1. במצב של יתרון שלוש נקודות בתחילת המחצית השניה ובהתקפה של נתניה, הגיע הכדור לראמל בראדלי שמצא עצמו חופשי לקליעה. הטעיית זריקה ונסיון לחדור לסל הובילו לאיבוד כדור ומתפרצת בצד השני. מיד לאחריו הגיעו שני איבודי כדור עוקבים של אורלנד ובראדלי. בסך הכול תשעה איבודים ברבע אחד סגרו את הסיפור של נתניה ושלחו את ירושלים לחצי הגמר. קרדיט גדול מאוד מגיע להגנה של הפועל ירושלים. למשך מספר דקות שכחו האדומים שהם קבוצת הגנה נרפית, פסיבית ועצלה והחמישיה סטיל-לימונד-פלס-דאנקן-כדיר פירקה את משחק ההתקפה התקוע של פרנקו. מצד שני, ואת זה צריך להגיד, עמדה קבוצה ללא יכולת להחזיק מעמד ולמשוך מחצית נוספת. עם בראדלי הפצוע, הגארד המרכזי, במצב של אפיסת כוחות גופנית, עם בעיית עבירות משתקת של אורלנד ו-וושינגטון ובתוספת לאות כללית נתניה לא יכלה לאינטנסיביות המפתיעה של ירושלים. נמשיך עם ירושלים עוד מעט, אבל לפני כן כמה מילים על נתניה.
קלישאה ידועה (ומדויקת) היא שקבוצה מקומית מצליחה מתקשה לשמר את הסגל לעונה שאחרי. הדברים בולטים במיוחד כאשר אותה קבוצה נשענת על שחקנים זרים שהגיעו לארץ לראשונה והצטיינו. במיוחד כאלה שנמצאים בטווח של שנתיים לאחר סיום קריירת המכללות שלהם. דווקא העובדה שנתניה נשענה העונה על ארבעה זרים בעלי נסיון רב בשלולית המקומית עשויה לאפשר לה לייצר המשכיות ויציבות. אם זה לא מקולקל הרי אין סיבה לתקן, ואם ניתן כלכלית להשאיר את הזרים לעונה נוספת או לפחות שלושה מהם (רצוי לאבחן מה מצבו הרפואי של ריימר מורגן) לא כדאי לשנות. יציבות בפרמטר הזה לצד עיבוי הסגל הישראלי ישאירו את נתניה בחלק העליון של ליגת העל. אה, ולהכריח את פרנקו להישאר.
2. הקבוצה של דרוקר נראית כמו קרקס נודד. במיוחד הספסל שלה. אפשר לפטור זאת בחיוך ולספר סיפורים על הרצון והמוטיבציה של הבחורים, אבל ההתנהלות שם על הספסל נעה על הסקאלה שבין הפאתטי למביך. כל חילוף גורר תגובה. פעם סמואלס, פעם כדיר או לימונד. וכל זאת במשחק בו לא נרשמו עימותים גופניים בין השחקנים, שגם זה סוג של הישג. אברהם לינקולן אמר פעם ש A house divided against itself cannot stand. במקרה של האדומים, הבית המחולק הצליח לעמוד ולהחזיק מעמד. איכשהו. יכול להיות אפילו שהכאוס הזה מסייע לדרוקרים. במקום מוות קליני ורפיון הגנתי מוכר, אולי דווקא רמת העצבים הבלתי סבירה הובילה את הכנופיה לרמות מוגברות של רצון ואינטנסיביות. לך תדע אצלם.
לקראת הסדרה הבאה עלינו לטובה מול מכבי תל אביב, רצוי לאפסן ולהשאיר בארון כמה אמירות שפר ידועות שיצוצו כפטריות. הראשונה תבקש לעמת בין החלודה של מכבי שלא שיחקה זמן ממושך לבין העייפות של ירושלים לאחר סדרה בת חמישה משחקים. אל תקנו את זה. מדובר בשתי קבוצות שהדבר הכי יציב במשחק ההתקפה שלהן הוא הבינוניות, חוסר הדמיון והיעדר היצירתיות. השנייה הוצגה על ידי שרון דרוקר מיד בתום המשחק בקופסל, והיא התייחסה לכך ש"מכבי זאת מכבי". לא ברור אם המאמן של ירושלים באמת מאמין בדברים שאמר או שמא נעשה הדבר כרפלקס מותנה, אבל גם את זה אל תקנו. מכבי היא לא מכבי. הקו הקדמי של ירושלים עדיף על זה של הצהובים. השחקן הכי טוב כרגע בשתי הקבוצות ובהרבה - הוא ג'וש דאנקן. הרוטציה של מכבי איננה רחבה מזו של האדומים. ניהול המשחק של רון סטיל ומאיר טפירו לבטח לא נופל מרמת ניהול המשחק של יוגב אוחיון (ומה שנותר מהבטחון המעורער של מורן רוט). אם הפועל ירושלים בוחרת ביודעין לשקר לעצמה, זו זכותה המלאה. אם קשקושי הייח"צנות והנמכת הציפיות יוחלפו בראיה מפוכחת ועניינית, צריכים בירושלים לשנן לעצמם שוב ושוב שמדובר בסדרה שקולה ופתוחה לגמרי. באופן נדיר ואולי חד פעמי, אף אחד לא יקבל הדחה כהפסד מכובד.
3. בדומה למשחק בקופסל, גם המשחק באילת הוכרע בפוזשן מכונן אחד. שתי שריקות עוקבות לעבירות של ניצן חנוכי בפתיחת הרבע הרביעי הצליחו להפריד בין הקבוצות ועשו סוף לסדרת הסינדרלה של מכבי ראשון לציון. חנוכי, גם אם בסגנון המשחק (ולא ברמתו), הוא גרסת שנות האלפיים לברד ליף האגדי. במקום לקפוץ לגובה עושה הבחור קריירה מלקפוץ לעומק. במקום לעבור את השחקן שלו במהירות, הוא מצליח לייצר את אותו אפקט דווקא מאיטיות. שחקן בלי תפקיד מוגדר על המגרש, אבל ללא ספק הסמל והשחקן החשוב ביותר שיש לכתומים. בכל מקרה ובדומה למשחק המקביל, הרי שבסופו של דבר ההבדל הגדול בין הקבוצות הגיע מהעומק והרוחב של הסגל. והדברים בולטים במיוחד בסדרות של הטוב מחמישה. בסדרות כאלה קשה מאוד לרמות לאורך זמן.
בעוד שנתניה בנתה מראש ומאילוצים תקציביים קבוצה רזה ומצומצמת, אצל ראשון אפשר לייחס זאת למעבר מארבעה זרים לשניים וחצי ולהשבתה של ניר כהן. בכל מקרה, קרדיט גדול מגיע לרוני בוסני, שהצליח בסופו של דבר להעמיד על הרגליים קבוצה שנראתה על סף פירוק. ואילת? ביום שבו סקוטי הופסון מגלה סימני חיים והקו הקדמי (ובמיוחד הולמן) מצליח לבטל את היתרון של הצמד יוטר-רייט + כשההתקפה של התכולים מצליחה למצוא זוויות פיק אנד רול שמביכות את ההגנה של ראשון, זה היה רק עניין של זמן עד לבריחה. עצם ההעפלה של אילת לשלב חצי הגמר לא צריך להתקבל כהפתעה. נבנתה שם קבוצה שחייבת להיום במעמד 4 הגדולות. הסידרה הבאה תגדיר את העונה של הדרומיים כעונה של עמידה בציפיות או כהצלחה גדולה.