החוק הרוסי הבא עלינו לרעה מחייב את קבוצות ליגת העל לחשיבה יצירתית ומעט שונה בכל הנוגע לבניית הסגל. כאשר את החמישייה מעטרים שני אסים כחול לבן בכל רגע נתון, רצוי לנסות ולהכין מראש משחקי מלחמה מוקדמים ולהתאים את הסגל המתהווה לצרכים החדשים.
לעניין זה חשוב לומר אמת אחת ברורה: ברובן של הקבוצות ואצל רוב המאמנים המקומיים, תפקידם של השחקנים הישראלים הוא להיות השוליות של הכוכבים הזרים. 'שוליה' היא מילה עדינה מדי, ולכן חשוב לומר את הדברים כמות שהם: אצל מרבית המאמנים המקומיים, תפקידו של השחקן המקומי הוא להיות עבד. הזרים יזרקו לסל ויעשו נקודות. הישראלים ינסו לשמור, למסור ולסדר חסימות לאלו שבאמת חשובים. כי אם לא, יחטפו פרצופים מהאמריקאים ויסופסלו. נקודה.
ועכשיו, עם שובו של אותו חוק רוסי מאוס, צריך להסתדר עם שני עבדים בכל רגע נתון. השאלה היא היכן לשבץ אותם. בגרסה הקודמת של החוק, נעשה ניסיון לייצר חילופי שטאנץ של ישראלים ישראלים וזרים זרים. למשל, שני מקומיים על עמדה 4 ושניים בעמדה 1, שמחליפים אחד את השני בכל רגע נתון. הניסיונות האלה כשלו. גרסה שהצליחה מעט יותר הייתה לרכז ישראלים בעמדות הקו האחורי ולשבץ זרים בעמדות הפנים. כך, למשל, בבני השרון. ההנחה היא שאף שחקן ישראלי גבוה לא מסוגל להתמודד עם מקבילו האמריקאי ושגארדים, לעומת זאת, יכולים להתמודד ולתת פייט בכל הנוגע לנושא קבלת ההחלטות או לעצירות הגנתיות מול גארדים זרים ומוכשרים.
בהפועל אילת, הגם שבניית הסגל שם עדיין בשלבי התהוות, נראה שמקדישים לא מעט מחשבה (והרבה הרבה כסף) למה כדאי ומה מתאים לעונת 2013/14. לאילת יש את אפיק נסים, שהוא מהיחידים שלא עונה, ברמת התכונות והכישורים, על הגדרת העבד מהפסקה הראשונה. עכשיו יש לה גם את ניצן חנוכי וניב ברקוביץ. לראשון יש את היכולת לשדרג את משחק ההתקפה (כן, ההתקפה) של הקבוצה שלו בכל הנוגע ליכולת התנועה ללא כדור וקבלת ההחלטות בהתקפה. בהגנה, יש לו את היכולת לעצור כמעט כל יריב באחד על אחד ואפילו להסתדר מול גבוהים זרים אם הוא מקבל אותם בחילוף שלאחר חסימה.
גם לשני יש את היכולת להיות יופי של סטופר הגנתי ולשים רגליים וגוף מול סקורינג גארדס מסוכנים ברגעים שבאמת הוא רוצה. וזה לא קורה תמיד. המשמעות? אם רק תבחר, תוכל אילת להעמיד קבוצה ולה שלושה זרים בעמדות 3-4-5 ועוד זר שהוא סווינג מן, גארד-פוורוורד או אפילו פורוורד-סנטר. ואם היא תפגע בהחלטות האלה, אנחנו מדברים כבר עכשיו על מועמדת בכירה ללכת (עוד יותר) רחוק בעונה הקרובה.
חשוב להתייחס להיבט נוסף של השינוי בחוקים. החוק הרוסי, בשילוב עם מלאי השחקנים המקומיים המדולדל עד לכדי כאב, יצר עד כה שוק העברות ישראליות מנומנם למדי. בחינה סטטיסטית מלמדת שמתוך 11 השחקנים הישראלים שחתמו עד כה בקבוצות ליגת העל, ארבעה מהם מתאזרחים. אלכס טיוס וג'ייק כהן במכבי תל אביב. אייזיק רוזפלט בהפועל חולון. סטו דאגלס בגליל גלבוע. המשותף להעברות שמנינו לגבי גליל ומכבי שהן ההעברות הישראליות עד כה ששתי הקבוצות האלה ביצעו בינתיים.
נושא המתאזרחים מלווה את הכדורסל הישראלי מימים ימימה ואין כאן שום חידוש. לא נחזור כאן על מעללי אותה אליפות אירופה לאומות בסוף שנות השבעים או על נפלאות וירטון. נתעלם לצורך העניין גם מתופעת המתאזרחים הפיקטיביים ששטפה את השלולית המקומית משך לא מעט שנים, ונניח שהעניין הזה כבר מזמן מאחורינו. ובכל זאת, נראה שיש כאן ניסיון (נואש?) של קבוצות ליגת העל לאתר בכוח אופציות חיזוק מעבר לים, כדי להתמודד עם הצורך למלא את המכסות של הישראלים. כדי לנסות ולאתר מועמדים שמחיריהם נמוכים יותר משל האלטרנטיבות הצבריות. קל וחומר בעונה של חוק רוסי, וקל וחומר בקיץ של משחקי מכביה.
תנסו רגע לחשוב על המתאזרחים האחרונים שהצליחו בליגת העל. במיוחד תנסו לחשוב על אלה שהגיעו לכאן כיהודים במקור. לא יהיה לכם קל. זוכרים את ג'ארד מינץ' שהגיע בקול תרועה רמה לבני השרון? מה עם זאק רוזן? ג'ון שאייר? תמיר גודמן?
כאן נראה שאפשר למתוח קו ולאבחן מול מתאזרחים שאינם בהכרח יהודים במקור. קורי קאר וטוני יאנגר למשל. רובי בוסטיין. אלכס טיוס (שחובת ההוכחה עדיין עליו). ההסתגלות של השחקנים הללו, שמרביתם בלאו הכי מגיעים הישר מהעולם השונה לחלוטין של כדורסל המכללות, היא לא פשוטה בכלל.
ברמת התודעה, מגיע שחקן כמו זאק רוזן או ג'ון שאייר ומצפה להשתמש בליגה המקומית כקרש קפיצה ל-NBA. קשה לו להבין שההתאמה למשחק האירופאי בכלל ולמשחק המקומי בפרט קשה ואורכת לא מעט זמן. בלתי אפשרי עבורו להבין שמרגע שהוא מגיע כשהוא מצויד בדרכון כחול לבן, המעמד שלו משתנה בהתאם והוא מצטרף לשורת העבדים. כל זה, אגב, מתייחס למתאזרחים האיכותיים. ואנחנו לא מדברים כאן על קוריוזים נטולי כישורים לרגע שבאו ונעלמו בשנייה (זוכרים את ג'ון ג'אקס מאשקלון? איבן היימס מגליל)?
ואם הקליטה של מתאזרחים קשה בליגה, אז היא קשה שבעתיים במכבי תל אביב. דיברנו על ג'ון שאייר, אבל גם עונת הבתולין של דיוויד בלו/בלות'נטל במכבי לא הייתה קלה. אם בסופו של יום ימצא עצמו ג'ייק כהן לובש צהוב-כחול העונה (ואנחנו מהמרים שלא), קשה להאמין שהוא יוכל לתת יותר. גם לא בקבוצה אחרת.
ולמרות כל מה שנכתב עד כה, אין טענה וחצי טענה כנגד צירופם של מתאזרחים. ליגת העל זקוקה נואשות לכמה שחקנים טובים חדשים, אבל קשה מאוד לאתר מציאות מתחת לבלטה. להחתים יהודים או חצאי יהודים זה יותר סקסי, אבל בדרך כלל לא יותר טוב.