21 במרץ 2013. משחק הכנה במושבה. ישראל הצעירה מפסידה 2:1 להולנד. המאמן גיא לוזון מתפייט בסיום: "כשדוד ראה את גוליית בהתחלה הוא נבהל, אבל ראה שגם לו יש נשק. השחקנים גרמו לי להיות גאה, שיחקנו נגד מעצמת כדורגל מהרמה הכי גבוהה והשחקנים לא ביישו את הפירמה".
24 במרץ 2013. משחק הכנה בבלומפילד. ישראל הצעירה מפסידה 2:1 לגרמניה. המאמן גיא לוזון שוב מציג חזית אופטימית: "מה שחשוב מבחינתי היה לבוא בשני המשחקים האלה, מול שתי מעצמות כמו הולנד וגרמניה, ולדעת בסוף שאנחנו יכולים לתת פייט".
שני המשחקים הללו התנהלו בצורה די דומה. ישראל פתחה לא טוב, השתפרה בהמשך, הציגה כדורגל פנטסטי לפרקים ובעיקר נלחמה ושיחקה ללא פחד. לוזון לא טעה ולא הגזים. ההופעות היו טובות ומעודדות. הקהל גילה נבחרת ישראלית אחרת שמחפה על נחיתות בכל הקשור בכישרון בעזרת משחק הקרבה חסר פשרות.
אלא שכאן בדיוק טמונה הבעיה. שתי ההופעות הללו הפכו לסמל המסחרי של הנבחרת וכיכבו שוב ושוב במסע ההסברה של המאמן והשחקנים לקראת היורו. כשלוזון נשאל ערב המשחק עם נורבגיה מה יש לצפות משחקניו, הוא ענה: "אנחנו אמורים לראות נבחרת ישראלית כמו שראיתם במשחקי ההכנה האחרונים".
משחקי היורו משודרים בספורט2
בסוף נמות מכוערים
ויכוח עתיק יומין בכדורגל נע סביב השאלה האם עדיף לחיות מכוער או למות יפה. לוזון, מסתבר, מעדיף את האופציה השנייה. מאמין בכדורגל התקפי, חופש פעולה, הרבה שחקנים שיוצאים קדימה ומשתתפים במשחק ההתקפה וכל זאת לצד הקרבה, נחישות ותנועה בלתי פוסקת.
כך בדיוק הנבחרת שלו נראית. היא לא מסוגלת לשחק "מגעיל", לבזבז זמן או סתם להניע כדור בסבלנות. לא מדובר בנבחרת טקטית, אלא כזו שחיה ופורחת דווקא בדקות בהן המשחק מבולגן. אז נגד הולנד הנבחרת ספגה מפנדל בדקה ה-74, מול גרמניה ספגה בתוספת הזמן וכך גם מול 10 שחקנים של נורבגיה. תקראו לזה תמימות, נאיביות, זה לא באמת משנה. השורה התחתונה זהה.
לוזון לא טקטיקן גדול, ולזכותו ייאמר שהוא גם לא מתיימר להיות אחד כזה. הוא שב ומספר בגאווה על כך שאינו מכיר את שחקני היריבות: "לא מתעסקים ולא מכירים את השחקנים באיטליה, נורבגיה ואנגליה. אנחנו מרוכזים רק בנבחרת שלנו", אמר השבוע וחזר לאותם שלושה ימים במרץ: "בשום משחק הכנה לא התרכזנו בשחקן כזה או אחר". ושוב, זה לא ממש הוכיח את עצמו באותם שני משחקים. גם לא נגד נורבגיה.
עלו עלינו בכל פרמטר
המאמן הנורבגי טור אולה סקולרוד דווקא למד יופי את ישראל. כולל וידאו ושאר התוספות. "הכרנו את הסגנון של ישראל וידענו שאנחנו צריכים להחזיק בכדור ולא לתת להם לצאת למתפרצות, כי ראינו אותם והם הראו שהם יודעים לעשות את זה", הוא מסביר בסיום לוואלה! ספורט. "רצינו לשלוט בכדור ולהיות אמיצים, שיחקנו מצוין, אבל קיבלנו שערים קלים ואני לא מרוצה מזה".
מהדקה הראשונה היה ברור מי מהנבחרות באה מוכנה טקטית ומי לא. לוזון דבק ב-4-4-2 הקלאסי שלו וישראל סבלה מנחיתות מספרית במרכז השדה ולא מצאה תשובה להנעת הכדור והתנועה בחלק הקדמי הנורבגי. מגנוס אייקרם נע בין האגפים, יו אינגה ברגט ביצע כניסות נפלאות לעומק, ואילו הקשרים האחוריים אנדרס קונראדסן ובעיקר סטפן יוהאנסן דחפו כל הזמן קדימה. שוב ושוב הנורבגים מצאו שחקן פנוי על סף הרחבה, יצרו יתרון בהתקפה וכתוצאה מכך מצבי הבקעה נוחים. הלחץ שלהם גרם לשחקני הקישור של ישראל לרדת אחורה וכשיש פערים כל כך גדולים במרכז השדה, אי אפשר ליצור מצבים ואפילו לא לצאת למתפרצות.
הנה דוגמה. בשער השוויון הראשון של האורחים, מרואן קבהא - הקשר האחורי של ישראל - מרחיק כדור כשהוא נמצא עמוק בתוך הרחבה שלו והיישר אל יוהאנסן - הקשר האחורי הנורבגי - שנמצא עמוק בחלק המגרש של ישראל ומבשל את השער. גם הגיחות של קונראדסן הניבו בעיטות למשקוף ולקורה. "כל עוד שיחקנו 11 נגד 11 שלטנו במשחק", טוען יוהאנסן.
"מה לא עבד? הכול ביחד", מסביר אופיר קריאף. "היה לחץ, ביטלו אותנו, לא הנענו, לא באנו, לא שיחקנו את המשחק שלנו". קריאף דווקא הכניס שינוי חיובי: "ניסיתי לשחרר, לצעוק ולהעיר, להחזיק בכדור, להניע את הקבוצה", הוא מסביר וקובע: "הנבחרת לא הראתה אפילו 50 אחוז מהפוטנציאל שלה".
צודק קריאף. 14:19 בניסיונות לשער, 4:8 בניסיונות למסגרות, 22:36 בהתקפות מסוכנות, יתרון קל גם בהחזקה בכדור (שהיה כנראה משמעותי יותר לולא ההרחקה). נורבגיה עלתה על ישראל בכל פרמטר.
העונש על הבלגאן
האווירה בסיום הייתה מוזרה. אף אחד מהמאמנים לא בדיוק ידע כיצד לאכול את התוצאה. "מאוכזב או מרוצה? קצת משניהם", מודה סקולרוד. "השגנו נקודה חשובה, אבל היינו צריכים וראויים להשיג שלוש. היינו הקבוצה היותר טובה. גם עם 10 שחקנים היינו טובים יותר והגענו למצבים". גם יוהנאסן מסכים: "ההרגשה מוזרה. הבקענו שער מאוחר והשגנו נקודה חשובה להמשך הטורניר, אבל ברור שהיו לנו המון מצבים ואולי היינו צריכים לנצח".
לוזון מצדו מגיע למסיבת העיתונאים ומדבר בגילוי לב ראוי להערכה. הוא מסביר על חוסר ארגון שגרם לבלאגן בהגנה ולכך שהנבחרת לא חטפה כדורים, לא יצאה למתפרצות ולא שלחה מספיק שחקנים קדימה. "שיחקנו רע מאוד. התוצאה פנטסטית ביחס ליכולת".
אז התוצאה ודאי לא מקפחת את ישראל, אבל לוזון שוכח שהיו דקות שהנבחרת שלו נראתה בדיוק כמו שהוא רוצה. שבע כאלה למעשה, בין הדקה ה-68 ל-75. הנבחרת שברה קצת את המערך, אייל גולסה ומוחמד כליבאת לא נתקעו בעמדות והנורבגים התחילו להתבלבל. אחרי שני כמעטים, הגיע השער השני של אלון תורג'מן שכולו עבודת הכנה של אלי דסה וקריאף הדפנסיביים.
שניות אחרי השער, לוזון שאג לשחקנים לצאת קדימה. כשהקפטן ביטון נאלץ לנטוש בגלל מתיחה בשריר, המאמן שלח למערכה שחקן התקפי יותר בדמות ישראל זגורי. המחשבה הייתה לצרף עוד מחזיק כדור, ועוד אחד שייצר את אותו בלאגן שהצעירה פורחת בו. זה עבד לא רע התקפית ונכשל הגנתית. רגע לפני שער השוויון הדרמטי המגן טאלב טואטחה שהה עמוק בחלק המגרש של היריבה, אבל כשהנבחרת שיחקה כמו שהיא אוהבת, התרחיש ממשחקי חודש מרץ חזר על עצמו במדויק. היא ספגה שער אכזרי.
אז למה? למה?
מונס דאבור נראה עצבני במיוחד בסיום. "פספסנו משהו גדול. לא יודע אם כולם מבינים את המשמעות של לפתוח את הטורניר בניצחון על נורבגיה ואז הכול פתוח לפניך". גם לוזון הסכים: "קיבלנו את השער ביושר. כשלא מזיזים כדור בשקט, נותנים להם להגיע למצבים כשהם מעיפים כדור לרחבה ואנחנו בעור שינינו ניצלים פעם אחרי פעם, אז מגיע לנו לספוג".
כשזה שוב קורה בדקה ה-90, קשה שלא לשאול: למה? למה נגד 10 שחקנים צריך להשתולל? למה לא להניע כדור בשקט ובסבלנות, למשוך קצת זמן, למה לא להחליף את ביטון בשחקן דפנסיבי? למה במעמד כזה אי אפשר לשמור על ערנות ולגלות טיפה יותר אחריות ברגעים קריטיים? התשובה פשוטה: כי לא מהחומר הזה נבנתה הנבחרת הצעירה. תמימות או נאיביות? זה לא באמת משנה. השורה התחתונה זהה.
יש גם נקודות חיוביות. ניצול מצבים כמעט מקסימלי. יכולת טובה של בוריס קליימן בין הקורות וגם לא מעט מזל, מצרך נדיר בכל הקשור לנבחרות ספורט ישראליות. וכן, יש גם נקודה היסטורית. נקודה שהבטיחה כמעט בוודאות שישראל תהיה בתמונת העלייה עד למשחק האחרון נגד אנגליה. פקטור משמעותי בטורניר שבו היא אנדרדוג מובהק. היי, זה הרבה יותר ממה שעשינו ב-2007.