(1) אוקלהומה סיטי ת'אנדר (8) יוסטון רוקטס
מאזן בעונה הסדירה: 1:2 לאוקלהומה סיטי.
המאמנים בפלייאוף: סקוט ברוקס - 19:24, קווין מקהייל - 0:0.
איך אוקלהומה סיטי תנצח: 120, 124, 119 - זה מקבץ הנקודות של הת'אנדר בשלושת המפגשים עם יוסטון השנה. אין לרוקטס את המרכיב הבסיסי הדרוש להתמודדות עם החבורה של סקוט ברוקס - סטופרים שמסוגלים להפריע לקווין דוראנט וראסל ווסטברוק. גם עומר אסיק שמחכה בצבע לא ממש מפחיד אותם. בצד השני, יש ל-OKC שומר נהדר לג'יימס הארדן - תאבו ספולושה שהצליח לעצור אותו בשניים מהמשחקים. האתלטיות של אולקהומה סיטי אמורה להפוך את משחק ההתקפה הפשוט מדי של יוסטון לקשה מאוד לביצוע. בקיצור - יוסטון שמחה מעצם ההעפלה לפלייאוף, כל מה ש-OKC צריכה לעשות זה לא לפשל בענק ולהמשיך לשחק כרגיל.
איך יוסטון תנצח: זה רק אני, או שבשבועות האחרונים נדמה היה שהארדן עושה הכל כדי לסדר לעצמו מפגש עם האקסית? ההוא עם הזקן לא תפקד בביקור היחיד שלו באוקלהומה סיטי השנה, אבל באחד מהמשחקים ביוסטון הוא רשם את אחת השורות הגדולות של העונה בכל הליגה (46 נקודות עם 7 מ-8 מהשלוש) והוביל את הרוקטס לנצחון. אולי הוא מתכנן לנו משהו מיוחד ליותר ממשחק אחד? מעבר לכך, כדאי ליוסטון לנצל את הקשיים של קנדריק פרקינס בפיק נ' רול כל זמן שהוא על הפרקט, לנסות לכפות איבודים ולרוץ ובאופן כללי לשחק כמו קבוצה שאין לה מה להפסיד.
למה זאת ה-סדרה: בגלל המפגש בין הארדן ל-OKC. איך הוא יגיב אליהם, איך הם יגיבו אליו, האם זה ייגמר בחיבוק קבוצתי, האם הוא יתגלח? אוקיי, לפיקנטריה יש גבול, אחריה נישאר עם סדרה שכוללת שלושה מעשרת השחקנים הטובים בליגה השנה, שתי קבוצות שאוהבות לרוץ ולהפציץ מבחוץ, סיכוי לא רע שבכל משחק לפחות אחת מהקבוצות תגיע ל-120 נקודות וסיכוי נמוך מאוד לדרמה. בקיצור - הסדרה הזאת תהיה הדבר הכי קרוב למשחק אולסטאר שנראה בפלייאוף הזה.
ולתחזית: יוסטון כבר עשתה את שלה השנה, היא תוכל להשתמש בסדרה הזאת גם כדי לבדוק איך כמה מהצעירים המעניינים שלה נראים בפוסט סיזן. אוקלהומה סיטי לא אמורה להתקשות בשלב הזה ותנסה בעיקר להשיג כמה שיותר מנוחה בזמן שהיריבה הבאה שלה נמצאת בקרב קשה. אפשר לפרגן לרוקטס משחק אחד של הצגה של הארדן או מטווח שלשות, לא יותר. 1:4 לאוקלהומה סיטי.
(2) סן אנטוניו ספרס (7) לוס אנג'לס לייקרס
מאזן בעונה הסדירה: 1:2 לסן אנטוניו.
המאמנים בפלייאוף: גרג פופוביץ' - 77:118 (4 אליפויות), מייק ד'אנטוני - 29:26.
איך סן אנטוניו תנצח: פופוביץ' לא אוהב לפגוש את הלייקרס, זו הקבוצה היחידה שרוב הזמן הצליחה לגרום לו להרגיש נחות. אבל זה היה בתקופת פיל ג'קסון וקובי בריאנט, בעוד שהפעם פופ ייתקל ביריבים מוכרים לא פחות ונוחים הרבה יותר עבורו - מייק ד'אנטוני וסטיב נאש. בזמן שכל כך מעט ברור לגבי הסדרה הזאת, כדאי לזכור את היתרון העצום של הספרס על הקווים. יש לסן אנטוניו גם את המניה הבטוחה ביותר בשתי הקבוצות - טים דאנקן, ולמרות מכת הפציעות הסגל המשלים עדיין עמוק ואיכותי הרבה יותר מאשר זה שבצד השני (כדאי לשים לב לגארי ניל שנכנס לכושר בזמן הנכון ויהיה רלוונטי מאוד אם פרקר ו/או ג'ינובילי לא יתפקדו). במילים אחרות - סן אנטוניו צריכה להרגיש פייבוריטית ולהתנהג בהתאם - להניע כדור כמו שהיא אוהבת בידיעה שהשחקנים של ד'אנטוני אטיים מכדי לרדוף אחריהם ולזכור שאין ללייקרס אף שחקן שיכול להתמודד עם טוני פארקר גם כשהצרפתי לא כשיר לחלוטין. תוך כדי הסדרה פופ יבין מי השחקנים שהוא יכול לסמוך עליהם הפעם ויבצע את ההתאמות הנדרשות.
איך הלייקרס ינצחו: כדאי מאוד לד'אנטוני לשים לב לדמיון בין הקבוצה שנשארה לו ביד לממפיס שהדיחה את הספרס לפני שנתיים - קבוצה שמתבססת על שני שחקני פנים דומיננטיים שלסן אנטוניו קשה להתמודד איתם. דוויט הווארד ופאו גאסול יכולים להשתלט על הסדרה הזאת, להתחיל כל התקפה ולשלוט בריבאונד. זה אומר שגם כאשר סטיב נאש יחזור, לא צריך לשנות את הסגנון שעבד בשני המשחקים האחרונים בעונה הרגילה. גם בלי קובי בריאנט, אלה עדיין שחקנים גדולים שעשו דברים גדולים בפלייאוף לחוד ויכולים גם ביחד. דוויט לקח לגמר קבוצה כשהשחקנים הבולטים סביבו היו הידו טורקוגלו ורשאד לואיס, אם השחקן הזה עדיין מתחבא בגוף של סופרמן הוא קיבל צ'אנס נהדר לצאת. סן אנטוניו פגיעה ועשויה להיות קצת מפוחדת, עם מספיק משמעת ואמונה יכול להיות שבעוד שבוע נדבר ברצינות על תיאוריית יואינג.
למה זאת ה-סדרה: אוף, כמה שקובי היה יכול לעזור לסעיף הזה. אבל גם בלעדיו זה מפגש בין שני המועדונים ששלטו במערב בעשור וחצי האחרונים. הסדרה הזאת תכיל כמויות של חוכמת משחק שלא בטוח שאי פעם קובצו לסדרה אחת, הקבוצה הנחותה היא זו שמגיעה במומנטום חיובי וכמעט כל שחקן מרכזי מגיע לסדרה הזאת עם סימן שאלה כך שזה באמת יכול להתפתח לכל כיוון. ואם דאנקן, פארקר, מאנו, דוויט, פאו, נאש ושלומי לא מספיק מסקרנים, אז עכשיו אפשר להוסיף את טי-מאק. עדיין לא משכנע? אז אני עובר לנשק יום הדין: תבואו, יהיה האק-א-דוויט! הרבה! רבעים שלמים אם צריך! איפה הייתם ביום בו דוויט הווארד זרק 62 פעמים מהקו במשחק אחד?
ולתחזית: בהיעדרו של קובי, הסדרה הזאת תלויה בעיקר בספרס. אם פרקר וג'ינובילי יהיו קרובים לתפקוד מלא לא יהיה לחבורה של ד'אנטוני מה לחפש כאן. סן אנטוניו עמוקה יותר, מאומנת טוב יותר, מנוסה יותר, רצה יותר זמן ביחד, יש לה יותר אופציות בקלאץ' והשחקנים שלה נחים כבר חודש בזמן שאצל הלייקרס כל משחק הוא מלחמת עולם. אבל אם יתברר שהטקסנים פגיעים ושחקני המפתח לא פוגעים, בהחלט יש ללייקרס כלים לנצל את זה ולהפוך את הסדרה הזאת למשהו שונה לחלוטין מהצפוי. ההימור יוצא מהנחה שסן אנטוניו תתפקד, אבל זו הנחה מאוד שברירית. 1:4 לספרס.
(3) דנבר נאגטס (6) גולדן סטייט ווריורס
מאזן בעונה הסדירה: 1:3 לדנבר.
המאמנים בפלייאוף: ג'ורג' קארל - 101:78, מארק ג'קסון - 0:0.
איך דנבר תנצח: העדכון האחרון הוא כזה: טיי לאוסון - כן. דנילו גלינארי - ממש לא. קנת' פאריד - אולי. שאלת פאריד חשובה כי איתו ובלעדיו מדובר בשתי קבוצות שונות - המחליף שלו בחמישייה הוא ווילסון צ'נדלר שהופך את הנאגטס לקבוצת סמול בול במשרה מלאה. בסדרה מול גולדן סטייט, זה דווקא לא יהיה נורא כל כך לאמץ את הסמול בול. הווריורס אינם מאיימים במיוחד בצבע ובריבאונד התקפה, ההגנה מול פיק נ' רול ומול תרגילי החסימות של מארק ג'קסון עשויה להיות יעילה יותר. בהתקפה הסמול בול אומר יותר ריווח ויותר סקוררים מכל הסוגים. החסרון של גלינארי בקושי מורגש בזכות שחקנים כמו צ'נדלר, קורי ברואר, הרוקי אוון פורנייה ובעיקר אנדרה איגודלה, שלקח על עצמו יותר (15.9 נקודות ו-8.1 אסיסטים באפריל) והיה נהדר גם במפגשי העונה הרגילה מול הווריורס. מול יריבה עם רוטציה של שבעה וחצי שחקנים, השילוב של דנבר בין עומק לקצב רצחני יכול לעזור לה להפיל את גולדן סטייט מהרגליים.
איך גולדן סטייט תנצח: בניצחון היחיד של הלוחמים במפגשי העונה הרגילה דיוויד לי קלע 31 נקודות ב-13 מ-15 מהשדה. למרות הפיתוי להתבסס על מטחי השלשות של סטפן קרי וקליי תומפסון, דנבר עשויה להיות פגיעה בגזרת ההגנה על לי, בטח אם פאריד לא ישחק או לא יהיה בשיא כשירותו. הפאוור פורוורד המוכשר יודע להגיע לטבעת, לקלוע מחצי מרחק ולמסור כשמגיעה עזרה, כך שקבוצה שאין לה שחקן שיכול להתמודד איתו נמצאת בבעיה. בהגנה, השאלה הגדולה היא מה מצבו של אנדרו בוגוט שלא שיחק בארבעת מפגשי העונה הרגילה שנערכו בשלב מוקדם. בשיאו האוסטרלי הוא אחד הטובים בעולם באטימת הצבע מחדירות ודנבר זו קבוצה שזקוקה לנקודות שלה בצבע. אם גולדן סטייט תגנוב נצחון חוץ, הקהל באוקלנד (שזכור לטובה מהניצחון ההוא על דאלאס ב-2007) עשוי לעזור לה לשמור על הבית.
למה זאת ה-סדרה: כי זה יהיה קרב סגנונות קלאסי דנבר, שאת הרוב הגדול של הזריקות שלה משיגה ליד הטבעת, מול גולדן סטייט שמסוגלת לפרק אותך מבחוץ. ההגנה של הווריורס מתבססת על הצטופפות בצבע שמכריחה את היריבה לזרוק מבחוץ, כך שהשאלה מי תצליח להכתיב את הסגנון שלה יכולה להכריע את הסדרה. זה גם קרב בין קבוצת ריבאונד ההתקפה הטובה בליגה (דנבר) לקבוצת ריבאונד ההגנה הטובה ביותר (גולדן סטייט), בין טיי לאוסון הסילון לקרי המפציץ ובין קארל המנוסה כל כך לג'קסון שזה הפלייאוף הראשון שלו כמאמן. המשותף לשתי הקבוצות הוא ששתיהן מאומנות נהדר, יודעות מה הן מסוגלות ומהנות לצפייה בדרכן הייחודית.
ולתחזית: והמספר הנוסף - 3:38. זה מאזן הבית של דנבר בעונה הרגילה ועברו שלושה חודשים מאז ההפסד האחרון. בזמן ששתי הקבוצות עמוסות בכישרון וחוכמת משחק, דנבר עמוקה יותר, מנוסה יותר וביתית. זה לא הולך להיות קל, אולי אפילו בלי אף ניצחון חוץ, אבל הנאגטס אמורים לחרוג ממנהגם ולעבור סיבוב. 3:4 לדנבר.
(4) לוס אנג'לס קליפרס (5) ממפיס גריזליס
מאזן בעונה הסדירה: 1:3 לקליפרס.
המאמנים בפלייאוף: ויני דל נגרו - 15:8, ליונל הולינס - 10:10.
איך הקליפרס ינצחו: משנכנס הפלייאוף מרבים בכריס פול. נגמר החלק השיתופי של העונה, הגענו לזמן בו CP3 לוקח את המשחק עליו וההתקפה מתבססת לחלוטין על הפיק נ' רול שלו. בסדרה בעונה שעברה, למרות ההתמקדות ההגנתית בו, הוא סיפק את ההצגות הגדולות שלו והיה הסיבה המרכזית לכך שהקליפרס שרדו את הסדרה הזאת. גם בלייק גריפין היה נהדר בסדרה הזאת עם כמה הצגות גדולות מול החיסרון המרכזי של הגנת הגריזליס - צמד גבוהים די כבד. אז הם קיבלו עזרה מרנדי פוי וניק יאנג, הפעם יהיה ג'מאל קרופורד היציב יותר כסקורר הנוסף במאני טיים. ויהיה גם שאר הספסל - שניים משלושת הניצחונות של הקליפרס השנה הגיעו דרך הפער העצום בין הספסל הטוב בליגה לאחד החלשים. בהגנה הם יצטרכו בעיקר לא לעשות טעויות, כי כשממפיס צריכה ליצור לעצמה מצבי זריקה זה בדרך כלל מחזה קורע לב.
איך ממפיס תנצח: קבוצת ההגנה הנפלאה של ליונל הולינס תקווה שיש לה פתרונות רציניים לרכז הטוב בעולם. טוני אלן ייצמד אליו ומארק גאסול יאטום את הצבע כשהוא יודע שהוא יכול לעזוב את דיאנדרה ג'ורדן כל זמן שהוא מונע ממנו האלי-הופים. לטיישון פרינס לא תהיה עבודת הגנה אישית, אז הוא יוכל להתמקד בעזרה במקומות הנכונים. אבל שאלת המפתח של ממפיס היא ההתקפה שקרטעה מאוד במפגשי העונה הרגילה בין השתיים. בהנחה שזאק רנדולף כבר לא מסוגל להעלות הילוך כמו לפני שנתיים מול סן אנטוניו, זה חייב להיות גאסול שייקח על עצמו את המשחק. יש לו פוטנציאל להיות שחקן של 25 נקודות למשחק, שחקן שכל התקפה עוברת דרכו, השאלה היא אם יש לו את האופי לכך. כי לא בטוח שיש להתקפה של הולינס משהו אחר להציע.
למה זאת ה-סדרה: כי שתי הקבוצות האלה נפגשו לסדרה מותחת ומעניינת במיוחד בעונה שעברה. למרות שהפעם ממפיס תהיה בלי רודי גיי, לא יהיה מופרך לטעון ששתיהן מגיעות לסדרה הנוכחית טובות יותר ומנוסות יותר. אלה שתי קבוצות שמרגישות שאם הן יעברו את הסיבוב הראשון הן יכולות גם להגיע רחוק, ממפיס במיוחד יכולה להיות מוקש מעניין ל-OKC בסיבוב השני. מי שלא נהנה מהגנות חונקות ומשחקים עם תחושה שכל סל נחצב בדם עדיף שיתרחק מסדרות של ממפיס, אבל מי שנהנה מהגנה איכותית ומהאופן בו פוינט גארד נפלא לומד אותה ומגיב לה - זה המקום בשבילו.
ולתחזית: קשה, קשה. בשנה שעברה ממפיס ניצחה במשחק 6 בחוץ והקליפרס הגיבו עם נצחון חוץ נדיר במשחק 7. הפעם הביתיות בצד של הקליפרס, אבל לכו תדעו מה זה אומר. בשורה התחתונה, כשיגיע המאני טיים (ובסדרה הזאת אמור להיות הרבה מאני טיים), ברור מאוד מה לקליפרס יש להציע ומאוד לא ברור מה ממפיס יכולה לעשות בהתקפות שלה. יחד עם פערי הספסל, זה מעמיד את החבורה של דל נגרו במצב טוב לריפיט פרטי. 2:4 לקליפרס.
