גמר גביע ווינר אתמול (חמישי), המשחק שסימן את תום תקופת ההכנה, סיפק לנו לא מעט אינפורמציה לגבי מכבי תל אביב מודל 2013/14. לפרקים נראתה לנו סגנית האלופה מוכרת (מדי) והזכירה רגעים רבים (מדי) מהעונה הקודמת. לפרקים אחרים הציגו הצהובים כמה כלים חדשים ומעניינים.
מכבי תל אביב זכתה בגביע ווינר אחרי 77:88 על הפועל ירושלים
סילבן לנדסברג מסביר את השינוי: "מרגיש נוח יותר העונה"
דיוויד בלאט הגיע לעונה הנוכחית חמוש בלא מעט רעיונות חדשים. מכבי שלו, למשל, מציגה בדקות מסוימות סט התקפי נדיר יחסית במחוזותינו (שנקרא סט 2-3 גבוה. הקבוצה היחידה שמשחקת אותו, אגב, היא היריבה האדומה העירונית). מכבי גם מריצה הרכבי סמול-בול למכביר ללא אף פאוור פורוורד טבעי וגם זה ניסיון בלתי שגרתי. מצד שני, אפשר כבר עכשיו לזהות לא מעט בעיות ישנות. כמו בעונה שעברה, מכבי תל אביב מראה קשיים במשחק התקפה עומד של 5 מול 5. בהרכב נטול ביג סופו ונטול גארד שהוא גו-טו-גאי, התרגילים ההתקפיים נראים מרובים ומסורבלים, עם פואנטות מאוחרות מדי.
להגיד סמול בול זה נחמד, אבל הרכב נמוך הוא לא רק עניין של סנטימטרים. קבוצה שמקבלת החלטה אסטרטגית לשחק דקות ארוכות עם גבוה אחד ויחיד, אמורה לשחק משחק התקפה שמתאים לתכונות של השחקנים. ואם צריך להגדיר את משחק ההתקפה הזה במילה, היא תהיה קצב. בשתיים? קצב מהיר. כל עוד מנעה ירושלים ממכבי לרוץ והכריחה אותה בהתקפה המסודרת להריץ תרגילים מסודרים, היא שלטה במשחק והכריחה את מכבי ללכת למחוזות הכדררת או נסיונות הפוסטאפ המיותרים של שון ג'יימס, למשל. סמול-בול דורש מהמאמן מידה מסוימת של אבדן שליטה על כל כדרור, מסירה ובמיוחד זריקה של הקבוצה שלו. האם דיוויד בלאט מסוגל לשחרר קצת מהלפיתה שלו בכל הנוגע למשחק התקפה? אפשר להטיל בכך ספק.
ועדיין, ראינו לפחות 15 דקות שעשויות לבשר על השינוי. מכבי של העונה שעברה הייתה קבוצה קטנה. בסנטימטרים ובקילוגרמים. ולא רק בפנים, אלא בעיקר בשחקני החוץ. במשחקי הכנה קודמים הריצה מכבי הרכבים של סמית-אינגלס בעמדות 2-3, עם שני גבוהים לצידם. אתמול אמנם לא ראינו הרכב כזה, אבל כן זכינו לקבל את לנדסברג (המחודש)-אינגלס-סמית' בעמדות 2-3-4. ושם פתאום נראית מכבי כמי שקיבלה בחזרה את הסייז המאיים שאותו איבדה מרצון בעונה שעברה. לפחות ברמת השלולית המקומית.
אולי זאת העייפות ממשחקי יום אחרי יום ואולי זה נובע מהכנה טקטית, אבל אותה הגנה נסוגה שהציגה מכבי במרבית המשחק נראתה הרבה יותר הגיונית כשהרכב הגארדים הגבוה ייצר עבורה את היתרון הפיזי (והאינטנסיבי) שהיא הייתה צריכה כדי לשנות את המשחק החל מפתיחת המחצית השניה. היכולת של הרכב הגארדים הגדול לעשות שינוי בשני צידי המגרש הוא מפתח מרכזי של דיוויד בלאט העונה.
ומה לגבי ירושלים? במספר מובנים, נראה שירושלים סובלת ממספר בעיות דומות לאלה של הצהובים. עם חזרתם של הלפרין וגרין, נראה שהקבוצה מהבירה מציגה ספסל ארוך ורחב. מצד שני ובניגוד למכבי, בכלל לא בטוח שבראד גרינברג מתאים לנהל רוטציית חילופים כל כך ארוכה.
בעיה משותפת נוספת, גם אצל האדומים, היא שאלת הגו-טו-גאי. בניגוד למה שניתן לחשוב, פרחוסקי לא אמור להיות שחקן מטרה בקבוצה שלו. קיצ'ן לא מתאים לתפקיד וגם דופרי האתלטי הרבה יותר מדי מוגבל. בשנה שעברה היו זה פול סטול ובמיוחד דונטה סמית' שהצילו את משחק ההתקפה השבלוני של המאמן שלהם באמצעות היכולת שלהם לייצר לעצמם נקודות. קשה לראות מי יציל אותו הפעם.
מכבי תל אביב של השנה תהיה, ללא ספק, קבוצה בעלת יכולת התפוצצות מרשימה. כשהיא תרגיש בנוח עם עצמה, לקבוצות אחרות יהיה הרבה פחות נעים. במיוחד בליגה, אבל גם ברמת היורוליג בכלל ובמשחקי הבית בפרט. גם הפועל ירושלים נראית בינתיים לא רע בכלל. יש בה עוצמה, יש לה גודל, יש לה שנים של ניסיון ועומק בעמדות הישראלים. כל מה שצריך כדי להיכנס בחזרה לנישה של הקבוצה מספר 2. ואת זה אנחנו כותבים בפתיחת כל עונה.
