בשעה שהמלים האלה נכתבות, באזור אחת בצהריים של יום שישי, הפועל תל אביב עורכת אימון. למרות המאמץ הפיזי האדיר שהשקיעה אמש בהיכל, למרות הסגל הקצרצר, למרות שרבים משחקניה סיימו את המשחק אתמול על אדים - ארז אדלשטיין לא מוותר. הוא דוחק בחניכיו, מדרבן אותם, משדר להם שזה אפשרי.
בהפועל לא חולמים לגנוב את הסדרה ממכבי. בשביל לנצח את הסדרה תצטרך הפועל לנצח שלושה מארבעת המשחקים הבאים. זה לא יקרה. אבל אולי הסדרה לא תסתיים על האפס; ואולי כל המשחקים יסתיימו בכבוד. הפועל מאמינה שהיא יכולה למשוך את העונה שלה עוד קצת.
העונה הנוכחית - ובכלל, כל שש השנים האחרונות - הן הצלחה פנומנאלית, כמעט חסרת-תקדים בכדורסל הישראלי; אם הפועל תגרור את מכבי לארבעה משחקים - לא כל שכן אם יקרה נס ויעמדו לה כוחותיה ותצליח להגיע למשחק חמישי - יהיה זה עבורה הדובדבן שבקצפת.
ההצלחה של הפועל היא לא הצלחה מקצועית בעיקרה. היא הצלחה ניהולית. רק מי שמכיר את המתרחש מאחורי הקלעים בכדורסל הישראלי יכול להעריך את מה שעושים בהפועל. היא הפכה לקבוצת הכדורסל השלישית בישראל - יחד עם מכבי תל אביב והפועל ירושלים - שאיננה תלויה בלעדית בנדבנים ובתרומות כדי להתקיים. בלי מיקי דורסמן אין הפועל חולון; בלי לני רקנאטי ועיריית הרצליה אין בני הרצליה; בלי דורון הרציקוביץ' אין הפועל אילת. במובן הזה, מצבה היחסי של הפועל אולי טוב אפילו מזה של הפועל ירושלים: בלי הכסף הגדול שהזרים גומא אגייאר (וארקדי גאידמק לפניו) ומיליוני השקלים שמכניסה לה "מגדל" - הסכם חסות נטול היגיון מסחרי, המבוסס בעיקר על טוב ליבו וקרבתו למועדון של אהרון פוגל - ירושלים לא הייתה מעמידה תקציב גבוה יותר מזה של הפועל.
מבחינת הפוטנציאל העסקי, השיווקי, הפועל תל אביב שנייה בישראל רק למכבי. בסיס האוהדים שלה גדול ונאמן מזה של ירושלים. ההיסטוריה והמורשת שלה משמעותיים יותר. הבעיה של הפועל תמיד הייתה בצמרת: מי שלקחו את מושכות הניהול במשך עשרות שנים היו אנשים בלתי-כשירים לנהל חנות מכולת, לא כל שכן את אחד ממועדוני הספורט הגדולים בישראל.
מכבי ברחה להפועל בתחילת שנות ה-90'. במהלך שנות ה-80' הצליחה הפועל לבנות לא אחת קבוצות טובות ממכבי, או לפחות כאלה שלא נפלו ממנה. הפועל סחפה אותה לסדרות פלייאוף מרתקות. אבל למכבי תמיד היה את הגרוש הנוסף לצלחת: פעם קראו לו ברקוביץ', פעם ג'מצ'י, פעם מגי. והיה לה את יד אליהו של פעם, לא זה של אתמול, שהיה קירח ומנומנם; תסריט בלתי מתקבל על הדעת בסדרות פלייאוף מול הפועל בשנים ההן.
היום אין למכבי שום אקס-פקטור מקצועי, יש לה קהל מדושן ושבע (ברובו. הקומץ של שער 11 נותר אותו הקומץ, אבל הוא הולך ומצטמצם כבר שנים ארוכות), אבל יש לה כסף.
מצד שני, להפועל יש הרבה דברים שלמכבי אין: יש לה שמחה וחדוות עשייה; יש לה קהל מחובר ותומך; יש לה, סוף סוף, מנהלים ראויים; יש לה חזון ניהולי, כלכלי ומקצועי; ויש לה את ארז אדלשטיין.
***
בהפועל עדיין לא מדמיינים את היום בו יצליחו להעמיד אלטרנטיבה מקצועית אמיתית למכבי. אבל כבר כעת הם מהווים אלטרנטיבה ניהולית ליריבה העירונית. זה הצעד הראשון בדרך לחזרתה של הפועל לשמש כוח שיוכל, לפחות, להדאיג את מכבי.
אומרים שארנקים לא משחקים על המגרש. זה נכון. אבל כדי להכניס את המאבק המקצועי הנוכחי בין שתי הקבוצות מתל אביב לפרופורציות הראויות, כדי להסביר את הפלא הזה שבו הפועל מצליחה להחזיק מעמד מול האימפריה המכבית, צריכים לספר, בקצרה, על הפערים הכלכליים התהומיים בין המועדונים, שכנראה לעולם לא ייסגרו (אבל אולי יצטמצמו בשנים הבאות).
מכבי מגלגלת בערך עשרים מיליון דולר בעונה. זה כמעט שמונים מיליון שקל. הפועל העמידה העונה תקציב של שישה מיליון שקלים. זה יותר מתקציב המינימום (מיליון דולר), אבל הוא עדיין מהווה 7.5% מסך התקציב של מכבי. או במלים אחרות, התקציב של מכבי גדול פי 13 מהתקציב של הפועל. ובכסף הזה, יש לציין, מחזיקה הפועל גם מחלקת נוער עפה; מחלקת הנוער של מכבי מנוהלת בידי עמותה נפרדת, ומגלגלת בעצמה מיליוני שקלים בשנה.
השחקן היקר ביותר של הפועל, מבחינת שכר חודשי, הוא בראיין רנדל. הוא מרוויח בהפועל פחות מ-15,000 דולר בחודש. אם לוקחים בחשבון ששכר שחקני הכדורסל מתחלק לעשר משכורות בעונה, רנדל שווה פחות מ-150,000 דולר בעונה. המשתכר הנמוך ביותר בסגל של מכבי הוא מורן רוט. הוא מרוויח יותר מרנדל.
***
החזון הניהולי של שמעון מזרחי עשה את מכבי למה שהיא: כבר כשקיבל אותה בקיץ 1969 ידע שאפשר להפוך אותה לכוח אירופאי, והבין - בזכות אינטואיציה וכוח רצון ונחישות והתמדה - כיצד לעשות זאת.
במובן הזה לא היו למכבי מתחרים. לפחות לא עד היום. אף קבוצה אחרת בתולדות הכדורסל הישראלי לא הציגה חזון ניהולי כפי שיש היום להפועל תל אביב. להפועל ירושלים לא הייתה משנה כלכלית סדורה: היא התנהלה בהתאם ליכולות גיוס הכספים (הפנומנאליות לכשעצמן) של דני קליין. כך גם הפועל ר"ג או הפועל חולון. אולי רק להפועל גליל/גלבוע היה חזון של ממש - בתחילת שנות ה-90', כשהגיע לקבוצה מולי קצורין - שחודש כמעט שני עשורים לאחר מכן, כשהצטרף למועדון חיים אוחיון. זה הסתיים בשתי אליפויות מרגשות, אבל לגליל/גלבוע, סימפטית ככל שתהיה, אין כלום מן הפוטנציאל העסקי (ההכרחי) שיש להפועל תל אביב (ולהפועל ירושלים).
זה מה שבאמת צריך להדאיג את מכבי. כי אחרי 45 שנה שוב קמה בכדורסל הישראלי קבוצה עם חזון - שגם יכולה לממש אותו לטווח רחוק מן הבחינה הכלכלית.
עמותת האוהדים של הפועל, שהחזיקה בעבר ב-100% מהקבוצה והיום מחזיקה 85% (15% התחלקו בין מספר אנשי עסקים), כוללת 1,800 חברים שמשלמים 300 ש"ח בשנה עבור החברות. חלק מהכסף הזה חוזר אליהם בצורת הנחה בעת רכישת המנוי. הפועל מכרה 1,200 מנויים. ממכירת מנויים וכרטיסי חבר בעמותה הכניסה השנה 1.8 מיליון שקל, ועוד כ-700,000 שקל ממכירת כרטיסים בודדים. עבור קבוצה שלפני שנתיים שיחקה בליגת הכדורסל השלישית, זה מספר מדהים.
התוכנית הכלכלית של הפועל לשנים הבאות נסמכת על שני יתדות: האחד, הכנסת אנשי עסקים נוספים למועדון, עד למכירת 49% מהקבוצה - כאשר לעמותת האוהדים יובטחו 51% לפחות, שישמרו את השליטה בידיה. השני הוא השלמת בניית האולם שלה, במתחם הדרייב-אין, שכבר החל להיבנות ואמור להיות מושלם בדצמבר 2014. האולם הזה כולל 3,000 מושבים. אם הפועל תצליח למכור את רובו למנויים, רק משם תביא כמעט מיליון דולר בשנה.
בהפועל יודעים שלעולם לא יצליחו להתקרב למכבי מבחינה תקציבית. לפחות לא בדרכים קונבנציונאליות. מכבי חולשת כמעט על כל השוק, ולקבוצות הכדורסל האחרות נותרו פירורים. הדרך היחידה הייתה להכניס לקבוצה איזה אוליגרך שיתחיל לפזר כספים, אבל לזה בהפועל כבר לא מוכנים. דורון הרציקוביץ' של אילת רצה להפוך לבעלים בקיץ האחרון, אבל העמותה, עם לא מעט אומץ, סירבה להצעה.
הכסף הקל הזה מפתה. כמעט בלתי-אפשרי לקושש כסף בכדורסל הישראלי בדרכים עקיפות. רוב העיריות שמות, סליחה על הביטוי, זין גדול על כדורסל. עיריית תל אביב בפרט. היא מקצה להפועל 450,000 שקל בלבד בשנה, שמנותבים ברובם למחלקת הנוער. פיני גרשון חשב, כשהצטרף להפועל חולון לפני שנתיים, שיוכל למשוך ספונסרים ולהעמיד תקציב ראוי רק מכוח שמו. אבל אפילו השם הגדול ביותר בכדורסל הישראלי גילה שאתה לא באמת מעניין אף אחד אלא אם כן קוראים לך מכבי. גרשון הרים ידיים והעביר את המושכות למיקי דורסמן, האוליגרך הפרטי של חולון, שיחזור להזרים כספים מכיסו.
עמותת האוהדים של הפועל תל אביב ויתרה על הרציקוביץ' כי הבינה היטב במה מכירה לאדם שכזה כרוכה: הבעיה הראשונה, הפילוסופית, הייתה קשורה לאובדן הזהות של הפרויקט הזה - הפועל שייכת לאוהדים שלה. הבעיה השנייה נגזרת מהראשונה, והיא קשורה ליציבות כלכלית: כל עוד העמותה היא זו ששולטת, הפועל תשרוד - גם אם לא תמיד בצמרת הגבוהה. האלטרנטיבה, שהיא להפוך את הקבוצה לשבויה של איזה בעל הון אחד, מאוזן ויציב ככל שיהיה, היא מתכון אסוני; מעבר לכך שבעלי ההון האלה דורשים לנהל את הקבוצה בתמורה לכסף שלהם, אף שהם לא מבינים כלום בכדורסל, הם בדרך כלל נכנעים בתוך זמן קצר, כשמבינים שתחרות אמיתית עם מכבי כרוכה בבניה ארוכת-טווח, ושעד אז דרושה סבלנות ועבודה קשה והשקעה כספית עצומה. האוליגרכים דורשים הצלחה אינסטנט. זה לא יכול לקרות בכדורסל הישראלי.
כל זה כבר קרה להפועל, עם הבעלים לשעבר ולדימיר גוסינסקי. "ממשבר גוסינקי נולדנו", מספר רמי כהן, יו"ר עמותת האוהדים של הפועל תל אביב. "הוא לקח את הקבוצה, וכשנשבר לו נתן אותה לאדם הראשון שהוא נתקל בו. לרוע מזלנו זה היה שאול אייזנברג".
אל תקבלו בשוויון נפש את העובדה שעמותת האוהדים של הפועל מוכנה כעת לוותר על 49%, מבקש כהן; לאחר משבר אייזנברג נשבעו רוב חברי העמותה שלעולם לא יעבירו ולו אחוז אחד מהקבוצה לידי אנשי עסקים פרטיים. זה יכול להיות מדרון חלקלק. "אבל הקהל עבר תהליך התבגרות אדיר", אומר כהן.
הוא מספר ש"יכולנו עד עכשיו למכור כבר 30%, ולא רק 15%, אבל אנחנו בוררים את המשקיעים שלנו. אנחנו מצרפים אלינו רק אנשים שמתאימים לקונספט ולרעיון, שרוצים להיות שותפים לדרך ולא רק שליטים בלעדיים".
אחד מהאנשים הללו הוא ידידיה רפפורט. איש עסקים שנמנה על הנהלת הפועל תל אביב בעבר, וחזר בתחילת השנה לקבוצה. רפפורט רכש 5%, "שהם חסרי משמעות מבחינת קבלת ההחלטות, אבל תשמע, אני מאוהב ברעיון הזה", הוא אומר. "אני מאוהב באוהדים. יש לנו קהילה אמיתית מאחורינו. שלשום הגיעו 30 ירושלמים למשחק פלייאוף בנתניה. אנחנו הבאנו 700 איש לגן נר. אתמול, אחרי המשחק נגד מכבי, האוהדים שלנו נשארו במגרש חצי שעה אחרי הסיום והמשיכו לשיר. כל אוהדי מכבי כבר הלכו, אבל האוהדים שלנו לא הפסיקו. בעיני יש לקבוצה הזו פוטנציאל כמעט בלתי-מוגבל בזכותם. זה הנשק שלנו, שאין לאף קבוצה אחרת בכדורסל הישראלי: הקהל".
***
החזון של הפועל כולל גם תוכנית מקצועית ברורה. לשם כך הובאו שניים מאנשי הכדורסל הטובים בישראל: אדלשטיין קיבל את הפיקוד על הקבוצה הבוגרת, יורם חרוש מונה לעמוד בראש מחלקת הנוער.
בהפועל אומרים שהם רואים את אדלשטיין חלק מהקבוצה "עוד שנים רבות". ובכלל, אומר רפפורט, "לדעתי, במעמדו הנוכחי ארז יכול לאמן בישראל רק את הפועל תל אביב או את מכבי תל אביב". המחשבה שאדלשטיין יברח למכבי מעוררת בהם פלצות. בהפועל מבינים מה שרוב האנשים בכדורסל הישראלי לא מבינים: אדלשטיין הוא אחד מאנשי המקצוע המקומיים היחידים שיכולים להיכנס לנעליים של ענקי כדורסל כמו פיני גרשון ודיוויד בלאט.
עוד נעסוק, בטקסטים הבאים, בשאלת אדלשטיין ומכבי. גם על גרשון אמרו שלעולם לא יאמן את מכבי, והוא הפך למאמן המצליח בתולדות הקבוצה. יש בין אדלשטיין לגרשון הרבה מן המשותף. אדלשטיין היה מתלמידיו הגדולים. נדבר גם על שיתוף פעולה תיאורטי במכבי בין אדלשטיין לדן שמיר (תלמידו המובהק של דיוויד בלאט), והדמיון של שילוב שכזה בין צוות האימון גרשון-בלאט, אולי הטוב בהיסטוריה של מכבי. אבל לכך, כאמור, נקדיש טקסט נפרד בשבועות הבאים.
מכל מקום, אדלשטיין מחזיק בחוזה לעונה נוספת בהפועל. ואם הדבר תלוי ברמי כהן, אדלשטיין יישאר בקבוצה עוד הרבה שנים. בהפועל משתכר אדלשטיין סכומים צנועים, יחסית לסכומים שמשלמת קבוצה כמו הפועל ירושלים למשל - קצת פחות ממאה אלף דולר נטו בעונה. אבל עבור הפועל, חלק נכבד מהתקציב שלה מופנה למאסטרו הג'ינג'י - ולא בכדי.
"בעיני, הדבר הכי משמח שקרה בספורט העולמי השבוע זה ההחתמה של דיוויד מויס ביונייטד", אומר כהן. "יונייטד חתמה איתו לשש שנים, עוד לפני שהעביר אימון אחד בקבוצה. זה בעצם מה שאמר לו אחד ממועדוני הספורט הכי גדולים בעולם: אנחנו נותנים לך שקט וזמן וביטחון לבנות את הקבוצה מחדש. זו הדרך לעבוד בספורט, אפילו שהיא לא כ"כ מקובלת בספורט הישראלי. מבחינתי אני רואה את ארז ואת יורם נשארים איתנו עוד הרבה שנים".
***
השאלה הגדולה היא עד לאן יכולה הפועל להגיע. עד לאן יכולה לגדול. האם, במלים אחרות, שווה למאמן כמו אדלשטיין להישאר. האם שווה לו להפוך לפרגוסון של הפועל.
"זו בעיית הביצה והתרנגולת", אומר ידידיה רפפורט. "אתה לא יכול להפוך לקבוצה גדולה בלי שחקנים גדולים, אבל אתה לא יכול להביא שחקנים גדולים בלי כסף. אתה לא יכול להביא כסף גדול בלי אנשי עסקים. ובדרך כלל, אתה לא יכול לגייס אנשי עסקים בלי שיש לך קבוצה גדולה".
אבל לא אצה להם הדרך. הם רוצים להתקדם עקב בצד אגודל. שאלתי את רמי כהן האם יש להפועל תוכנית לחמש השנים הקרובות. הוא צחק.
"חמש שנים? כשהקמנו את הפרויקט הכנו תוכנית ל-15 שנה קדימה", הוא אומר. "ידענו שייקח לנו 5-6 שנים להגיע לליגת העל. ואז עוד 5-6 שנים כדי לגדול עוד ולבנות קבוצה שתוכל לקחת אליפות. אני לא מדבר על אליפות מקרית: גם היום, כשהאליפות מוכרעת במשחק אחד, אתה יכול להיות אלוף. אבל זה לגנוב אליפות. אנחנו לא רוצים לגנוב. אם זה לא קורה מתוך תהליך, כשאין מערכת יציבה ותומכת, אין לכל זה משמעות, כי עונה אחר כך אתה תקרוס". הפועל חולון קרסה אחרי אליפות 2008. גליל/גלבוע התרסקה אחרי אליפות 2010. רמי כהן מבטיח שלהם זה לא יקרה - בין היתר, בזכות מחלקת הנוער והאולם החדש.
"אנחנו מקימים עכשיו דירקטוריון שיעשה חשיבה כלכלית ויבנה תוכנית גדולה יותר לגבי מחלקת הנוער. יש לנו אקדמיה מדהימה, ואנחנו רוצים לקדם אותה עוד. אחר כך יש את נושא האולם. זה נושא סופר-קריטי עבורנו. רק בשלב ההתחלתי אולם חוסך לנו מיליון שקל וחצי. היום אנחנו צריכים להדביק מדבקות של מפרסמים ולהוריד אותם אחרי כל משחק. יש לזה המון עלויות ובעיות. אם אתה מחשב גם את מכירת המנויים, אז אולם של 3,000 מקומות יניב לנו לפחות מיליון דולר בעונה. תוסיף את השותפים שנצטרף, עד לרמה של 49%, שייתנו לנו מעטפת כלכלית תומכת, ויש בסיס".
אבל כהן והפועל רואים אפילו רחוק יותר: יורוליג.
"לא בעוד שנה או שתיים, אבל זה יקרה", הוא אומר. "כשיהיה לנו אולם שלנו נוכל להשתדרג במפעלים האירופאים. וכשנהיה מספיק חזקים ויציבים בצמרת של הכדורסל הישראלי, נדרוש מהאיגוד והמנהלת שילחצו לקבל עוד נציגה ביורוליג".
זו סוגיה היפותטית לגמרי, רחוקה, אבל בכל זאת - תהיו חייבים לארח ביד אליהו.
"לא. עד אז תהיה ארינה בירושלים, וארינה בחולון. רק מהמנויים שנמכור למשחקי היורוליג נכניס עוד כמה מיליונים. זה רחוק, אבל אנחנו כבר חושבים על זה. עכשיו אנחנו רוצים להתקדם בכל פעם קצת. נתחיל באולם של 3,000 מקומות, ואז נגדיל אותו ל-5,000 מקומות. ואז השמיים יהיו הגבול".
כהן ורפפורט וחבריהם כבר הוכיחו שניתן להפריח את השממה. הם הראו שהם יודעים על מה הם מדברים. לא הייתי מזלזל בהם.
ohad@walla.net.il