פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        כבר לא זרים לצהוב: סיכום משחק 3 בין מכבי ת"א להפועל ירושלים

        מכבי תל אביב סוף סוף נראתה כמו מכבי תל אביב, דווין סמית' ושון ג'יימס אפילו גילו כריזמה ומנהיגות, ומשחק 3 בחצי גמר הפלייאוף נכנס ישירות לרשימת הקלאסיקות. האוזמן מסביר מדוע אין שום הצלחה יחסית בעונה של דרוקר, ועדיין לא מתרשם מההחלטה מעוררת המחלוקת של קטש

        כבר לא זרים לצהוב: סיכום משחק 3 בין מכבי ת"א להפועל ירושלים
        צילום ועריכת וידאו: קובי אליהו

        1. אי אפשר להיות אוהד ספורט מבלי להתמכר לקלישאות ספורט. גם פרשן טכני שמתחבר למחוזות ה-X וה-O הטקטיים וגם כותב טור ציני, מחפשים את הריגוש שרגעים ספורטיביים או משחקים מיוחדים או בלתי צפויים מראש יכולים להעניק. החלום הוא ליפול על משחק של ערוץ הגולד – אבל בשידור ישיר. כשזה מגיע, אפשר לסלוח על בינוניות מקצועית ועל כשלים אחרים. אלה שכיוונו הלילה את השעונים כדי לראות את המשחק השביעי בין מיאמי לאינדיאנה לא באמת התעניינו ביכולתו של פרנק ווגל לשבש את משחק ההתקפה של האלופה. הם חיפשו לתפוס את אותו רגע מיוחד. אז קיבלנו וואחד רגע כזה במשחק מספר 3 בנוקיה. עזבו אתכם בעד או נגד מכבי. כמה פעמים השנה גרם משחק ליגה לאוהד הממוצע לחשוב על המילה "כיף"? אתמול היה כיף.

        ריקי היקמן שחקן מכבי תל אביב דוחף את ליאור ליפשיץ שחקן הפועל ירושלים (ברני ארדוב)
        סוף סוף קצת כיף (צילום: ברני ארדוב)

        2. במהלך עונת היורוליג נוהל ויכוח מעל הדפים הוירטואלים של וואלה! ספורט באשר לסוגיית רוח המועדון של מכבי תל אביב. לא נחזור לזה. טור אחרי טור אנחנו כותבים כאן שמכבי (של השנה) היא לא מכבי. למשחק אחד לפחות – טעינו. מכבי הייתה מכבי. והפועל ירושלים, כמובן, הייתה הפועל ירושלים ומילאה בהכנעה את תפקידה במחזה. ולא שראינו דברים מקצועיים שטרם נראו. אי אפשר לראות כאלה, מאחר שהרמה והיכולת של מכבי היא נתונה. IT IS WHAT IT IS. מצד שני, הטרנספורמציה של שון ג'יימס ודווין סמית' לתפקיד שמילאו זרים קודמים ומוצלחים בצהוב נראתה אמש כמי שהושלמה. ולא בהכרח בפרמטרים של כדורסל. נכון שדווין סמית', לאחר משחקים חשובים ורבים מדי מהם נעדר, סיפק את אחד ממשחקיו הגדולים במכבי, אבל זה לא הסיפור. לכמה רגעים ניתן היה לזהות שם כריזמה. רגשות. מנהיגות. אלה בדרך כלל סימנים למועדון גדול – כששחקנים גדלים לתוך תפקידים ונישות שהותירו קודמיהם.

        הסדרה הזאת מבחינתה של מכבי תל אביב היא הצלחה גדולה. בלאט ושחקניו הצליחו לחפות על חסרונות מקצועיים מסוימים מול ירושלים ולסיים התמודדות לא פשוטה בסוויפ, שמחבר 0:6 בפלייאוף על יריבות מיתולוגיות ולא פשוטות בכלל. בעונות רגילות אפשר אולי היה לפטור את המאזן הזה בזלזול, בבחינת מובן מאליו. לא השנה. קרדיט גדול מאוד מגיע לצהובים על הרמת רמת האינטנסיביות, מידת העירנות וההכנה המדויקת. בכל הפרמטרים הללו – בראיה של הסדרה כמכלול – מכבי שלטה ללא עוררין, ועל כך מגיעות לה ולמאמנה כל המחמאות.

        בכל זאת, בלי הערה אחת אי אפשר. בראיון סיום המשחק התייחס דיוויד בלאט לשיתופו של דייויד לוגן בדקות האחרונות (בהמלצתו של עוזר המאמן גיא גודס) ולתרומתו המשמעותית לנצחון, למרות שהיה חלש להחריד בשלושת הרבעים הראשונים. יותר מדי פעמים העונה נראה היה שבלאט מעדיף לייבש את הקלעי הבלתי יציב על הספסל בסופי משחקים ולהעדיף אופציות סולידיות יותר תחתיו. במכבי של השנה, לא בטוח שזה היה לוקסוס שהוא יכל להרשות לעצמו.

        דווין סמית, שון ג'יימס, ליאור אליהו, מכבי תל אביב (ברני ארדוב)
        סוף סוף קצת מנהיגות. סמית' וג'יימס (צילום: ברני ארדוב)

        נעבור ליריבה הלוזרית אבל באותו העניין. ישנה תיאוריה שגורסת שתפקידו של המאמן הוא לשבץ ולשלב את השחקנים הטובים ביותר שלו על הפרקט. בחיי - יש תיאוריה כזאת. לאחר משחק מספר 1 בסדרה המליצו מספר פרשנים לשרון דרוקר לשנות במעט את החמישיה הפותחת שלו ולשלב את סמארדו סמואלס לצידו של ג'וש דאנקן. ההגיון מאחורי העניין הזה היה פשוט. בגדול, שילוב של שניהם בתחילת המשחק יכריח את שון ג'יימס לשמור ואת בלאט לייצר מלכודות הגנתיות – כדי למנוע עבירות מהגבוה היחידי שלו - שישאירו קלעים חופשיים או ייצרו חורים הגנתיים אחרים. דרוקר אימץ את הרעיון הזה אתמול והעלה את שני הזרים הגבוהים יחדיו. ההגיון הבריא אומר שלצידם צריך לשלב את הגארדים ההתקפיים ביותר, כדי להתמודד עם הטראפים של בלאט. אבל דרוקר העלה את ליאור ליפשיץ ומוסס את כל הרעיון אשר בבסיס השינוי בחמישיה. במקום להקשות על מכבי, דרוקר הקשה בעיקר על עצמו.

        ואז, למשך כמה דקות של חסד במהלך הרבע השלישי, החליט דרוקר לעשות את הבלתי נתפס: לתת לשחקנים הנכונים לשחק. ביחד. סמואלס-דאנקן-פלס-לימונד-טפירו. פתאום מאיר טפירו מוצא עצמו משחק לצידם של שני גארדים עם יכולת קליעה ויצירה (לימונד ופלס). פתאום השחקן היחידי שממנו ניתן לעזור הוא טפירו – אבל לא ממש כדאי. ופתאום ברור לגמרי עד כמה העונה הזאת היא פספוס ענקי של הפועל ירושלים. כל כך הרבה כישרון במושגים מקומיים. כל כך מעט ניצול של הכישרון הזה. אני, באופן אישי, מאוד אוהב את ליאור ליפשיץ. אבל אין שום סרט שבעולם שהבחור האיכותי והמחויב מעומר הוא שחקן רוטציה קבוע ודן גרונפלד לא. הכישלון בסידרה ובעונה הוא של כל מי שלובש אדום, מרמת ההנהלה ועד לשחקנים. אין ספק. אבל חרף המחמאות שמגיעות על המוטיבציה והרצון שהפגינה הקבוצה שלו במשחק 3, כדאי גם לדרוקר להודות – לפחות לעצמו (כי הרי לתקשורת הוא מקפיד למכור את אותן אטריות מאוסות) – שאין כמעט טעות שהוא לא עשה השנה. גם בבנייה וגם באימון. גם בפרמטרים המקצועיים הטהורים וגם ביכולת להחזיק את הקבוצה ביחד או לגרום לשחקנים לכבד אותו ואחד את השני. אין כאן שום הצלחה יחסית. יש כאן כישלון טוטאלי.

        מאמן הפועל ירושלים שרון דרוקר עם קורטני פלס (ברני ארדוב)
        פתאום התגלה גודל הפספוס. שרון דרוקר (צילום: ברני ארדוב)

        3. גם המשחק של הפועל אילת בחיפה היה מאלה שגורמים להתרגשות. יופי של סיפור, עם קאמבקים, טראשטוקים וגם כמה שואומנים. גם כאן, כמו במשחק בנוקיה, אפשר היה לעצום את העניין ולדמיין איך אפשר יהיה לשחזר את אירועי המשחק בדיעבד, במסגרת איזו תכנית דוקו-ספורט נוסטלגית. הנה עודד קטש המזדקן פונה אל המצלמה ומתאר איך החליט לעשות פרובוקציה שתוציא את פול סטול מהכלים. הנה בראד גרינברג, יושב על המרפסת בקונדו בפלורידה, ומתאר איך השופטים הציונים החליטו גם הפעם לגנוב לו את המשחק. הסיפור כאן הרבה יותר איכותי מהמשחק עצמו, אם נודה על האמת.

        קטש קיבל החלטה מהבית לעשות הכל כדי לשרוד את הדקות הראשונות, בניגוד לשני המשחקים הקודמים שבהם שריקת הפתיחה הייתה גם שריקת הסיום. הוא שינה את הליין אפ הפותח ואיתר נוסחה שהצליחה להחזיק את האורחים במשחק לכמה דקות והמשיך לשרוד עד לסיום. זה – והנינוחות (שלא לומר מעבר לכך) של הירוקים. לא שהפעם נפלנו מההיבטים הטקטיים של המשחק. למשך דקות ארוכות שיחקו שני המאמנים את אותו התרגיל השחוק בדיוק (הידוע בז'רגון המאמנים כ-GUARD BEHIND) שנועד לייצר בידוד מהצד לסקוטי הופסון או דונטה סמית'. למשך כמעט כל הדקות הציגו הקבוצות משחק התקפה תקוע ומסורבל. אבל זה לא באמת משנה. שתי הקבוצות רצו, נלחמו וייצרו עבורנו אחלה של משחק פלייאוף. מעבר של הסידרה הזאת לקרב אמוציונלי, אגב, כשבצד הירוק נמצאים טיפוסים גבוליים כמו סטול וסמית', עשוי לייצר לנו גם משחק חמישי.

        כו-לם ביקרו בחריפות את עודד קטש לאחר ספסולו של הופסון במשחק מספר 2. גם אנחנו. אם בסופו של יום תעשה אילת את הבלתי צפוי ותדיח את חיפה, יהיה זכאי מאמנה של הפועל אילת לחתיכת התנצלות מכו-לם. גם מאיתנו. בינתיים, לפחות, אנחנו לא מתרשמים מאותה ההחלטה. הופסון נתן משחק מצוין בחיפה שלשום, כמו שהוא הציג פעמים רבות במהלך העונה. האם אי אפשר היה לייצר את אותו האפקט מבלי לוותר על משחק הבית הראשון בסדרה?

        סקוטי הופסון הפועל אילת (אדריאן הרבשטיין)
        אי אפשר היה לייצר את אותו האפקט מבלי לוותר על משחק הבית הראשון בסדרה? סקוטי הופסון (צילום: אדריאן הרבשטיין)

        מכבי תל אביב ניצחה את הפועל ירושלים 72:78 ועלתה לגמר הפלייאוף

        דיוויד בלאט: "אחד הקאמבקים הגדולים שלנו". מאיר טפירו: "קשה להרים את הראש"

        כדורסל ישראלי בוואלה! ספורט