לפני שבועיים ג'ון איזנר הפסיד בסיבוב הראשון של טורניר מונטריאול לואשק פוספיסיל המקומי. המעידה בקנדה לא היתה אסון גדול מדי עבור ההכנות המעודדות של הענק האמריקאי לאליפות ארצות הברית, אבל הייתה לו משמעות כואבת אחת - ירידה מהמקום ה-20 למקום ה-22 בעולם. כתוצאה מכך, לראשונה מאז שהדירוג העולמי נולד ב-1973, לארצות הברית לא היה אף נציג בין 20 הראשונים. למעשה, פרט לאיזנר ולסם קוורי שמדשדש סביב המקום ה-30, ארצו של הדוד סם נותרה עם שני טניסאים בלבד בטופ 80.
עשר שנים בדיוק ו-39 מייג'ורים עברו מאז שאנדי רודיק בן ה-21 הניף את תואר הגרנד סלאם האמריקאי האחרון בפלשינג מדו, ובזמן שבמקביל ונוס וסרינה וויליאמס לקחו ביחד 13 גרנד סלאמים, אצל הגברים, האומה שהתרגלה לשלוט בעולם הטניס עם ג'ימי קונורס (268 שבועות במקום הראשון), ג'ון מקנרו (170), ג'ים קורייר (58), פיט סמפראס (286) ואנדרה אגאסי (101) ולהתייצב מאחורי גיבורים אקראיים יותר כמו רודיק ומייקל צ'אנג, ראתה את כל הטניסאים שלה מודחים בווימבלדון האחרון עוד לפני הסיבוב השלישי, לראשונה מאז 1912. התקווה היחידה של האמריקאים לשמור על הכבוד המקומי באליפות ארצות הברית שנפתחת היום היא התעלות יוצאת דופן של איזנר, אבל נדמה שהצלחה של המדורג 13 בטורניר יכולה רק לטשטש את עומק המשבר של הטניס האמריקאי.
איזנר בן ה-28 התחיל לשחק טניס בצורה מסודרת רק בגיל 9. הוא גדל בצפון קרוליינה עם שני אחים גדולים, ניית'ן וג'ורדן, לצידם שיחק בשלל ענפי ספורט תוך התמקדות בטניס ובכדורסל, עד שזמני האימונים שלהם החלו להתנגש, וג'ון בן ה-14 היה צריך לקבל החלטה. ייתכן שאם הצמיחה המטורפת שלו מ-1.90 מ' ל-2.08 מ' הייתה מתרחשת לפני סוף התיכון הוא היה בוחר בכדור הכתום, אבל הפור כבר נפל על הטניס, ומאותו רגע המשפחה כולה התגייסה כדי לדחוף קדימה את הנער הרגיש והגמלוני.
"ג'ון הוא קודם כל בחור באמת נחמד, ואחר כך שחקן טניס", סיפר מאמנו לשעבר קרייג בוינטון. "בדרך כלל אם אתה בחור נחמד זו בעיה כשאתה רוצה להיות ספורטאי, אבל אצל ג'ון זה לא המקרה. הוא קצת כמו פיט סמפארס, שנראה כמו בחור נינוח, אבל אם מתקרבים אליו מגלים עד כמה הוא שונא להפסיד וכמה הוא מפוקס על המשימה".
"העובדה שגדלתי עם שני אחים אילצה אותי להתחרות כל הזמן", נזכר איזנר. "חטפתי מהם הרבה לאורך השנים, ורציתי לגבור עליהם בכל דבר. אני מניח שכך קיבלתי את התחרותיות שלי". הוא החל לגלות ניצוצות של כישרון בתיכון, וקיבל בקלות מלגת טניס למכללת ג'ורג'יה. עד שנתו השלישית בקולג' הוא עדיין לא החליט אם להפוך למקצוען, אבל ההישגים אליהם סחף את הנבחרת של הבולדוגס, ויותר מכך, ההשראה שקיבל מהמלחמה שניהלה אימו קארן במחלת הסרטן באותן שנים, עזרו לו להאמין ביכולתו להגיע למטרה.
אחרי שסיים את שנתו השלישית, כבר היה ברור שהנפיל מג'ורג'יה יכול להיכנס מיידית לסבב ה-ATP, אבל הוא העדיף לחזור לשנה אחת נוספת, כדי להוביל את חבריו לזכייה באליפות המכללות, וכך היה. "ג'ון נמצא במיטבו כשמישהו סומך עליו", הסבירה קארן. "זה לא משנה אם זה בתחרות קבוצתית בקולג' או בגביע דייויס. הוא לא מוכן לאכזב אף אחד מהחברים שלו. זה אירוני שהוא משחק בספורט אינדיבידואלי, כי הוא לגמרי שחקן קבוצתי".
ההתחלה של איזנר בסבב הייתה קלה. בתוך קצת יותר מחצי שנה הוא התברג בטופ 100, ומיד סומן כשחקן שאף יריב לא רוצה לפגוש. ההגשות האימתניות שהגובה שלו אפשר לו לשגר והנחישות הבלתי מתפשרת הזניקו אותו במהירות יחסית עד לטופ 20, וב-2010 הוא כבר היה שם מוכר בעולם הטניס כשנכנס לדפי ההיסטוריה אחרי שניצח במשחק הארוך ביותר אי פעם, כשגבר על ניקולה מאהו 68:70 במערכה החמישית אחרי יותר מ-11 שעות בסיבוב הראשון בווימבלדון. שנה לאחר מכן הוא טיפס לפסגה חדשה כשהגיע לרבע גמר אליפות ארצות הברית, אבל דווקא אחרי שהגיע לטופ 10 באפריל 2012 הוא נעצר, כמי שהיה נדמה שהגיע לתקרת הזכוכית שלו.
"יש בי את האמונה שאני יכול לנצח כל שחקן, ובאותה מידה גם להיות מובס, רק בגלל הסרב שלי", הוא ניתח. "כשאני מרוכז ומפוקס, קשה מאוד לנצח אותי, בלי קשר לזהות היריב שלי ולמשטח עליו אני משחק. אני סוג של קוץ בישבן עבור שאר השחקנים". את 2012 איזנר סיים עם 1005 אייסים והוליך את הסבב בחמש קטגוריות סטטיסטיות הקשורות להגשות, כולל מאזן של 18:41 בשוברי שוויון, שהיה שיא של 25 שנה, אבל דווקא הנתונים הללו גילו עד כמה חד מימדי הסגנון שלו.
"יש לו את אחד הסרבים הטובים בהיסטוריה והוא תחרותי מאוד", פרגן לו ג'ון מקנרו. "אבל כדי לזכות בתואר גרנד סלאם צריך לנצח שבעה משחקים ברציפות במייג'ור, כולל שניים-שלושה טניסאי על, וזה משהו שממש קשה לעשות בצורה כזו". הנתונים לא היו לטובתו: הוא זוכה ב-90% ממשחקוני ההגשה שלו, אבל רק ב-12% ממשחקוני ההחזרה. הוא ניצח את כל המדורגים לפניו פרט לרפאל נדאל ואנדי מארי, אבל 1800 מתוך 2,025 נקודות הדירוג שלו הושגו בארצות הברית, מול הקהל הביתי שלו.
כדי לעבור רענון מקצועי ומנטלי, הוא נפרד בנובמבר האחרון מבוינטון אחרי שלוש שנים של עבודה משותפת, ומינה במקומו את מייקל סל, בוגר מכללת ג'ורג'יה שאימן בעבר את מוניקה סלש. תחת סל איזנר החל לתת יותר דגש על עבודת רגליים ולפתח את המשחק שלו מעבר להגשות בלבד, אבל התוצאות איחרו להגיע, כשפציעה בברך מנעה ממנו להשתתף באליפות אוסטרליה האחרונה.
בתחילת 2013 הוא הדגים מעט מהשינוי שעבר כשזכה בתואר ראשון על חימר אחרי ניצחון בגמר טורניר יוסטון על ניקולס אלמגרו, והפך לאמריקאי הפעיל הרביעי בלבד שמחזיק בתואר על המשטח האדום. ברולאן גארוס הוא שמט נקודת משחק והציל 14 אחרות לפני שנכנע בעוד מותחן לפנתיאון לטומי האס 10:8 במערכה החמישית, ובווימבלדון הוא פרש אחרי 14 דקות בלבד מול אדריאן מנארינו בשל פציעה נוספת בברך. המצב שוב היה מדאיג, אבל החזרה הביתה לעונת המשטחים הקשים בצפון אמריקה החזירה אותו למסלול, ולפתע הענק שכמעט בלתי אפשרי לשבור כבר לא היה השחקן שהכי קל לשמור מולו על ההגשה.
"הוא השתפר פלאים", החמיא הפרשן הווארד בריאנט מ-ESPN: "נראה שהפורהנד פנימה-החוצה שלו יותר מדויק ויותר קטלני. והדבר המרשים ביותר הוא עד כמה שהוא יותר מרוכז במשחק ההגנה שלו". הקיץ שלו התחיל התחיל עם זכייה נהדרת בטורניר אטלנטה אחרי ניצחון בגמר הכי גבוה בתולדות ה-ATP על הענק הדרום אפריקאי קווין אנדרסון, כמובן בתוצאה 7:6, 6:7, 6:7, ונמשך עם הפסד רק בגמר טורניר וושינגטון לענק אחר, חואן מרטין דל פוטרו. אחרי המעידה מול פוספיסיל במונטריאול הוא התעלה פעם נוספת בסינסינטי, שם העיף בדרך לגמר את רישאר גאסקה, מילוש ראוניץ', דל פוטרו, ואפילו נובאק דג'וקוביץ' לפני שנעצר על ידי נדאל עם הפסד 7:6, 7:6.
אז האם לאמריקאים מותר בכל זאת לבנות על צעד נוסף קדימה מצד איזנר, אל חבורת הצמרת האקסקלוסיבית של הסבב? התשובה היא, כמובן, לא. הטניס של ימינו הולך והופך לפיזי ואיטי יותר, וכמעט כל הטניסאים הבכירים גדלו על משטחי החימר, הזרים כל כך לאמריקאים, אך מספקים כיום את התנאים האופטימליים לגידול כישרונות.
עוצמות נטו כבר מזמן לא מספיקות: המחבטים המודרניים מאפשרים לחבוט עם יותר ספין, הכדורים החדשים רכים מבעבר, ובעשור האחרון נוצר צוואר בקבוק שאיפשר רק לכישרונות ייחודיים עם יכולות אתלטיות מסוימות להפוך לטניסאי על, ולראייה, ארבעה שחקנים בלבד זכו ב-33 מ-34 הגרנד סלאמים האחרונים, כשיוצא הדופן היחיד היה דל פוטרו.
"אנחנו רוצים להחזיר את השליטה שלנו בסבב", הכריז מקנרו בביטחון כשנשאל על המשבר בטניס האמריקאי. "כרגע זה לא נראה טוב, אבל זה לא אומר שזו תהיה התמונה גם בעוד חמש שנים. יכול להיות שבעתיד יגיע איזה טניסאי אמריקאי בגובה 2.13 מ' שישנה את התמונה. אנחנו מאוד מנסים לעודד ילדים שרוצים לשחק כדורסל או פוטבול לפנות לטניס". אבל התקווה לצמיחת הנפיל הבא בהחלט לא מספיקה, כפי שמלמד המקרה של איזנר, שגדל על ערכי העוצמה והאגרסיביות, וגילה ששאר העולם כבר מזמן מתמקד בעבודת רגליים וסבלנות.
איגוד הטניס האמריקאי (USTA) מנסה לשנות גישה בשנים האחרונות, לבנות יותר מגרשי חימר ולערוך יותר טורנירי חימר לנוער, אבל ככל שהטניסאים הבכירים צונחים בדירוג מעגל הכישלונות מתרחב, מכיוון שלילדים האמריקאים כבר אין מודל לחיקוי בטניס המקומי, לעומת שלל האלטרנטיבות בענפים המתחרים. בנוסף, לתיכוניסטים קשה הרבה יותר מבעבר להשיג מלגת טניס במכללה, מכיוון שרבות מהמלגות מחולקות לזרים, והענף כולו הולך ונדחק מחוץ לתודעה הספורטיבית במדינה.
המאמן והפרשן פטריק מקנרו, שמשמש כראש מחלקת הפיתוח ב-USTA, נשמע ריאלי יותר מאחיו: "צריך להסתכל על המצב מכמה זוויות. הברורה מכולן היא שיותר ילדים בשאר העולם משחקים עכשיו טניס. זו פשוט עובדה. בימינו אף מדינה לא יכולה להחזיק 50 שחקנים בטופ 100. כמובן שלצרפת וספרד יש יותר כאלה בסבב הגברים כרגע, ולנו יש את הכי הרבה אצל הנשים. אבל המציאות היא שקשה יותר להגיע לרמות הללו. אנחנו צריכים לייצר ספורטאים טובים יותר שידחפו אחד את השני. הרבה פעמים שחקן גדול מגיע משום מקום ומתפתח בעצמו, אבל אנחנו רוצים לעשות הכל כדי להפוך את הצינורות בדרך לשם לקשים יותר".
עם דהירה נפלאה של 16 ניצחונות ב-20 משחקים לפני אליפות ארצות הברית, ג'ון איזנר ינסה לעורר במעט את הטניס האמריקאי בשבועיים הקרובים, למרות שמעטים מצפים ממנו להגיע לשלבים המאוחרים, לאור העובדה שכבר בשמינית הגמר הוא צפוי לפגוש את נדאל. "מעולם לא הרגשתי לחץ להיות נושא הדגל עבור הטניס האמריקאי", הוא הצהיר לקראת הטורניר, ואולי באמת כדאי לאמריקאים לא לטפס על כתפיו של הטניסאי הכי גבוה בסבב, ולהתחיל בשיקום האימפריה שלהם מלמטה.