בקיצור, ביתר המשחקים - רשם סופו מדד מחפיר של 5 ומטה (5, 4, 1- ו-4-).
אפשר לדבר על הרבה דברים, אבל זו תהיה השחתה של מלים. כי יש נקודה גדולה יותר, חשובה יותר.
הנקודה היא שמכבי חייבת לעבור שינוי מהותי. שינוי שלא תוכל לעבור עם דיוויד בלאט. היא צריכה לעבור רביזיה ניהולית, שתגרור רביזיה מקצועית. ובקצרה: היא צריכה למצוא מחדש את הדרך שלה.
לאורך רוב השנים כללה הדרך הזו מספר יסודות: 1. התבססות על סגל מקומי רחב ואיכותי - בדר"כ בדרך של ייבוא מבחוץ ולא ממחלקת הנוער (גם בשנות האלפיים המוצלחות, עם השינוי בשיטת הזרים והאצת האזרוחים, היה הבסיס המקומי איכותי: הנפלד, שפר, שארפ, שלף, בורשטיין, ספר, בלו, הלפרין, תומאס, ארנולד, אליהו, כספי ואחרים). 2. החתמת מספר מצומצם של זרים בכירים ופיזור נבון של המשאבים הכספיים. 3. יצירת רוטציה מאוזנת בין אירופה לליגה.
הנקודות קשורות אחת בשנייה (ובשלישית). הסגל המקומי - צברי או מאוזרח - היווה את השלד וסיפק את ההמשכיות. הסגל הזר קבע, בדרך כלל, את איכות הקבוצה. בשנים הגדולות שיחקו במכבי זרים גדולים. בשנים הגרועות ביותר שלה - 2009, 2010 ו-2013 - שיחקו בקבוצה זרים בינוניים, או כאלו שלא הצליחו להתאקלם. אבל בכל השנים הייתה מכבי, באופן כללי, מועדון יציב. מניה בטוחה. בזכות השלד המקומי. וכעת לא עוד.
הבעיה הגדולה ביותר של מכבי הנוכחית היא שבשנים האחרונות התבלבל האיזון בין הסגל המקומי לבין הסגל הזר. מכבי איבדה את רוב נכסיה המקומיים, מה שהעביר כמעט את כל כובד המשקל לסגל הזר. אומנם, חתמו במכבי גם בשנים האחרונות כמה זרים טובים. וגם השנה הסגל כולל מספר זרים איכותיים. אבל אם הישראלים תמיד היו מוכנים לקבל את מעמדם כשחקני-משנה, שוליות הקוסמים, לזרים שכירי-החרב הרעיון הזה זר. טייריס רייס לא מסוגל להכיל את התפקיד שמייעד לו בלאט ברוטציה כפי שכשלו בכך קיינר-מדלי ולוגן ואחרים אשתקד.
הכישלון הגדול ביותר של בלאט ומכבי של השנים האחרונות הוא בכך שבנקודת הזמן הנוכחית אין למכבי בסיס, שלד, במצב שפיר (מקצועית ומנטאלית). הפועל ירושלים, מכבי חיפה ואפילו הפועל תל אביב, לעומתה, כן מצאו שלד. הן כן מנסות לייצר המשכיות כלשהי. ירושלים של השנים הבאות תתבסס על הלפרין, אליהו, אריאל ומנקו הצעירים, ואולי גם על כדיר וקולמן. גם הסגל המקומי של חיפה מבטיח (רוט, רייס, יבזורי, קוקיה, צו'ברביץ', קוז'יקרו).
זה לא שלמכבי אין פוטנציאל. היא עדיין מחזיקה, בלי ספק, את הסגל המקומי האיכותי ביותר. ואולי את אחד הסגלים המקומיים העמוקים ביותר אי-פעם. עם אוחיון, לנדסברג, טיוס, בלו, פניני, כהן ונעימי מכבי אמורה להיות מסודרת.
הבעיה המרכזית שלה היא שהמאמן שלה לא רק שלא משכיל לטפח את הסגל המקומי - כמעט כל המקומיים, למעט בלו (ואולי גם אוחיון), מצויים במצב נפשי ומקצועי קשה עד אנוש - אלא גם מוסיף חטא על פשע במובן הזה שבעקבות הקמילה של המקומיים (והפילוסופיה המקצועית הישנה שלו) הוא מחתים הרבה מדי זרים; מה שגורר את העוון הגדול ביותר, שהוא פיזור רחב מדי של המשאבים הכלכליים של מכבי על פני שחקנים רבים מדי, שלא לצורך. וכך הסגל אולי תמיד רחב, אך פחות איכותי. וכך בכל שנה הולך הבסיס המקומי ומתמעט, חשיבותו של הסגל הזר הופכת גדולה יותר ויותר, האיכות הולכת ויורדת - והכסף לא רק שהולך לאיבוד, אלא גם מייצר בכל שנה מוצר פחות טוב.
כבר הוכח כי לסגל המקומי חשיבות מכרעת, ולא רק בגלל החוק הרוסי שמחייב את מכבי לשחק לפחות 40% מהזמן עם שחקנים מקומיים.
חוקי הזרים בליגה היוונית, למשל, קשיחים כפי שהיו בישראל לפני 15 שנה. קבוצה יוונית יכולה להחתים שישה זרים מקסימום, כשעד שלושה מהם לא ממדינות אירופה (היינו, שלושה בעלי אזרחות לא-אירופאית, שלושה בעלי אזרחות אירופאית, היתר יוונים).
אולימפיאקוס ביצעה מהפך ביוון כי השתלטה על נכסים מקומיים כמו ספאנוליס, פרינטזיס, פרפרוגלו, ואסילופולוס, פפאדופולוס ואחרים.
לאורך שנים הייתה פנאתינייקוס הקבוצה בעלת הנציגות הענפה ביותר בנבחרת יוון. "כל היוונים שלא שיחקו בחוץ על חוזה גדול, היו על חוזה גדול בפאו", אומר העיתונאי אריס בארקאס. "זו הייתה הסיטואציה במשך עשר שנים. עד שאולימפיאקוס הבינה והתחילה להחתים צעירים מהדורות הבאים של הנבחרות הצעירות".
אז פפאניקולאו הצעיר הוחתם. גם מנצאריס, סלוקאס, ואחרים. בקיץ האחרון החתימה את פפאפטרו, שחקן ממוצא יווני שהגיע ממכללת טקסס, על חוזה לחמש שנים, תמורת מיליון יורו לכל התקופה. "וזה עוד חוזה קטן", אומר בארקאס, "בגלל חוקי הזרים המחיר של היוונים הטובים הוא פשוט אדיר. המשבר הכלכלי הביא להקטנת החוזים, אבל עדיין שחקן כמו פרינטזיס מרוויח 800,000 אירו".
כשהיוונים הבכירים של פאו התחילו להזדקן (צרצאריס פרש בקיץ האחרון, וכו'), אולימפיאקוס הפכה, לפתע, לקבוצה בעלת בסיס מקומי טוב יותר. זה הביא את פנאתינייקוס להחתים בקיץ הזה צעירים כמו פפאס ויאנקוביץ' (וכמה ימים לפני המשחק מול מכבי החתימה רכז בשם אפוסטלידיס, פעם חבר הנבחרות הצעירות של יוון, שהתאמן עם הקבוצה מתחילת העונה), אבל הם עדיין לא בשלים ליורוליג. פאו ניסתה להחתים שחקנים כמו וויוקאס וקאימאקוגלו, ששיחקו אצלה ב-2012, אבל הכסף שמצוי ברשותה כעת לא מספיק גדול.
ובחזרה למכבי. אין שום סיבה להחתים שחקן כמו ריקי היקמן, כשסגל שלך כבר נמצא בחור כמו לנדסברג. אין סיבה להוסיף עוד רייס או אינגלס, כשמשחקים אצלך אוחיון ובלו (ומילא הם - אבל גם היקמן וסמית').
עד תחילת שנות האלפיים, העמדות שהוחזקו באופן מסורתי בידי ישראלים היו עמדות החוץ. בתקופת שני הזרים, תמיד הוחתמו שני שחקני פנים. בתחילת שנות האלפיים השתלטו הזרים גם על עמדות הגארד. אבל עיקר הכוח של מכבי, בשנותיה הגדולות, היה מבוסס על הזרים בעמדות 1 ו-5. מקדונלד והאפמן, ושאראס ו-וויצ'יץ' - מתובלים בפארקר, כמובן - הביאו למכבי גביעי אירופה. נכון, למכבי היה הרבה מזל עם הזרים בשנים ההן. אבל בזכות התנהלות נכונה עם הסגל הישראלי, ופיזור הכסף על פני מספר מועט של זרים, היה לה מספיק כסף כדי לדאוג להשאיר בארץ, במשך כמה שנים, שחקנים ברמתם של מקדונלד, פארקר ו-וויצ'יץ'. מה שאין לה כעת.
בתחילת השבוע הבא תפגוש מכבי את הפועל ירושלים - האולימפיאקוס של ישראל - קבוצה שהבינה, ובצדק, שהכל מתחיל מאיכות הסגל המקומי. אומנם, ירושלים עדיין רחוקה מלבצע מהפך כמו האדומה מפיראוס, ובכלל - תהליך הגסיסה של הסגל המקומי של מכבי עדיין הפיך.
אבל בדיוק בשביל זה צריך לבצע שינוי מחשבתי ומקצועי; מה שדיוויד בלאט לא בהכרח מסוגל לעשות. ולכן רק מהסיבה הזו - בלי שום קשר לשאלת מצב הרוח בחדר ההלבשה (עדיין רע, תודה ששאלתם) או לשאלת מערכת היחסים עם הבעלים (נותרה איומה, שוב תודה) - ייתכן בהחלט שהמאמן שלה חייב ללכת, במוקדם או במאוחר.
הכישלון הזה הוא לא רק של בלאט, שלצערו עומד בחלון הראווה המקצועי. גם להנהלה חלק מרכזי בו. אבל את ההנהלה, לצערם של אוהדים רבים, אי-אפשר בשלב זה להחליף. הנהלה או המאמן, השורה התחתונה עדיין זהה: מכבי תל אביב נכשלת בינתיים במבחן הדרך. ובקצב הזה, בקיץ הקרוב היא תישאר בלי סגל מקומי ובלי זרים. עירומה.
ohad@walla.net.il