פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        למה לי זה לא עבר?

        גיסתך מביטה בך בעין עקומה? חבריך לועגים לך? מצב הרוח משתנה ברגע? דע לך, אוהד כדורגל יקר, אתה לא לבד. פז חסדאי, בכאב גדול, לא מצליח להפסיק או להתנתק ומתרגש לקראת פתיחת ליגת העל

        הליגה חוזרת, ומשנה לשנה זה נהיה קשה יותר. קשה יותר לצלול לעניין, להתמסר אליו, להקדיש לו זמן. לא בגלל הרמה הגרועה, או בגלל ש"אין פה כדורגל", ו"איך אתה ממשיך לראות את החרא הזה". ממני לא תשמעו קטילות והספדים. מבחינתי קשה להתמסר לכדורגל בעיקר בגלל שהוא כל כך מסעיר ומרגש. הוא מייצר עבורי יותר מדי חוסר יציבות, תנודות קיצוניות במצבי רוח וחוסר ודאות. לאנשים עם לב רגיש זו מעמסה לא פשוטה. בכלל, לפעמים אני לא בטוח שכדורגל זה עניין למבוגרים. בגיל מסוים אדם מבקש רק שקט לראש ומנוחה למחשבות, ואילו הכדורגל רק מערער לו את היציבות, סוחף אותו מעלה ומטיח אותו מטה. משנה לשנה זה נהיה קשה יותר.

        יש, כמובן, גם את העניין התדמיתי. העוינות הבסיסית לענף. המבטים המשתאים מהסביבה כשאתה מדבר על בלומפילד או טדי. הזלזול במסירות שלך. העין העקומה מגיסתך. כל ארוחת הערב אתה לא מוציא מילה, רק משתעמם משיחות הפנאי והאקטואליה, ואז פתאום מדברים על כדורגל, ואתה נדלק. והיא לא ידעה שאתה כל כך נלהב לעניין, והיא לא מבינה איך אנשים מקדישים את חייהם לשטות הזאת, ואתה יודע שהיא צודקת, ויודע שהיא טועה, וכבר מזמן לא טורח להסביר או להתווכח. זה כבר נהיה מעייף.

        פרויקט פתיחת העונה של וואלה! ספורט:

        חלון ההעברות המרתק יוליד עונה אטרקטיבית?

        הרכש הגדול של בית"ר ימצא את מה שכל כך חיפש?

        חן עזרא מסביר איך הפך מדריבליסט לשחקן שלם

        רן בן שמעון מסביר למה לא אכפת לו באיזה מקום יסיים

        חמי אוזן בוחר את האנשים שיעשו את העונה לכל קבוצה

        אוהדי מכבי נתניה (ברני ארדוב)
        הכדורגל כל כך מסעיר ומרגש. הוא מייצר יותר מדי חוסר יציבות, תנודות קיצוניות במצבי רוח וחוסר ודאות (צילום: ברני ארדוב)

        חמור מזה, אתה כבר לא בטוח בצדקת הדרך. כי לצערך, לא רק גיסתך מביטה בך בהשתאות. גם חברים קרובים, שפעם היו כמוך, פשוט לא מבינים. פעם הייתם נוסעים יחד למשחקים, מדברים על הקבוצה בשיחות טלפון ליליות, מתחבקים באמוק אחרי גולים, חוזרים הביתה בדממה אחרי הפסדים, חולקים את הכול. אבל השנים עברו, ורק אתה נתקעת. ואפילו הם - שהיו פעם "שרופים" (!), שהיו איתך באותה קלחת - לא מבינים. לא מבינים איך אתה "ממשיך לראות את החרא הזה". אצלם זו כבר לא השתאות, אלו רחמים. כי הם היו שם, ו"התקדמו". ואתה שואל את עצמך, אולי משהו לא בסדר איתי? למה לי זה לא עבר? הרבה שאלות ומעט תשובות, ומשנה לשנה זה נהיה קשה יותר.

        ויש את כל העניין עם לוזון, שמוציא את החשק. העסקנים המאוסים, מעוררי הסלידה, שעורכים בתקשורת קרבות על כבוד וכסף. והאוהד קולט שמה שמצית את הקרבות המכוערים האלה, מה שמושך את כל הטביבים והאזגים, זו אותה תשוקה שלו, של האוהד הקטן. זה מה שמניע את כל העסק. זה מה שמביא למשכורות חסרות פרופורציה. ההבנה שהקהל שבוי. מכור. והם מנצלים את זה לרעה. וכשאדם נהיה מבוגר, ומזהה בבירור את מאזן הכוחות ואת העיוותים, ההיגיון דורש ממנו להיגמל, לצאת מהמעגל הזה, להפסיק לממן את כל השחיתות הזו. אין ספק, ככל שאדם יותר בוגר ושקול, כך בהתאמה פוחתים סיכוייו להיות אוהד כדורגל בישראל.

        טל בן חיים שחקן מכבי פתח תקוה (קובי אליהו)
        השנים עברו, ורק אתה נתקעת. ואפילו החברים - שהיו פעם "שרופים" (!), שהיו איתך באותה קלחת - לא מבינים. לא מבינים איך אתה "ממשיך לראות את החרא הזה" (צילום: קובי אליהו)

        באופן אישי, זה התהליך שעובר עליי מדי קיץ. עייפות, מיאוס, שובע, סלידה. ואני תוהה לעצמי אם ככה זה בכל העולם. האם גם בצרפת או באקוודור, למשל, האם גם שם אדם מקלל על מר גורלו כאוהד קבוצת כדורגל. האם גם אצלם זה לא פשוט כיף. ואז, בפגרה, במבט מרוחק על האירועים, אחרי מחשבה עמוקה, המסקנה הבלתי נמנעת היא שהגיע הזמן להפסיק. או לכל הפחות להירגע מעט, להוריד במינונים, להתחיל בהדרגה את תהליך הגמילה.

        ואז מתחילה הליגה. וברגע שנפתחים המשחקים, אתה מגלה מספר דברים. א?, את כוחו של הרגל, וכמה קשה לשנות הרגלים של כלב זקן. ב?, שהרמה המקצועית היא לא באמת אישיו, היא אף פעם לא הייתה. ג?, שכל אירוע שקורה, כל מחזור, כל טוויסט בעלילה, רק מגביר את העניין, רק סוחף אותך פנימה. ד?, שדי כבר לבלבל את השכל, אתה מפריע לראות כדורגל. אתה כבר בפנים. אתה יותר מדי אוהב את הקבוצה שלך, ויותר מדי סולד מהיריבות שלה. יותר מדי שחקנים וקבוצות סוחטים ממך אמוציות, מרגשים אותך, מלהיבים אותך, מכעיסים אותך. הגורל שלך קשור בליגה הזו, והיא בשלך. אתה לא סתם חלק בעלילה, אתה העלילה עצמה. אתה הסיפור. אתה היא הליגה. והאמת היא, שהיום שבו אהיה מספיק מבוגר כדי להצליח לצאת מזה, יהיה יום קצת עצוב.

        ליגת העל הישראלית חוזרת: סיקור מיוחד