1. ערב סדרת חצי הגמר בין מכבי תל אביב להפועל ירושלים, דובר לא מעט על מיעוט יתרונות יחסיים של האלופה. ניתחנו את יתרון הקו הקדמי של האדומים, את עומק הספסלים וכן הלאה. פרמטר יחיד אך משמעותי שלא נדון הוא המאצ'אפ בעמדת המאמן. שרון דרוקר מוביל את הפועל ירושלים לעונה מזעזעת. אין ולא יכול להיות כל ספק באשר לאחוז הניצול המינימלי של הכישרון שיש לו ביד. אין גם כל חולק באשר לפילוגים, לסכסוכים ולחוסר האמון שבין השחקנים שלו לבין עצמם ובינם לבין מאמנם. גם לדיוויד בלאט לא קל השנה וגם אצלו פשוט לאבחן את אי השקט על הספסל ואת מערכות היחסים המתוחות עם שחקניו, אבל כאן מתחילים ההבדלים.
סביר להניח שקרדיט גדול להבדלים העצומים שייך למעטפת של מכבי מול זו של ירושלים, אבל אצל בלאט, תאהבו אותו או לא, השחקנים מגיעים כדי לשחק. תבינו את ההיגיון אשר בבסיס ההוראות המקצועיות שלו או לא, השחקנים שלו מגיעים כדי לבצע וזאת בניגוד גמור למה שקורה בצד האדום. מכבי הגיעה לסדרה הזאת ולמשחק השני בה מוכנה הרבה יותר ומחויבת הרבה הרבה יותר מיריבתה. ערה ומודעת לחסרונות שלה, סתמה מכבי כל חור שנפער.
כשתי דקות לסיום הרבע הראשון ולאחר פסק זמן, הצליחה סוף סוף ההתקפה של המקומיים לחבר שתי מסירות עוקבות לשחקן הנכון (סמואלס), במקום הנכון (ליד הטבעת). על הדרך, הצליחה ירושלים גם להדביק עבירה שניה לשון ג'יימס. בפעם הבאה שזה קרה, המחצית השנייה כבר הגיעה ואז זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. אי אפשר לגרוע מהקרדיט שמגיע להתקפה הבלתי אינטליגנטית של ירושלים, אבל רוב הקרדיט הולך להתאמות ולמחשבה אשר בבסיס ההגנה של מכבי. זה לא שכל הבעיות של הצהובים נפתרו. משחק ההתקפה המסודר עדיין לוקה בשבלוניות המוכרת וגם ניהול התרגילים מהספסל לא תמיד מסייע. יותר מדי פעמים מייצרת מכבי נקודות מתרגיל מוצלח רק כדי להריץ בהתקפה הבאה תרגיל אחר לגמרי.
מכבי פותרת (חלק) מבעיות היצירה שלה מכדרור באמצעות תרגיל דמוי שמיניות מצד לצד? בהתקפה הבאה מריצה סט שונה. למרות זאת, שילוב של מספר מתפרצת (מול ירידה לא מסודרת של היריבה להגנה), שימוש איכותי בשון ג'יימס בצבע (במיוחד במצבים בהם הוא חוסם מתחת לטבעת ומסתובב מיידית לקבל כדור) ויום התקפי מצוין של ליאור אליהו ויוגב אוחיון, נתנו את התחושה שמדובר בשתי קבוצות בדרגת איכות שונה לגמרי. כמו תמיד.
2. חבר, מהמאמנים הטובים ביותר שיש לכדורסל הישראלי להציע, חוזר בפני פעם אחר פעם על אותה המנטרה. הוא טוען שאנחנו הפרשנים (ובמיוחד פרשן הכדורסל של וואלה! ספורט) מבלבלים את המוח. שאנחנו מנתחים ומבקרים את המאמנים על כל צעד ושעל ושוכחים עובדה פשוטה והיא שההחלטות לגבי בחירת השחקנים בקיץ בדרך כלל יקבעו לאן תגיע הקבוצה. בחרת טוב בקיץ? תצליח. בחרת רע? תתרסק. עד כאן דבר המאמן הבכיר. אחת ההחלטות המשמעותיות של דרוקר בקיץ הייתה להחתים את קורטני פלס לעמדת הסמול פורוורד. מצד אחד, מדובר בשחקן סופר מוכשר וסופר-דופר אתלטי. מצד שני, לא צריך מחקר אינטנסיבי מדי כדי לדעת שמדובר בשחקן שביר, עם בעיות מנטליות לא פשוטות, שלא ממש הוכיח עצמו בשנים קודמות במשחקים וברגעים החשובים והמשפט האחרון נכתב בעדינות מקסימלית.
כשמאמן מצרף שחקן פרובלמטי לקבוצה שלו, לעיתים הדבר קורה בשל היעדר בדיקות מוקדמות. אצל דרוקר זו לא יכולה להיות הסיבה. פעמים רבות אחרות נעשה הדבר מתוך יהירות. לחשוב ששחקן שסחב בעיות לא פשוטות במקומות אחרים ואצל מאמנים אחרים יתיישר דווקא אצלך זה יהיר. אם זה לא קרה פעם-פעמיים-שלוש, זה כנראה שלא יקרה גם במשמרת שלך. בברודווי רץ משך שנים רבות המחזמר I Love You, You're Perfect, Now Change, שמדבר על הניסיונות (הכושלים) של בנות המין היפה לאלף את בני זוגם. קורטני פלס לא היה פרפקט גם לפני שהגיע למלחה וחרף ההתפייטות של מאמנו בסיומו המשחק אתמול על אותה "בגרות" שהפגין השחקן המייבב שלו העונה, ברור שהחלטה שונה והגיונית יותר בקיץ יכולה הייתה למנוע ולו חלק מהבעיות בהן נתקלה ירושלים.
3. מהחלטה בלתי הגיונית אחת להחלטה בלתי הגיונית אחרת. בסיומו של משחק מספר 2 באילת, טען עודד קטש כנגד אותם "חכמים בדיעבד" שביקרו את החלטתו לספסל את סקוטי הופסון ולהלביש במקומו את דיון דאוול. זאת לא חוכמה שבדיעבד, זה סתם הגיון פשוט. סקוטי הופסון הוא השחקן הכי טוב של הפועל אילת, הוא ה-MVP של הליגה. בלעדיו, אין ספק שאילת הייתה נראית אחרת לגמרי העונה. עצם הטיעון (שהועלה עוד לפני המשחק) לפיו ספסול למשחק אחד יסייע לו להגיע מוכן יותר למשחק מספר 3 הוא לא פחות מהזוי. ספסולים כאלה, אם בכלל, עושים במשחקים רגילים ולא במשחקים על עונה שלמה. בהנחה שהשיקולים של המאמן הם אכן, כפי שהוא טוען, מקצועיים גרידא, בואו נדבר על העניין המקצועי. לסגל הנוכחי של הקבוצה מהדרום, לאחר החלפת הזרים שהנחיתה בעמדת הגארד הנוסף את אובנן, יש בדיוק שני שחקנים שיכולים לייצר מכדרור, הופסון ואפיק נסים. בהיעדרו של הופסון, משחקת אילת עם שלושה שחקנים שכלי הנשק ההתקפי היחידי שלהם הוא הקליעה מבחוץ, אמנם מעמדות שונות וברמות שונות, אבל זה מה שהשלישייה של דאוול, אובנן ויאנגר יכולה להביא לשולחן. אם אין סכנה של יצירה מכדרור, יכולה ההגנה של חיפה להפעיל לחץ חזק יותר ולהישאר ליד הקלעים. זריקות רעות וקשות, בסוף שעון, מובילות למתפרצות וסלים קלים מהצד השני.
קטש לקח החלטה "מחוץ לקופסא" מעדות הצל"ש או טר"ש. נכון שגם במשחק הראשון אילת נראתה רע, אבל מעבר לכל מה שאמרנו עד כה, אסור להתעלם מנקודה חשובה נוספת. כאשר השחקנים של אילת הבינו שהאס שלהם לא משחק, נראה שהם גם הבינו ששום דבר טוב לא יצא מזה ונראו (והאמינו) בהתאם החל מתחילת המשחק. נקודה אחת לסיום: אנשי אילת דיברו רבות העונה על המחויבות שלהם כלפי הקהל שמגיע למגרש. מעניין כמה מהאנשים שהגיעו לעודד ביום ראשון לא הבינו למה השחקן הכי טוב שלהם לא משתתף במשחק הכי חשוב שלהם. ב-NBA זה לא היה קורה.
הייתה גם קבוצה מנצחת שם ושמה מכבי חיפה והיא שיחקה כדורסל מצוין. עושה רושם שבסדרה מול אילת השתחררו חלק מהחסמים שתקעו את משחק ההתקפה של הירוקים. אולי זו הכימיה שנרקמת לפתע בין פול סטול לבין גל מקל, אולי ההבנה שהם רחוקים שני משחקים מאליפות היא זו שמייצרת אצלם את המחויבות המחודשת. בכל מקרה, פתאום זה נראה מרשים ומאיים. שטף התקפי, פרגון והנעת כדור מהירה מצד לצד, יציאה אגרסיבית להתקפות מתפרצות והגנה קשוחה ומוכנה. עודד קטש ייבא לישראל את התיאוריה לפיה ז'ליקו אוברדוביץ' נהג לייצר בלגן בקבוצות שלו כדי להביא אותן, בסופו של יום, ליכולת שיא ברגעים הנכונים. נראה שקטש עצמו לא ניחן בחוש הטיימינג של המנטור, כפי שמעיד הספסול והבלגן עם הופסון, דווקא ברגע הלא נכון. לא ידוע אם בראד גרינברג שמע אי פעם על המאמן הסרבי האגדי, אבל מתוכנן או לא, מכבי חיפה מגיעה לישורת של העונה כשהיא נראית יוצא מן הכלל.