טורונטו אבל לפניך: אורן יוסיפוביץ על האלוף מיטש גולדהאר

גישות וחניות: אזור גוש דן היה צהוב כחול כבר מהצהריים. ברחוב אבא הילל, שלוש שעות לפני המשחק, כבר ראית רוכבי קטנועים בלי חולצות ועם דגלים, ורכב צהוב עם איש צהוב ואישה צהובה וצעיף צהוב ולברדור שחור. היה קשה להתקדם, היה קשה להחנות. אבל היה קשה גם לקחת אליפות, אז איזה צהוב ילין?

קופות: 50 שקל.

כמה המשחק היה צריך לעלות: המשחק היה נורא ומשעמם, ואם הייתם שואלים כל שחקן ששיחק על הדשא וכל אוהד שישב ביציע, הם היו מוותרים על התענוג. אבל הרי לא לשם המשחק התכנסנו. היה אירוע לחגוג. וזה היה אירוע מרגש. כנראה שלא יעברו עשר שנים עד האירוע הבא, אבל למכביסטים שהיו אתמול באצטדיון רמת גן יהיה מה לספר לדורות הבאים. 250 שקל.

קהל עירוני רמת השרון: ציון 0.

קהל מכבי תל אביב: 33 אלף צהובים הגיעו מכל פינה כדי לחגוג. זה היה יכול להיות חזק וזה היה יכול להיות רועם, אבל זה היה באצטדיון נוראי. לקח חשוב וחזק לבוס גולדהאר ולכל מי שהקבוצה הזו חשובה לו. את משחקי הצ'מפיונס אל תקיימו שם. אלא אם אתם אוהבים שקט וחוסר יתרון ביתיות. אם כן, אז רמת גן זה המקום בשבילכם. בלי קשר, תצוגה מרשימה של איכות וכמות. ציון 10 גדול ועגול.

הרגע של המשחק: קל היה לפספס את הסבטקסט של הבמאי הכול יכול, אבל בדקה ה-78 הוא צרח את דברו. אז מהראן ראדי, ה-MVP של העונה הזו, שלח כדור פשוט-גאוני כמו שרק הוא יודע; אז ראדה פריצה, שחקן הכדורגל הכי טוב בישראל, המשיך בנגיעה כמו שרק הוא יודע. כל הגולים שלו בנגיעה, של הרובוט הזה. במשחק הוא חצי רוצח, מחוץ לו הוא ילד שאחרי יוגה. עיניים בוהקות, דיבור נעים. "אני אוהב להיות כאן", הוא אומר, "אני פשוט אוהב להיות כאן". תישאר, תישאר.

המספר הנוסף: 583 דקות בלי שער לרמת השרון. מהדברים היותר נוראיים שחווה הפלייאוף העליון לדורותיו. 0 נקודות, 0 שערים, 0 יכולת, 0 רצון, 0 חזון, 0 סיכוי, 0. אפילו הסעיף הזה לא מגיע להם, ולכן נסיים עם מספר של מכבי. 556 דקות בלי שער לאלירן עטר. עד לפני חודשיים שחקן העונה המובהק. כבר לא. אבל עדיין הכוכב הכי גדול במכבי תל אביב.

מיטש גולדהאר, המציל הכי גדול מאז מיטש ביוקנן, נכנס למתחם האצטדיון. אוהד צהוב גדול ממדים דפק לו בוסה על הצוואר, בוסה רטובה כזו שגורמת לך להתבייש שאתה ישראלי. גולדהאר נגעל, ראו עליו. אנשים דיברו איתו, הוא הנהן במבוכה. אנשים ביקשו להצטלם, הוא הסכים בכפייה. "we gotta move on", הוא אמר לאוהדים וביקש להימלט. צריך להתקדם. סגן הגולדהאר עמד בחוץ עם מעטפה וחילק כרטיסים לחבריו, קנדים שבטוח מנויים לקאנטרי קלאב. בטוח. כולם נכנסו ואז גם מיטש נכנס.

כולם רצו לראות או להיראות עם הברון דה רוטשילד. צלמים סתמו את המעברים, אוהדים הציצו, גולדהאר, גולדהאר, תנק יו. שאלתי אם הוא מרגיש כמו מלך, הוא הניע ראש בצניעות של צב. גלעד שליט ישב 15 מטרים ליד, ומזמן לא הרגיש אלמוני כל כך. הדוד מטורונטו הגיע, פתאום, ולכו תדעו מתי נראה אותו שוב. ביציע הכבוד חיכה לו ראש העיר רוכברגר. אדם מסור שדאג לביטחונם של 33 אלף צהובים. הוא פחד שבזמן שיש משחק בגרונדמן הם ייפצעו על הספה ליד האישה, אז הוא הביא את כולם לאותו אצטדיון ושמר עליהם טוב טוב בפנים. טפו טפו, כולם חזרו בשלום. גאון הרוכברגר הזה.

הצהובים עולים אל הדשא, גולדהאר ורוכברגר מפלרטטים כאילו הם ריצ'רד גיר וג'וליה רוברטס. אתם תחליטו מי זה מי, אבל גולדהאר זה ריצ'רד גיר. בשלב אחד נראה היה שגולדהאר סופר את הכסף שהשקיע ורוכברגר סופר את הכסף שנכנס. 33 אלף איש כפול 50 שקל כרטיס, פלוס נקניקייה קטנה מדי ב-20 שקל וקולה ב-10 וגרעינים ב-10. איזו קופה דפקנו, מזל שלא צריך לשחק כדורגל.

רמת השרון לא משחקת כדורגל כבר הרבה זמן. אתמול, שתי הקבוצות לא שיחקו כדורגל. זה היה כמו אירוע חשוב, שמכבי היו מסמר הערב ורמת השרון היו המלצרים. שני הצדדים הבינו שיש להעביר עכשיו איזו שעה וחצי של שטויות עד למנה העיקרית. לייבוביץ' עוד שיחק בלהתעופף והציל כמה מצבים נאים, אבל כל יציאה שלו מהשער נראתה כמו רולטה רוסית. רמת השרון כל כך היתה גאה להשתתף בחגיגות, ששני השערים של מכבי היו בעזרתה. פעם מוסא, פעם בן שבת. קבוצה בת.

אחרי השער של דור מיכה, אבא קובי מתרומם ביציע. הסנדוויצ'ים שלו בכצנלסון גבעתיים משביעים כבר שנים רבות. לפני הרבה שנים, כשהוא מכר לי סנדוויץ', הוא הבטיח שהבן שלו יהיה שחקן שחקן. האמנתי בנימוס, רק כי לא היה נעים. כל אחד חושב שהבן שלו יהיה שחקן. קובי צדק. הבן שלו שחקן. גולדהאר, שדאג בדקות המתות שאחרי ה-0:1, רכן קדימה וניגן עם האצבעות על הצוואר. רוכברגר לא הוריד את החיוך. אחרי היאוזה של פריצה, גולדהאר חייך. גם רוכברגר. חוץ מזה אין ביניהם מן המשותף. אבל זו כבר לא אשמת רוכברגר. זה גולדהאר שמעולם אחר.

אתה מתאהב בו תוך שנייה. הידע שלו משדר בחור בן 80, החיוך שלו משדר ילד בן 20. עשרות אלפים ברמת גן צועקים "מניאק" על השוער אחרי בעיטה, והוא זורק מילים כה מסובכות באנגלית, שגם את התרגום של התרגום שלהן אף אחד לא מבין. הם מרגשים והוא מרגש. זה כנראה הניגוד. אותו ניגוד שגרם לו להבין שעם מאמן ישראלי לא יילך לו. בראש שלו הנימוק היה בוטה יותר, אבל לאחר המשחק הוא מנסה להסביר את זה בעדינות, שלא ניעלב.

"אני אוהב את האופי של ג'ורדי ואוסקר", הוא אומר ברמת גן החשוך והריק, כשהוא עם צעיף צהוב לצווארו וצלחת אליפות בידו. "אני אוהב את היחס השונה שהם הביאו לפה. את התרבות, את האתיקה, את הרצון לעבוד, לא לעגל פינות, לכבד את הקולגות, להיות חרוצים, לכבד, לכבד, לכבד. הדברים האלה לוקחים זמן, ועדיין לא סיימנו. יש עוד דרך ארוכה". עד לאן? "עד שננחיל פה תרבות. זה מה שאני רוצה. האליפות היא רק בונוס, אני רוצה תרבות. הגשמתי חלק מהחלום שלי, אבל זה עוד לא החלום שלי".

האליפות של מכבי, הניצחון הזה של גולדהאר, הוא ניצחון חשוב. הוא לא חשוב רק לאוהדי מכבי. הוא חשוב לכל מי שרוצה ישראל טובה יותר. כן, עד כדי כך. הוא ניצחון לכל מי שמתבייש בהתנהגות הישראלית החוצפנית, בעצלנות, בחוצפה, בזלזול, ביהיה בסדר. זה ניצחון חשוב כי אולי, רק אולי, יבוא עכשיו עוד איזה מטורף עם כסף וירצה להשקיע. אחרי שני פספוסים, גולדהאר הצליח כי הוא לא נתן לישראל להשתלט עליו. הוא השתלט על ישראל. והוא עשה את זה בשלט רחוק. "יש לי עסקים בקנדה, ובגלל שהקבוצה פה היתה יציבה יכולתי לבוא פחות", הוא אומר. "הייתה לי שנה עסוקה במיוחד ועסקים באים קודם. תמיד תמיד. גם מכבי זה עסק אבל בהיררכיה יש עסקים הרבה יותר גדולים שדורשים ממני תשומת לב גדולה יותר. במכבי אני משקיע, באופן יחסי, בדיוק את הזמן שאני צריך להשקיע".

מה לגבי הרגעים הטובים שהוא מפסיד? "אני לא חייב להיות פיזית במקום כדי שהוא יעשה לי טוב". מה הרגע הכי שלך העונה? "קומון", הוא פותח עיניים גדולות והקול עולה אוקטבה. "אופ קורס, אתה חייב לדעת איזה". לוגסי? "שור, לוגסי!", הוא נדלק. "ראיתי את זה באינטרנט בלייב. איזה גול, זה היה מגוחך. קפצתי כל כך גבוה, כמעט ריסקתי את הראש על התקרה. גם הדרך שבה שיחקנו בדרבי ראויה להערכה", הוא ממשיך. "הייתי כל כך גאה. זה היה כל כך קשה, לראות אותנו מפסידים כל כך הרבה בדרבים לאורך השנים, וסוף סוף הצלחנו לשבור את זה".

בדקה ה-79 הבנת שזהו, עשור עבר ונגמר. היציע סער, דאלה דאלה. הנה ג'ורדי קרויף במעלה המדרגות, רציני כמו תוכנית בערוץ ההיסטוריה. מזל טוב, מיסטר קרויף. "תודה, תודה, זה רגע גדול". האמנת שתעשו את זה כל כך מהר? "זה בדרך כלל לוקח זמן, אבל אני שמח שזה קרה מהר". אתה שמח? לא רואים אותך מחייך. "לחייך זה לא התפקיד שלי". בעוד רבע שעה הוא לא יפסיק לחייך.

הופ, שריקה ואליפות צהובה, ואוטוטו יואב זיו מרים את יפו לשמיים במיקרופון. בזמן ההנפה, רמת השרון עושה כבוד ונשארת על הדשא כאילו היא עומדת לקבל מדליית כסף. שטיח, כבר אמרנו. אוסקר גרסיה, שתוך שניות הפך מהאיש הכי עצור באזור למטאדור מספר של המינגוויי, נושא נאום קצר ומרים אגרוף באוויר. רק היה חסר שיצרח "ויוה רפובליקה".

ועם כל המחמאות ללגיון הזר הזה, שבלי ספק אחראי לאליפות הזו, הרשו לכוון את הפריים לשחקן הכי ישראלי בליגת העל. שרן ייני, קפטן ופלסטר, נקרא לבמה להניף צלחת. הוא עושה כבוד לבוס ונותן לו את התואר, והבוס מחזיר. ואז ייני מתקרב למיקרופון ומדבר לקהל בקול וטון של דמות משנה מאסקימו לימון. לא הבנת אם הוא חוגג אליפות או רוצה למכור לך קרח. הוא צבר כמו כובע טמבל, אחראי כמו אלוף פיקוד. "לא יודע אם אני רוצה את ליאונל מסי בבתים", הוא צוחק. "אני רוצה לעלות שלב. אולי נצליח לקבל איזו קבוצה חלשה, לכו תדעו". ייני הוא בדיוק הדוגמה למכבי החדשה. לא רעש, לא צלצולים. מכבי של ילדים טובים וממושמעים, ילדים שרוצים ללמוד, להשתפר ולהצליח. ילדים של גולדהאר.

הרבה אחרי חצות, תל אביב היתה צהובה כמו שמזמן לא היתה. אלפים שרצו ושרו. בכל מסעדה או בר, והרבה בכיכר. לאט לאט הם התפזרו, ללילה של חלומות טובים מדי. היה להם כיף להירדם, והיה להם עוד יותר כיף להתעורר. ויהיה להם עוד יותר כיף כי יש להם את גולדהאר.

לטוויטר של אורן יוסיפוביץ

מייל: orenjos@walla.co.il

צפו במכבי שרה ורוקדת, ובאלירן עטר בשיחה עם גלעד שליט

מכבי תל אביב זכתה באליפות לאחר 0:2 על רמת השרון

שלום תקווה על המנצחים הגדולים באמת

מכבי תל אביב - הציונים

ברני ארדוב מגיש: אלבום האליפות של מכבי תל אביב

"זה כמו שנולד לי ילד"

אוסקר: "שינינו את המנטליות"

חמשת הניצחונות הגדולים של מכבי תל אביב העונה

אברהם גרנט בראיון: על הצוות הזר, על השחקן האהוב, על הבן האוהד