(1) אוקלהומה סיטי ת'אנדר - (5) ממפיס גריזליס
מאזן בעונה הסדירה: 1:2 לממפיס.
המאמנים בפלייאוף: סקוט ברוקס 21:28, ליונל הולינס 10:10.
איך אוקלהומה סיטי תנצח: הבעיה החמורה ביותר של אוקלהומה סיטי פוסט הפציעה של ראסל ווסטברוק, היא שאחוז ה-usage (נוסחה המתבססת על זריקות מהשדה, מהעונשין ואיבודים, ומשמשת להערכת אחוז ההתקפות בו שותף שחקן התקפת קבוצתו בעת שהיה על המגרש) של קווין דוראנט לא השתנה מאז. במילים אחרות, את החלל שהשאיר ווסטברוק לא מילא דוראנט, אלא הוא נסתם בהרבה רגי גקסון ועוד קצת קווין מרטין. לא סביר לתלות זאת בכך שדוראנט, במהות שלו, הוא שחקן קבוצתי מדי - כזה שלא יודע לקחת 30 זריקות לערב, בהתחשב בזה שהוא היה טוב בכמה דרגות ממתחריו מאז שהיה בגן חובה. לא, נטל הקבוצתיות של דוראנט היא חלק מהשיטה של הת'אנדר, שזאת דרך נעימה יותר להגיד שסקוט ברוקס הוא קצת יותר פושע ממאמן. ממפיס היא מאצ אפ קשה מאוד לת'אנדר, והדרך של אוקלהומה סיטי לנצח את הסדרה אולי תעבור דרך תבוסה צורמת באחד משני המשחקים הראשונים של הסדרה. אחרי תבוסה ואחרי אובדן יתרון הביתיות, כדאי מאוד שדוראנט ישים את הכבוד שלו לפני ברוקס ויחליט שאת הסדרה הזאת הם לא מפסידים.
איך ממפיס תנצח: הפואנטה של הפסקה הקודמת הייתה שזריקות קשות יותר של דוראנט עדיפות לת'אנדר על זריקות קלות יותר של רגי גקסון, וזה העיקרון לפיו טוני אלן וטיישון פרינס צריכים לנהל את הסדרה הזאת. דוראנט ישמח להזדמנות להוכיח שהתיאוריה של אחוזי ה-usage כדיכוטומיה ליעילות - קרי, שניתן לתרץ חוסר יעילות במעורבות גבוהה בהתקפה - היא קונספירציה של גון הולינגר, גי אר סמית ומונטה אליס. המשימה של ממפיס היא שדוראנט יזרוק פחות, כמעט בכל מחיר, ובאופן יחסי, לממפיס יש את הכלים לעשות זאת.
מבחינה התקפית, ממפיס צריכה להמשיך לנצל את חסרונו של ווסטברוק, ובמקרה הזה, הכוונה לפוטנציאל ההתקפי המחודש של מייקל קונלי, כפועל יוצא של החלפת 40 דקות של שמירה עליו בידי ווסטברוק, ב-20 של רגי גקסון ועוד 20 של דרק פישר; שליטה יוצאת דופן של קונלי בסדרה (או של ג'ריד בייליס, במקרים בהם ספלושה יישלח למרר את חייו של קונלי), טובה לא רק לממפיס, אלא יש בה גם תיקון עוולות, בכך שהיא תאיר באור נכון את המהלך האווילי לתת את מקומו בסגל של אריק מיינור לדריק פישר.
למה זאת ה-סדרה: כל דקה בה טוני אלן (השומר הכי טוב בליגה) מוצמד לקווין דוראנט (שחקן ההתקפה המחונן בליגה) בסדרת פלייאוף - צריכה להישלח ישירות ל-greatest moments in NBA history. לסדרה הזאת יש את הפוטנציאל להיות ה-welcome party של דוראנט למועדון של הגדולים באמת, כי הת'אנדר יגלו מהר מאוד שהם צריכים כ-38 נקודות בממוצע למשחק ממנו, ודוראנט לא אמור להפתיע אף אחד כשיצליח לעשות זאת, גם מול ההגנה של ממפיס - תוך יעילות יחסית, עם הרבה ריבאונדים וחמישה אסיסטים למשחק. זה יזכה אותו בצלש על שם גורדן, ככה שברמה האינדיבידואלית, זאת יכולה להיזכר כסדרה בה התחלנו להבין שדוראנט ייזכר (לפחות) כאחד מעשרת השחקנים הגדולים ששיחקו כדורסל.
וברמה הקבוצתית: זאת סדרת סיבוב שני בה האנדרדוגית, על דעת רבים, היא גם זאת שנבחרה כפייבוריטית המוחלטת לזכות באליפות המערב רק לפני שבועיים, לדעת אותם מומחים, וזאת בשל חסרונו של שחקן, שנחשב לדעת מספר מומחים - דווקא כבעיה העיקרית של הקבוצה. לפי ההיגיון הזה מומלץ לשקול להבא בזהירות את הצעותיהם של מומחים, מלבד זאת של מי שממליץ לכם לעקוב באדיקות אחר הסדרה שהולכת להיות מהשקולות והאיכותיות שידע הסיבוב השני של הפלייאוף.
ולתחזית: היתרונות שצצים מחסרונו של ווסטברוק מתיישבים בדיוק עם יתרונותיה הטבעיים של ממפיס - שחקני כנף שבעיקר יודעים לשמור ככלי מכריע לעצירת ההתקפה של הת'אנדר, ורכז שרק מחכה להזדמנות להיות דומיננטי מול שומרים נחותים. תוסיפו את היכולת של גאסול-רנדולף-דיוויס-ארתור לשלוט בצבע ולהוכיח שההגנה של פרקינס לא רלוונטית, ולא מפתיע למה יש פרשנים ואנשים מהמרים על ממפיס בסדרה. אני מעדיף להמר על דוראנט בשבעה משחקים. 3:4 לאוקלהומה סיטי.
(2) ניו יורק ניקס - (3) אינדיאנה פייסרס
מאזן בעונה הסדירה: 2:2.
המאמנים בפלייאוף: מייק וודסון 24:16, פרנק ווגל 11:11.
איך ניו יורק תנצח: דרך ההתקפה. מדד היעילות המשוקלל, המסכם את ההפרש בין כמות הנקודות שקולעת הקבוצה למאה פוזשנים לבין כמות הנקודות שהיא סופגת, מצביע על שוויון בין שתי הקבוצות העונה. שוויון זה מתבסס על שוני תהומי: בעוד שאינדיאנה נשענת על ההגנה הטובה בליגה, הניקס עושים זאת תוך שהם מציגים את ההתקפה השלישית בטיבה ב-NBA והגנה בינונית בלבד. את הסדרה מול בוסטון סלטיקס - קבוצה הגנתית ראויה בפני עצמה - ניו יורק ניצחה בצד ההגנתי של המגרש, כאשר ההתקפה שלה נראתה רע. אולם, מול הפייסרס, קבוצה שגם ככה תלויה מעט מאוד בהתקפה שלה, יהיה לניקס בלתי אפשרי לנצח דרך ההגנה. את המפתחות לשיטה התקפית שתנצח לה את הסדרה ניתן למצוא בתשובות לשאלות - מי? מה? ומתי?.
מי? כרמלו אנתוני, שחייב להיות שחקן (ההתקפה, לפחות) הטוב בסדרה. במפגשים בין שתי הקבוצות העונה, כרמלו קלע הרבה מתחת לממוצע העונתי שלו. בהתחשב בהגנה של אינדיאנה זה אינו נתון מפתיע, אבל אם הוא יגיע לסדרה מולה ביכולת שגרמה לו לקלוע מתחת ל-40% מהשדה מול ההגנה של בוסטון, ניו יורק תגיד דיינו.
מה? אינדיאנה חמישית באחוז ההתקפות שלה שנגמרו באיבוד בעונה הרגילה, פועל יוצא של היעדר רכז טבעי וזה שלפול גורג, על 2.03 מטריו, תפקיד מרכזי בניהול המשחק של הקבוצה. מנגד, הניקס הם הקבוצה בעלת אחוז האיבודים הנמוך ביותר העונה, ובהתחשב בקצב המשחק האיטי שאפיין את סדרות הסיבוב הראשון של שתי הקבוצות, הניקס יהיו חייבים להכריע את הפוזשנים העודפים לטובתם.
ולסיום, מתי? במשחקי הבית - שתי הקבוצות בינוניות בלבד במשחקי החוץ שלהן, ולזכותה של ניו יורק ייאמר שהיא רק צריכה לנצח בבית בשביל לצלוח את הסדרה הזאת.
איך אינדיאנה תנצח: הפייסרס הם מאצ אפ בעייתי מאוד לניקס. זה מתחיל מזה שזאת הקבוצה שמגינה על השלוש הכי טוב בליגה (מקום ראשון בעונה הרגילה). היכולת של ניו יורק לקלוע שלשות - דבר שעשתה בקצב שיא העונה - היא הבסיס ממנו נגזרים המיס מאצים בהתקפה שיוצר כרמלו מעמדה מספר 4. ללא הקליעה שלו משלוש (שגם כך נראתה אבודה בסדרה מול בוסטון), יכולתו ויכולתה של ניו יורק לרווח את המגרש בעזרת השימוש בהרכב נמוך סופגת פגיעה אנושה. אם זה המקרה, הניקס נשארים רק עם הצד השני של משוואת המיס מאצים - הקושי של כרמלו לשמור על מספרי 4 אגרסיביים באמת. לאינדיאנה יש אחד כזה - דיוויד ווסט, ובמפגשים מולו בעונה הרגילה, ווסט לא הראה סימני התרגשות מההגנה של כרמלו, בעוד שמלאכת השמירה עליו שיחקה תפקיד חשוב בהוצאתו של כרמלו מהקצב ההתקפי שהשיג לו את מלכות הסלים. אינדיאנה של רוי היברט ופול גורג היא קבוצה גבוהה, ואם ווגל לא ייכנע לאופנת הסמול בול של הפלייאוף הנוכחי, אינדיאנה אמורה להשיג לא מעט סלים קלים מול ההרכבים הנמוכים השונים שיעמיד מייק וודסון, ובהתחשב ביכולות ההגנתיות שלה, זה בהחלט יכול להספיק.
למה זאת ה-סדרה: יתרון ביתיות היה שווה העונה בממוצע 3.5 נקודות יתרון למשחק, בעוד שבמקרה של אינדיאנה וניו יורק, הפער בין משחקי חוץ לבית התבטא ב-7.5 ו-9 נקודות, בהתאמה. כלומר, הפייסרס והניקס הגיעו למקום השלישי והשני במזרח בעיקר בזכות היכולת שלהם לשמור על הבית. משתמע שנזכה לסדרה ארוכה מאוד של מפגשים בין כרמלו לגורג - הראשון הוא המלך של ניו יורק והקלע המוביל העונה, והשני כוכב עולה, השחקן המשתפר של העונה, וכזה שנראה בסיבוב הראשון (בעיקר במשחקי הבית) כמו אחד מהשחקנים הטובים בליגה. וגם: סקור נמוך ומשחקים אגרסיביים לא לאוהבי קולנוע אירופאי וכדורסל בסגנון החוף המערבי.
ולתחזית: בעוד שכרמלו לא הוכיח שאפשר לסמוך על יכולתו להיות השחקן הטוב ביותר בארבעה משחקים בסדרה אחת, גורג הראה שהוא מאוד קרוב לשם. גם אם לניקס יהיה את השחקן הטוב בסדרה (ואולי אפילו זה יהיה פלטון, כמו מול בוסטון) - לאינדיאנה יש יתרון מובנה וניכר במאצ אפים ההגנתיים. בעוד שהן אטלנטה והן בוסטון חשפו בסיבוב הראשון כמה פריכות שתי הקבוצות, האחרונה הצליחה לפרק מנטאלית את ניו יורק במגרשה הביתי. 2:4 לאינדיאנה.
