לפעמים ציפיות גבוהות מדי מולידות אכזבה, לא הפעם. שנים רבות ציפינו וחיכינו, חלמנו ופנטזנו, שרנו על הרגע הזה, התפללנו לו בכל שבת באדיקות דתית, פיארנו ופיללנו את המטרה, ועם זאת, ועל אף זאת, כשהוא באמת הגיע, זה היה אפילו מרגש מהמצופה. אחרי עשר שנים של תסכול ומרמור שהצטבר, הכול התפרץ והשתחרר, ויצר מעין עננת אופוריה צהובה, ואנחנו מרחפים בה ונסחפים לשירה גדולה. אפשר ממש לזהות איך הראש המעורפל מוצף בחומרים נפלאים, ואיך המוח עושה את שלו ומפריש דפומין וסרוטונין (או שמא זו הייתה הבירה?), ואדם פשוט נסחף, ושר, לפרקים אפילו רוקד. והשמחה כל כך גדולה, והמינונים כל כך חזקים, עד שהגוף ממש מוצף, ומייצר תגובות פיזיות, והלב דופק והעור מצטמרר, ופתאום רעד, ממש צמרמורות.
וברגעים גורליים שכאלה, בצמתים דרמטיים מעין אלה, אדם נזכר בחוויות שעברו עליו, כיצד הגיע עד הלום, ותמונות מעשר שנים קשות עוברות בראש בסרט נע. מול עיניי חולפות דמויות כמו טון קאנן ורוני מאנה, ודולי ג?ונסון וגיורגי דמיטראדזה, ובחיי, נדמה לי שאפילו ג?ובאני רוסו היה שם. שורה ארוכה של אנשים שונים ומשונים שבהם תליתי את גורלי, ופתאום כולם נראים לי זרים, אוסף תמוה של בחירות רעות. כי עכשיו, כשאני מביט בחבורת השחקנים הצוהלת מתחתיי באצטדיון רמת גן, יש לי עליהם רק מילות שבח והערכה, וכל אחד נתפס בעיניי כסמל לגבורה ולמקצוענות. כי כאמור, המוח עושה את שלו ומפריש סרוטונין וכיו"ב, ואדם ממשיך לשיר, ולפתע הוא מבחין שהוא מנופף בצעיף כבר 11 דקות ברציפות, והיד מעט כואבת, אבל האנרגיות חזקות מכל כאב, והוא ממשיך לנופף. תראו אותי, אש בתוכי.
אנשים מן השורה חשים בצמרמורות מעין אלו אחת לכמה חודשים, אוהדי מכבי הרגישו אותן אתמול במינונים מסוכנים. כך היה, למשל, ברגע בו 30 אלף אוהדים מתחו את צעיפיהם. על פניו מחווה כל כך פשוטה וסמלית - רק אנשים שמרימים ידיים וחושפים צעיף - ועם זאת רגע מלא עוצמה, שגרם לאנשים לצווח מהתרגשות. אחר כך הגיע אוסקר, ובנאום קצר בשפתו העילגת הצליח לרגש יותר משעשה בעונה שלמה. כי אחרי שהכרוז שי סידי (מוטב שיירגע ולא ייקח את המשרה שלו ביתר רצינות) הילל ושיבח כל שחקן ושחקן בנפרד, עלה המאמן ובמקצוענות האופיינית שלו הזכיר את אלה שעזבו, והחמיא לארנשו וגורי, ולא שכח את דהן ובן יאיר, ובעצם שוב המחיש שמדובר בקבוצה, במאמץ משותף, במכלול גדול, וזה יהיה עוול לפרק אותו ולברר מי החתיכה הכי גדולה.
ואחר כך שוב צפצופי מכוניות בכבישים, וצעיפים מתנופפים מהחלונות, וכל אותם מראות קלאסיים מטופשים וממכרים. אחר כך כמה מאות מאיתנו התכנסו בכיכר העיר, חבורת צוהלת של אנשים, שרק מבקשים לפרק כמויות עצומות של אדרנלין שהצטברו בגוף. יפה היה לראות שאין צורך בשירותיו של הכרוז או למחוותיו המצועצעות, כי גם בלעדיו האוהדים זכרו היטב כל חוליה בשרשרת, וכל שחקן קיבל את הדקות שלו ואת השיר שלו (נדמה לי שהשיר של ראדי עלה לטונים הגבוהים ביותר, אולי מיכה), וברגע שהסתיימו שירי השחקנים, אותו קהל נלהב בכיכר פשוט עשה מעגל גדול ושר "הבה נגילה". חזר למקורות, לשירי חסידים, הבה נגילה, קדימה נשמחה, הבה נרננה.
בין חבורת החוגגים זיהיתי לא מעט כמה דמויות מוכרות, כאלה שאני נתקל בהם מפעם לפעם, חולף על פניהם כלא היו, אנשים ללא פרצופים. אנשים שביום יום פניהם נראות עגמומיות, ולפתע התמלאו אור. מוכר הפיצה העייף, השליח הכעוס מג'ירף, עורך הדין הקפדן והטרחן, הקופאי הממורמר מ-AM/PM. כולם שקועים בשגרת יומם הבינונית, טרודים בצרותיהם הקטנות, והנה פתאום הם חוגגים בספונטניות, מחובקים זה עם זה, מסודרים במעגל, שרים "הבה נגילה". ברגעים כאלה גם מכבי נזנחת הצדה. זה פשוט קסמו של הכדורגל.
