1. אנטי קליימקס. יש להניח שתחת ההגדרה המילונית של המונח אמורה להופיע החזרה של מכבי תל אביב לביצה המקומית לאחר הסוויפ שסיים לה את עונת היורוליג. בעונות רגילות הסוויץ' הזה גרם לא אחת לנפילות מתח שצמצמו את פערי הכישרון הבולטים של הצהובים. העונה הזאת, ואת זה אמרנו לא מעט, היא עונה בלתי רגילה. ולו רק משום כך שפערי הכישרון בין מכבי לבין האחרות מצומצמים (כמעט) מאי פעם, ופערי הגודל, בקו האחורי והקדמי, כלל לא קיימים או שהם נוטים דווקא לטובתה של היריבה. מכבי ראשון לציון, למשל, לקחה על הגבוהים של מכבי תל אביב אתמול (ראשון) 14 ריבאונדים בהתקפה. מהסיבה הזאת אסור לקחת או לקבל כמובן מאליו את ניצחון החוץ של הצהובים בבית מכבי בראשון לציון, תוך שהאורחת מציגה מחצית ראשונה שוטפת ומרשימה. מצד שני, לא צריך להתרגש יותר מדי גם מהמחצית השנייה והרעה של הצהובים. יש לכך הסבר. והוא לא רק האנטי קליימקס.
אין אהבה גדולה בין הנהלת מכבי לבין מאמנה. זהו בערך הסוד הכי לא סודי שקיים בשלולית המקומית. בין כל המתחים הגלויים והסמויים, דומה שהתסכול הכי גדול של הפדרמנים נוגע לפער האדיר בין הדימוי הציבורי הטפלוני, הג'נטלמני, האנגלוסקסי - המושלם של דיוויד בלאט לבין הטיפוס שהם מכירים על בסיס יומי. אם נשפוט לפי השבועות האחרונים, ניתן לחשוב שבלאט גמר אומר בליבו לצמצם את הפערים בין הדימוי לבין המציאות. החל בהשתוללויות משולחות הרסן על הספסל (שהתמתנו מעט לאחר ההפסד בדרבי), המשך בראיון סוף המשחק במדריד בו תלה את האשם בהפסד בהחטאות של ריקי היקמן ודווין סמית' ועבור לאמש, בבחינת הדובדבן על הקצפת, אז מצא בלאט דרך חדשה להתבכיין וקורבן חדש להאשים. המחליפים. אה, ושיטת ענישה חדשה אימון "עונש" רק למחליפים. זהו אותו ג'נטלמן, כזכור, שלא היסס להאשים את מאמניו הקודמים של ליאור אליהו בכך שלא לימדו אותו לשמור רק כדי לספסל לו את הצורה (ובצדק) בגלל שהוא לא שומר.
ישנה אסכולה שטוענת שקבוצה מנצחת ומפסידה משחקים ביחד. עוד אסכולה, ביזארית אך קיימת, גורסת שהמאמן אחראי גם על שחקני החמישייה וגם על המחליפים. גם על ההגנה וגם על ההתקפה. ובכלל, יש הטוענים שאימון הוא לא עונש. ואם זה עונש (לפרטים ניתן לפנות לקורא מולי קצורין), אז הוא אמור להיות רוחבי ולכו-לם. כל האסכולות האלה, כנראה, שייכות למי שאינם ג'נטלמנים אנגלוסקסים מושלמים.
2. במהלך העונה הזאת מתנהל חיפוש ער אחר קבוצה שתואיל לתפוס את תואר המועמדת. זו שמסומנת כקבוצה שתנסה לנצח משחק אחד ברוממה אי שם באמצע יוני. שתיים מהמיועדות נפגשו אמש ברוממה. ודווקא הקבוצה המושמצת מעיר הבירה ניצחה במשחק חד צדדי לחלוטין. הרבה דברים אפשר היה להגיד על החבורה של דרוקר העונה ורק דבר אחד בשום פנים ואופן לא. שהיא שומרת. הסקור הסופי של חיפה (58 נקודות) ויחס הריבאונד בהגנה (29 מ-35) משאירות את ההנחה הקודמת בבחינת צריך עיון. כדי לאבחן מגמה, רצוי להמתין עד לאחר המשחק הקרוב מול אילת.
על חיפה, מהצד השני, אפשר לומר הרבה מאוד דברים העונה ורק דבר אחד ממש ממש לא. שהיא אות ומופת למחויבות. עושה רושם שהחבורה הפראית של גרינברג מאסה בעונה ומנסה להעביר את הזמן שנותר עד לאותו משחק ביוני. יכול להיות שכדאי למישהו לספר לפול סטול, פאט קלאת'ס ודונטה סמית' שיתרון הביתיות במשחק הגמר לא מקנה שריון אוטומטי למארחת. מצד שני, יכול להיות שהם חכמים מספיק כדי להבין שעדיף לקבל ברבע הגמר את מכבי ראשון לציון מאשר את גליל-גלבוע או הפועל תל אביב?
3. בר טימור נתן אתמול עוד תצוגת תכלית מרשימה מול אשדוד. גליל גלבוע זכתה שוב באליפות הליגה הבלקנית. רק עוד שתי דוגמאות לעד כמה מאכזבת ומיותרת הפשרה אליה הגיעה מנהלת הליגה עם ארגון השחקנים. אותה פשרה, כזכור, עיגנה את החוק הרוסי המיותר עם תגמול כספי לקבוצות שירשמו רק ארבעה זרים ובתוספת רגולוציה שתשריין בסגל שני מקומות לצעירים, כולל "צעיר" בגיל 25 ומטה. כבר בתחילת העונה ניסינו לאותת למאמן הלאומי שיבק שכדאי לו לבנות לקראת אליפות אירופה על בר טימור ואור סולומון כחברים מן המניין בסגל הסופי של הנבחרת.
משחקי אמש חידדו מספר הבדלים בין שני הצעירים המוכשרים הללו. לאחר שהתרגל בעונותיו בבוגרים לשחק לצידו של רכז, ניצל הטאלנט של אדלשטיין את מחלתו של דמונטס סטיט כדי לשחק בעמדה 1. ולעשות את זה בצורה פנומנאלית. הילד מראה שוב ושוב איך שיפור אלמנטים שונים במשחק שלו, כולל הזריקה מבחוץ (43% לשלוש) וכולל בקבלת ההחלטות. אבל המרשים מכל במשחק הניצחון מול אשדוד היה השקט בניהול המשחק, החדות והערניות במשחק ההגנה וכמובן ההחלטה המנצחת בפוזשן האחרון. וכאן ההבדל המשמעותי בין טימור לבין סולומון. שני פוזשנים הגנתיים עוקבים של מכבי ראשון מול מכבי תל אביב אמש המחישו את ההבדל המשמעותי בין סולומון לבין טימור. פעם אחת כשההגנה הכתומה לכדה את יוגב אוחיון במלכודת על קו החצי ואילצה אותו למסור בקפיצה ובחצי סיבוב, מבלי שסולומון יגיב בזמן ויחטוף את המסירה. מיד לאחר מכן, כשמכבי תקועה בהכנסת הכדור במסירת חוץ, סולומון שוב מאבד את המאץ' אפ שלו (לנדסברג) ומחלץ את הצהובים מהפרה של חמש שניות. בר טימור הוא הדבר הבא בכדורסל הישראלי. ואם סולומון רוצה להצטרף אליו, אלה בדיוק הפרמטרים אותם הוא צריך לשפר.
מנהלת הליגה פעלה נכון כשהחליטה שיש כספית לתגמל קבוצות מסוימות. אבל לא קבוצות שרושמות ישראלי אחד נוסף בסגל, ולא כאלה שמצליחות למצוא טאלנט בן 25. הכדורסל הישראלי צריך קבוצות שישחקו במפעלים אירופאיים. כולל ליגות בלקניות, אבל עדיף כמובן ליגות קצת יותר רציניות. קבוצות שהולכות על שני משחקים בשבוע ישתפו צעירים, זקנים וטף, והן אלה שצריכות את כל התמיכה מהמנהלת. וכשאנחנו כותבים תמיכה, אנחנו מתכוונים לכסף. וכשזה קורה, לא צריך חוקים רוסיים ולא צריך לבדוק תאריכי לידה. רגולציה איננה תחליף לשכל ישר ולהגיון בריא. ונקודה אחת לסיום. הדבר החשוב ביותר בקידומו של השחקן הישראלי הצעיר הוא המאמן שלו. חבל שאי אפשר לעגן גם את זה ברגולציה.
