"המון אנשים בארץ, בעיקר בתקשורת, מקווים להתרסקות שלי. אני לא יודע אם יש כאלו שעוקבים אחריי בציפייה להצלחתי. למה מקווים שאתרסק? כי יש בישראל אנשים שאוהבים את זה. כי יש לי סטיגמה של 'בעייתי', ואני לא נכנס לשאלה למה יש לי את הסטיגמה הזו. אני רק יודע שמחכים לי מעבר לפינה, שממתינים למעידה שלי, להתרסקות".
דווקא כשנדמה שאלירן עטר עומד להיפתח, להשתחרר מהעכבות, להניח את לבו על השולחן הגדול שבסלון הגדול עוד יותר של דירת הפאר הענקית והריקה שלו, במרכזה של ריימס היפה, בצפון צרפת, תופסת השיחה תפנית שלילית.
זו שאלה אחת, שלדבריו של עטר "כבר נשאלה בשלוש דרכים שונות", שגורמת לו לעצור ולאיים לפוצץ את כל העסק ולגרש אותי החוצה - למה, ניסיתי להבין ממנו, הוא לא משחק העונה במכבי תל אביב.
איך ייתכן שלא קיבל הצעה? עטר מסרב להשיב. על זה הוא "לא רוצה לדבר".
מאמן ריימס: "ראיתם את עטר אחרי הגול, הוא השתחרר"
אתה מספר 1: השגריר הכי טוב של הכדורגל הישראלי באירופה
מריח דשא: תומר חמד מחלים מפציעה ואופטימי מתמיד
חוסר-הנכונות של עטר להשיב לשאלה הזו קשור לשני עניינים. הראשון: מלבד האכזבה הטבעית, עטר מבין ש"כדורגל זה עסקים"; אם כך הרי שכדורגלנים הם סחורה, מטבע עובר לסוחר - וסחורה, במובן הזה, היא נטולת-זכויות, כך שעטר מבין שממילא לא הייתה לו שום זכות אפריורית להישאר במכבי (ומכאן שגם לתפיסתו, הוויתור של מכבי עליו הוא בסה"כ מהלך עסקי לגיטימי).
זה לא אומר שעטר אינו פגוע, כמובן - או לכל הפחות מאוכזב. אולם זה גם לא אומר שעטר חושב, מתכוון או רוצה ללכלך על מכבי ועל ג'ורדי קרויף.
להפך: "על ג'ורדי יש לי רק מלים חמות להגיד, אנחנו בקשר מצוין ומדברים מדי פעם", הוא מפתיע. "אחרי תקרית האיחור הוא אפילו התקשר אליי ואמר לי לא לדאוג, שזה קורה כל הזמן ושיהיה בסדר".
אבל יש כאן גם עניין נוסף. עטר איננו איש ריב ומדון. הוא אומר שלעולם לא יטנף על חברים או מעסיקים לשעבר. "כל מקום שהייתי בו, עזבתי בחיוך. תמיד דאגתי להשאיר דלת פתוחה. לא מתוך איזשהו חישוב או אינטרס שאולי יצא לי מזה משהו, אלא כי זה פשוט אני. אני לא אוהב לריב".
ומכאן נגזר עניין נוסף, אינהרנטי להיותו איש שלום: תיעובו המקביל לעיתונאים. "זה שאני לא אוהב לריב, פשוט לא מסתדר לעיתונאים", הוא מסביר. "כי עיתונאים אוהבים צבע, עניין, והם אוהבים לעשות יותר רע מאשר טוב. זה לא מופנה רק כלפיי, אלא כלפי כל שחקן. בגלל זה עשו מטעמים מהאיחור שלי לפני כמה שבועות. לדוגמה: מאיפה בכלל ידעו בארץ שאיחרתי? לא ממני. כי אני לא מדבר עם עיתונאים. הרי מה קרה שם? באמת לא קמתי בזמן ואיחרתי לאוטובוס ברבע שעה, ולכן לא הלבישו אותי באותו משחק. זה נכתב אצלנו באתר של הקבוצה. אז בארץ ראו את זה והפכו את זה לסיפור של השבוע. אף אחד לא ידע שהמאמן אמר לי שזה קורה לפעמים, שלא אדאג. ביקשתי ממנו לקחת את הקבוצה לארוחת ערב על חשבוני והוא אפילו לא הסכים. החלטתי לעמוד בחדר ההלבשה ולהתנצל בפני השחקנים וכולם. אמרתי כמה מילים ומחאו לי כפיים וככה זה הסתיים. בכלל, בארץ עושים יותר עניין מכל מה שלא קשור למשחק עצמו. כאן מתמקדים במגרש. באירופה לא אכפת לאף אחד מה אתה עושה בזמן הפנוי שלך כל עוד אתה נותן את התפוקה שלך. הגישה היא: אם אתה טוב, מה מעניין כל היתר? ובארץ זה פשוט לא ככה".
אבל לא שיחקת גם במשחקים הבאים.
"בוא נתחיל מהתחלה. במשחק הראשון של העונה, נגד ראן, תורגלתי בהרכב כל השבוע, אבל אז עברתי ניתוח בחניכיים והוחלט שלא אפתח. שיחקתי 20 דקות. הפסדנו 2:1. במשחק השני נגד ליל, בבית, שיחקתי. בישלתי וניצחנו 1:2. עד לתקרית האיחור - שלא הגבתי עליה בכלל כי אני חושב שאני לא צריך לתת תשובות לאף אחד, ומבחינתי שיכתבו בתקשורת מה שרוצים - שיחקתי את כל המשחקים. שבוע אחר כך שוב הייתי צריך לפתוח. אבל אז קרו כמה דברים. נגד מונאקו שיחקתי ונפצעתי. מול טולוז לא פתחתי. היינו בפיגור 1:0, הייתי צריך להיכנס, אבל אז עשינו 1:1 והמאמן הכניס קשר אחורי ובלם, ושוב הייתי צריך להיכנס ונפצע שחקן ולא נכנסתי. שבוע אחר כך, נגד מארסיי, גם כן המאמן חימם אותי מדקה 50. הובלנו 0:2, הם צמצמו ל-2:1, ואז המאמן בחר לעשות חילופים הגנתיים ולא נכנסתי. במשחק האחרון בגביע חזרתי לשחק (הריאיון נערך לאחר המשחק בו ניצחה ריימס את מונאקו בגביע הליגה, ולפני המשחק בו כבש מול באסטייה ביום ראשון, א.ג.)".
בפעם האחרונה התראיין עטר בחודש אפריל. בכלל, בארכיונים של כלי התקשורת ניתן למצוא מספר מועט מאוד של ראיונות איתו. לא רק ראיונות עומק; לאורך תקופות ארוכות סירב אפילו לספק לכלי התקשורת ציטוטים לאחר משחקים. התנזרות מוחלטת. מדוע?
"אם תראה את כמות ההודעות שקיבלתי מעיתונאים בארץ, ושאני עדיין מקבל, אתה לא תאמין", הוא אומר. "עכשיו פחות מנסים להתקשר אליי, כי מבינים שאין סיכוי שאדבר, לא על דברים טובים ולא על דברים רעים, אבל עדיין מדי פעם מנסים. כולל עיתונאים שכתבו עליי בעבר את הדברים הכי גרועים רק כי סירבתי לשתף פעולה ולהדליף, ואחר כך היו מתנצלים בפניי ומבקשים סליחה. לכן אני לפעמים מרחם על מי שזה המקצוע שלו. ולכן אני לא אוהב אתכם. לא אותך, חס ושלום, אלא 'אתכם' העיתונאים באופן כללי. ובגלל זה אני מוכן להתראיין מקסימום פעם בשנה, כשאני ממש חייב".
כי עטר אדם אותנטי. לא מעניין אותו "לשחק את המשחק", והוא שם פס על הכללים של מערכת היחסים שבין מסקרים למסוקרים, ומבחינתו גם אם הציבור מתעניין בו ובחייו אין משמעות הדבר שהוא צריך לחלוק משהו עם מישהו. וגם אם יש אנשים שמוכנים להרוג בשביל חשיפה תקשורתית, את עטר זה פשוט לא מעניין.
"אני לא כמו כולם", הוא מעיד על עצמו. "אני הולך עם האמת שלי. אני מדבר רק עם מי שאני רוצה, מתי שאני רוצה וכמה שאני רוצה. בעונה שעברה בכלל לא רציתי להתראיין, אבל ג'ורדי מאוד לחץ עליי ובסוף סיכמנו שאתראיין אם אגיע ל-20 גולים. כשהגעתי למספר הזה נתתי ריאיון לכל כלי התקשורת, וזהו. זה היה מספיק מבחינתי".
ניכר על עטר שריאיון עיתונאי הוא חוויה קשה עבור עטר. הוא לא סומך על העיתונאים שלא יסלפו את דבריו, וממילא מעניין אותם לדבר על דברים שעליהם הוא לא מוכן לדבר. גם בפעם האחרונה, כשהתראיין במרוכז, הציב מראש תנאים: לא שואלים על העבר הרחוק, לא שואלים שאלות "שליליות", מדברים רק על כדורגל. וגם אז אחרי כל ריאיון כאבה לו הבטן עד שראה בעצמו כיצד ציטטו אותו. "אז בשביל מה זה טוב?", הוא תוהה, "מה עוזר לי להתראיין?".
כל זה קשור לכוויה אחרת שלו, אולי, שקשורה לימים אחרים, שעליהם כמובן גם עכשיו לא מדברים. זה קשור לאותה "סטיגמה" שהזכיר אותה מקודם. העבר מת מזמן מבחינתו, אבל עטר מרגיש שמבחינת כולם אותה היסטוריה ממשיכה לרדוף אחריו. או לדבריו, "אני מושך אש".
למה לדעתך אתה מושך אש?
"כי אני בחור יפה. כי כל החיים ניפחו את כל מה שעשיתי. כי אני צבעוני ומעניין. כשאלירן עטר נותן 22 גולים בעונה לא עושים ממנו שחקן ענק. אבל אם יש איזו תקרית באימון, שבועיים וחצי מדברים רק עליה. ועושים את עטר פושע ועבריין".
שעתיים קודם לכן אנחנו נפגשים במתקן האימונים של ריימס (נהגית בצרפתית "רנס"), כמה דקות נסיעה ממרכז העיר. ריימס משחקת במתקן יפהפה, מושלם, אבל לא מתאמנת בו. מתחם האימונים שלה צנוע יותר מקרית שלום: כמה מגרשי דשא ומספר קרוונים שבהם מכון כושר, חדרי הלבשה וחדר תקשורת. לכאן מגיע עטר בכל יום בתשע וחצי בבוקר, אחרי שהתעורר בשמונה וחצי. בין תשע וחצי לעשר וחצי מבצע מתיחות בחדר הכושר. לאחר מכן מתחיל אימון בן שעתיים, שמתנהל בצרפתית. בריימס משחקים רק שני זרים - עטר אחד מהם. אחרי האימון עטר עובר טיפול, שוב עושה מתיחות, וזהו. ריימס מתאמנת פעם אחת ביום (למעט יום אחד שבו מתאמנים פעמיים ויום שיש בו משחק), כך שיום העבודה של עטר מסתיים בערך באזור 16:00-17:00 במקרה הגרוע ביותר.
מה קורה לאחר מכן? כלום. עטר נכנס למכונית שלו, עוצר ליד קבוצות קטנות של אוהדים שמגיעים לראות את האימון וממתינים בסבלנות מאחורי הגדר, פותח את החלון ושואל כל אוהד לשלומו. ואז הוא נוסע הביתה, לדירה, שם מחכה לו החברה עדי. היא מכינה ארוחת ערב והם אוכלים ומדברים ורואים טלוויזיה וגולשים באינטרנט, שבשבועיים הראשונים של עטר בצרפת בכלל לא עבד. יש לעטר טלוויזיה עם ערוצים מישראל. הוא רואה הרבה סדרות ושואל אם אוכל לעזור לו להוריד כמה מהן לאייפד שלו, כי "בטכנולוגיה אני לא מבין כלום", הוא מתנצל.
מצד אחד, עטר "חי את החלום", כפי שבישראל מפרשים את המושג אירופה: הוא משחק באחת הליגות הטובות בעולם; בקבוצה עם היסטוריה, ומגרש משוכלל, וקהל נאמן; והעסקה שהביאה אותו לעיר גם הפכה אותו לשחקן הרכש היקר בתולדות המועדון (כרטיסו נקנה ממכבי תמורת 1.8 מיליון דולר).
אבל יש גם צד אחר לסיפור: החיים מעט אפורים. כמעט אין בילויים, ולעתים רחוקות עטר יוצא מהדירה. ריימס היא עיר קטנה ומקומות הבילוי בה מצומצמים. ובכלל, מהעיר הוא יוצא רק אם מגיעים אליו חברים או בני משפחה, ואז הוא נוסע איתם לפריז, עניין של שעתיים-שלוש נסיעה. אבל ככה? ככה הוא בבית. וזה לא קל לאדם שבישראל תמיד מוקף חברים, שקשור למשפחה שלו בחבל הטבור. גם ימי שישי לא קלים, אז עטר מתגעגע במיוחד למשפחה. אין בריימס כמעט יהודים, והבודדים שישנם לא ממש מדברים אנגלית. עטר לומד צרפתית וכבר "מבין כמעט הכול", אבל מדבר פחות טוב. הוא ייקח שיעורים. עד סוף השנה כבר ידבר. בכל זאת, על הנייר הוא אמור לשחק בריימס גם בשלוש העונות הבאות.
ועכשיו עוד מגיע הקור הגדול. עטר מתעב קור. אז בכלל הוא לא יצא מהבית. משעמם.
איך עבר עליך המעבר?
"לא היה לי קשה כמו החששות לגבי איך יהיה בלי החברים והמשפחה", הוא אומר. "היו חששות כי בחודש הראשון הייתי לבד, ולא מדברים כאן כמעט אנגלית. מבחינת אימונים לא חששתי. כשהגעתי לכאן גיליתי שהשקט עשה לי טוב. נכון שאין יותר מדי מה לעשות והחיים כאן שונים, אבל אני חולה שינויים ורציתי ללכת על השינוי הזה. התבגרתי מאוד בתקופה האחרונה והחשיבה שלי על החיים היא היום אחרת. יש לי כאן מנוחה ושקט ולבד שאני לא רגיל אליו. בארץ יש תמיד המולה ובלגן וכאן אתה לא שומע אנשים. כשאני מסתובב בשאנז אליזה ושומע רעש אני תמיד בודק איפה הישראלים. הצרפתים אחרים. אנשים שלווים".
הגעת לריימס בפוזיציה אחרת מזו שהייתה לך במכבי, וגם מכבי נמצאת בישראל בעמדה אחרת ביחס לליגה מאשר ריימס בצרפת. בישראל מכבי פייבוריטית, אתה היית הכוכב. כאן הגעת למקום שבו אתה צריך להוכיח את עצמו, ואתה משחק בקבוצה שאין ממנה הרבה ציפיות.
"נכון שיש הבדלים, אבל זה דווקא טוב לי. אני אוהב לבוא מלמטה. זה שאנחנו לא רצים לאליפות לא אומר שאין מאתנו ציפיות. השגנו בינתיים תוצאות טובות. בצרפת אנחנו נחשבים לסוג של הפתעת השנה".
מכבי? הוא עוקב, כמובן. רואה את כל המשחקים בטלוויזיה. וחי את הקבוצה ואת השחקנים כאילו לא עזב. כאב לו הלב על הפנדל שהחמיץ יצחקי מול ניקוסיה, והוא שמח מהתוצאות שמכבי משיגה בליגה (נפגשנו לפני המשחק של מכבי בבאר שבע). עטר לא אומר זאת במפורש, אבל ניכר עליו שהוא קצת מתגעגע. אפילו שהוא משחק עכשיו באירופה הגדולה.
"מכבי היא אירופה לכל דבר", מבקש עטר להדגיש. "גם לפני ג'ורדי קרויף היא הייתה אירופה, אבל בוודאי שאחריו. זה בא לידי ביטוי בהכול. בגישה, בשיטת העבודה, במתקנים, אפילו בציוד שיש בחדר הכושר. אפילו בקבוצה שלי אין דברים מבחינת ציוד שיש במכבי. מתקן האימונים של מכבי שודרג מאוד. המקלחות, חדר ההלבשה עצמו. אני אומר לך שמכבי לא נופלת מאירופה בכלום".
וקרויף?
"לפניו לא היה ציוד כל כך טוב. הוא שינה דברים. היום מגישים לשחקנים במכבי ארוחות בוקר וצהריים, דברים שכאן אין. לפעמים במכבי עושים אפילו ארוחות ערב. השחקנים מגיעים, מתאמנים, אוכלים, נשארים. הרבה מזה בזכות ג'ורדי".
מה אתה חושב על מכבי של השנה?
"מכבי נראית ממש טוב. אבל גם הליגה של השנה חלשה יותר מהליגה של השנה שעברה. קבוצות מגיעות מול מכבי ומסתגרות, ואם מכבי לא כובשת מיד בהתחלה זה נהיה קשה. מכבי מניעה כדור בצורה פנטסטית ולדעתי יש לה סגל קדמי עוצמתי ברמה שלא הייתה כבר 20 שנה. אליפות? מכבי לוקחת אליפות בהליכה, ברוורס. למה, יש לה מתחרים? כולם מתבטלים מולם, וחלק מהמשחקים הופכים למשעממים. היום מכבי היא בישראל כמו שברצלונה בספרד. מכבי יכולה להצליח גם באירופה, למה לא?".
למה אתה בעיקר מתגעגע?
"לקהל של מכבי. הוא הקהל הכי מדהים בארץ. בצרפת אני משחק מול 60 אלף איש, בכל משחק בית יש לנו כאן 25 אלף איש שמעודדים כל הזמן, אבל הקהל של מכבי לא נופל מאף קהל אחר באירופה".
ohad@walla.net.il
*תודה מיוחדת לרענן ברנובסקי ולענבל מנור על הסיוע בהכנת הכתבה.
