לא חסרות השנה פציעות שהכריעו סדרות ועשויות להכריע את גורל הפלייאוף, אך הסדרה בין דנבר לגולדן סטייט התבלטה באופן יוצא דופן, עם שתי פציעות לשחקני מפתח בכל צד שלכאורה היו אמורות להתקזז אחת עם השנייה, ובפועל שיחקו שתיהן לרעתם של הנאגטס המודחים. דנבר, שהייתה אחת הקבוצות המרעננות והיותר מלהיבות העונה, הראתה שלמרות מאזן ביתי אימתני (3:38 בעונה), היא בעצם קבוצה פריכה מדי כשחתיכה אחת מהפאזל חסרה.
נתחיל עם הפציעה בצד של הלוחמים. אמנם דייויד לי הוא מכונת דאבל-דאבל ומוסר טוב, אבל חסר ניסיון בפלייאוף וחלש בשמירה אישית. קנת פאריד בהחלט היה מסוגל לקחת את המאצ'-אפ מולו, החל ממשחק מספר 3 שבו כבר הסיר את החלודה מפציעתו בשלהי העונה. מאז הפציעה של לי במשחק הפתיחה ועד למשחק השישי והמכריע שבו קרל לאנדרי עלה בחמישייה, הרוקי האריסון בארנס שימש כפאוור פורוורד הפותח (2.1 שלשות בסדרה, 40.6%), כשגם הרוקי הארוך דריימונד גרין מקבל דקות בעמדה (שלשה למשחק, 50%). זה האקס פקטור הראשון ששיחק לטובת הווריורס ופגע בכוחה של דנבר.
עוד לפני הג'אמפ הראשון בסדרה היה ברור שנחזה בדו קרב של מטחי שלשות - שתי הקבוצות הסתמכו במהלך העונה הסדירה על ציפוף הצבע ואפשרו ליריבות לזרוק 23.1 שלשות בממוצע לערב נתון, נתון שבו הובילו את הליגה במשותף - אבל הנסיבות הנ"ל אפשרו לגולדן סטייט לנצל עוד יותר ממה שדנבר נתנה לה. הלוחמים זרקו 24.5 שלשות למשחק, הנאגטס לא פיגרו הרבה מאחור עם 22.5 ניסיונות. אבל ההבדל טמון באחוזים: 40.1% לעומת 31.1% בהתאמה.
וכאן נכנסת לתמונה הפציעה שכבר ידענו עליה זה חודש, אותה חתיכה חסרה בפאזל: דנבר המשיכה למאזן 1:6 החל מאותו משחק שבו דנילו גלינארי גמר את העונה והלאה, כך שהיה נדמה כי חסרונו לא יורגש במיוחד, לאור העומק בעמדות שלו. אך מדובר באחד משני הסקוררים המובילים בקבוצה, שסיים את העונה הסדירה עם 16.2 נקודות בממוצע (0.5 פחות מטיי לאוסון), עם יד מבחוץ (1.9 שלשות למשחק, 37.3%) שהייתה יכולה לעשות את ההבדל עם כל הזריקות משלוש שגולדן סטייט אפשרה לנאגטס. ובשורה התחתונה, קבוצה נטולת כוכב מוביל כמו זו של דנבר, זקוקה לכל הכלים הקיימים שלה בהתקפה כדי לנצח משחקים צמודים. הביקורת שמופנית עכשיו נגדה וכלפי ג'ורג' קארל, צריכה לקחת בחשבון גם את מה שנשמע כמו תירוץ בדיעבד.
עם זאת, כפי שהעידה התבטאותו הנוקבת של אנדרה מילר בתום הסדרה, דנבר אכן נראתה כמי שהפסידה גם את המאצ'-אפ שעל הקווים, ולא רק את אלו שעל הפרקט. לזכותו של קארל ייאמר שהוא לא הפסיק לערוך שינויים ברוטציה, אבל נראה כי עשה זאת יותר כמגיב פאסיבי ואיטי להתרחשויות.
הרוקי בן העשרים אוון פורנייה עלה בחמישייה של דנבר עד למשחק מספר 4, ולמרות שהוא ראוי לשבחים על הביטחון העצמי שהפגין במעמד כזה, היעדרה של יכולת קליעה מבחוץ הפכה אותו לבלתי רלוונטי מהר מאוד, ורק בשלושה וחצי המשחקים האחרונים הוא יצא מהרוטציה המקוצרת. כאשר הסדרה והביתיות עברו לגולדן סטייט, קארל עבר לשחק עם קנת פאריד כסנטר פותח, היגררות מופרזת לסגנון הסמול בול שגולדן סטייט לכאורה הכתיבה.
הנה כמה נתונים קבוצתיים שמבהירים את ההפסד של הנאגטס בקרב על הסגנונות, ומסבירים את החולשה שלהם למרות הציפיות מהם נוכח היכולת המלהיבה בשליש האחרון של העונה. בכל ששת משחקי הסדרה דנבר קלעה באחוזים פחות טובים משלוש (31.1 לעומת 35.3 של גולדן סטייט), קלעה בכל המשחקים (למעט השישי) כמות שלשות נמוכה יותר מיריבתה, זרקה משלוש בסדרה 135 זריקות לעומת 167 של הווריורס, והפסידה בריבאונד בכל המשחקים מלבד משחק 4, כשהיא רושמת ממוצע של 38.6 כדורים חוזרים למשחק לעומת 43.1 של הלוחמים.
חשוב לזכור נקודה נוספת - מאחורי קרי, ג'ק, תומפסון, ובארנס, המתין בצבע אנדרו בוגוט הנהדר. האוסטרלי פיצה על עונה רוויה בפציעות עם שליטה ברחבה משני צדי המגרש, בין אם בהגנה עם 2.3 גגות בממוצע או עם 4 ריבאונדים בהתקפה למשחק, ובעיקר הפגין ניידות ואקטיביות - הצבת חסימות גבוהות והתגלגלות לכיוון הטבעת (לרוב בדרך לסיומת עם דאנק מהדהד), וצלילות לפרקט במאבק על כל כדור תועה. זאת בניגוד לקוסטה קופוס הכבד יותר מדנבר, שגם הוא בדומה לפורנייה לא התאים לסדרה הזאת וירד לספסל אחרי שני המשחקים הראשונים.
קופוס הפתיע מתחילת העונה ועד לסיומה, עם מקום בחמישייה על חשבונם של ג'ווייל מגי וטימופיי מוזגוב, שני הסנטרים שעלו לפניו ברוטציה אשתקד. קארל העדיף אותו בצבע לצד פאריד, שנוטה להמר בהגנה, על חשבון מגי שמפגין אותה נטייה לצד מחסור באינטליגנציית משחק באופן כללי. אך כאשר גולדן סטייט הצליחה לנצח את דנבר גם במגרש (הפתוח) שלה ולא רק בתחרות הקליעה משלוש, מגי עלה בחמישייה לראשונה העונה, ותרם 9.5 נקודות, 50% מהשדה, 9 ריבאונדים, 1.5 חטיפות, ושתי חסימות למשחק, בממוצע של 23 דקות. זה קרה בשני המשחקים האחרונים בלבד, ונראה כי לצד הופעתו של גלינארי בפלייאוף הבא (בהנחה שאין פציעות משמעותיות בסגל), שכאן טמונה תקוותה של דנבר לקראת העונה הבאה.
סך המשכורות בנאגטס רק הולך ותופח: הארכת החוזה של לאוסון תיכנס לתוקפה החל משנה הבאה, איגודאלה בדרך לחוזה חדש, ובעתיד הרחוק יותר גם יגיע תור חוזה הרוקי של פאריד להסתיים. הנאגטס רחוקים מלהחזיק במקום פנוי תחת תקרת השכר במתכונתם הנוכחית, ומתקרבים לתשלום מס המותרות שהחל מעונה הבאה, יהפוך למעיק במיוחד על בעלי קבוצות הנשמרים מבזבוזים מיותרים. דנבר לא במצב שהיא יכולה להרשות לעצמה ויתור על נכסים.
ואכן בתקופה האחרונה עשתה שימוש מוצלח בחוזים בעייתיים שהעניקה לשחקני מפתח כמו ננה וארון אפללו, כדי להשיג את מגי ואיגודאלה. אולי עוד טרייד נועז, למשל גלינארי ופאריד לפורטלנד עבור למרכוס אלדריג', עשוי להרים את דנבר למעמד של קונטנדרית פוטנציאלית, ולא רק סוס שחור שתלוי במאצ'-אפ המתאים, כפי שהוכח בפלייאוף הנוכחי. גולדן סטייט לא התגלתה כמאצ'-אפ שכזה, כך גם הספרס אם הנאגטס היו מצליחים להתקדם לשלב הבא.
