1.
מכבי תל אביב הפסידה כמה משחקים העונה במסגרת ליגת העל. קשה להצביע על מכנה משותף אחד ויחיד לכל ההפסדים, אבל קל מאוד להצביע על המטרה המוצהרת של יריבותיה: ששון ג'יימס לא יהיה על המגרש. כשג'יימס על הספסל, אפשר להכריז על שח ומשם פתוחה הדרך לשח-מט. גם כשהוא טוב, אבל גם כשהוא רע, הוא הברירה היחידה שיש לדיוויד בלאט. על פניו וכשברשותו הקו הקדמי ההתקפי המרשים בליגה, ניתן היה לשער ששרון דרוקר יעשה את ההתאמות הדרושות על מנת לנטרל את האס של האלופה ולשחק נגד כל 5 צהוב אחר. האמת שניכר שירושלים עשתה התאמות ברמת המאקרו ההתקפי, אשר הגיעו בהמשך למגמה מהסדרה נגד נתניה: הורדת קצב המשחק, סבלנות התקפית, התעקשות על הפעלת שחקני הפנים ושימוש מוגבר במאיר טפירו במנהל משחק. לפרקים, זה נראה לא רע בכלל. שליטה בקצב, משחק התקפי מבוקר ושמירה על הפרשים קטנים ממכבי הם, מאז ומתמיד, המפתחות כדי לנצח אותה ובמיוחד בהיכל נוקיה, נכון? אז זהו, שלא נכון.
כל אלה קלישאות ונחלת העבר. ממכבי תל אביב של השנה לא צריך לפחד. אפשר גם להגביר קצת את הקצב ואסור להימנע גם מזריקות מהירות מבחוץ. אבל אם בכל זאת הולכים פנימה ובכוח, יכול להיות שמוטב לדרוקר לשקול מחדש את החמישייה איתה הוא עולה. אלישי כדיר נותן יופי של מחצית עונה שנייה. בשני צידי המגרש. אם רוצים ללכת חזק פנימה, לנצל אולי קצת אובר-קולינג של תחילת משחק ולהכריח את ג'יימס להיות מעורב הגנתית (ולא ממצבי עזרה כשהוא שומר על אלישי כדיר), אולי עדיף להתחיל עם דאנקן-סמואלס. כשדרוקר הולך לרוטציה שלו ומעלה את סמואלס, זה השלב שבו ג'יימס יורד לנוח. כמה דקות של התמודדות ג'יימס מול דאנקן-סמואלס במהלך הרבע ה-2 וה-4 כנראה שלא מספיקות בשביל לנטרל את השחקן הכי משמעותי של הצהובים. בסופו של יום מכבי הראתה עדיפות ברורה על ירושלים, וזאת מבלי שעשתה שום דבר מרשים. לא שיש מקום לזלזל בהורדת כמות הזריקות ל-2 של האדומים (35 בסך הכל) או באיבודי הכדור הרבים שכפו על סמואלס-דאנקן (11). באמת שלא.
אבל אחרי שאמרנו את כל זה ואם נעזוב לרגע אלמנטים מקצועיים, צריך להגיד את האמת: זה היה משחק לא מרגש של שתי קבוצות לא מרגשות ששיחקו כדורסל לא מרגש ואפילו די משעמם. התרגלנו במשך שנים רבות לשליטה הצהובה הבלתי מעורערת. גם אם זאת תהיה התוצאה החד משמעית של הסדרה הזאת, בואו נקווה שהכדורסל לפחות יהיה פחות משעמם.
2.
במשך שנים מספרים לנו בשלולית שקשה, פשוט קשה עם כל האמריקאים האלה. עם קריצה למחוזות סמי-גזעניים, נאנחים ואומרים שאין מה לעשות, פשוט אי אפשר לשלוט עליהם. לכן לא מעט קבוצות ישראליות מציגות כדורסל פרוע ונטול בקרה. כי זה הרי מה שיש. הפועל אילת הראתה לנו שלשום עוד דוגמא לכדורסל מבורדק. מרימים שלשות כשצריך ולא צריך (7 מ-26), מקבלים החלטות רעות, מציגים ירידה לא מאורגנת (ועצלה למדי) להגנה. אבל מה אפשר לעשות, קשה מאוד עם כל האמריקאים האלה, לא? אז זהו, שלא. ב NBA מספרות השמועות, גם יש לא מעט אמריקאים. וגם שם, כך מספרים, שיחקו לעיתים כדורסל ללא שליטה. העניין הוא שמי שעוקב אחרי משחקי הפלייאוף מעבר לים רואה שאפשר גם (ממש) אחרת. אפשר לשחק כדורסל הגיוני ושקול גם כשיש ערימות של כשרון. הבעיה היא שבשביל זה צריך כנראה להתאמן ולעבוד קשה. וזה, כנראה, די מסובך.
מכבי חיפה הראתה לנו בחלקים גדולים של השנה שלא פשוט לה במשחק ההתקפה העומד. תרגילים מעט שבלוניים, ריווחים לא מספיק טובים וטיימינג רע בהוצאה לפועל של הסטים ההתקפיים הציגו לראווה קבוצה מעט, איך לומר, בוקית. אז במקום להמשיך ולחפש את היתרונות היחסיים מול ההגנה ומול המיס-מאצ'ים המובנים שייצר להם קטש (כולל החילופים בחסימות), חיפה הלכה לפתרון הקל יותר והחליטה לרוץ, לרוץ ולרוץ. וזה הספיק לניצחון קל ו-0:1. ירידה להגנה היא לא (רק) עניין מנטלי, בניגוד לטענות שמשמיעים כאן לעיתים המאמנים המקומיים. היא קודם כל עניין מקצועי. מומלץ לצוות המקצועי של אילת לאתר פתרונות טובים, כדי להכריח את הקבוצה של גרינברג לחזור ולחפש נקודות במקומות שפחות נוחים לה.
