מנקודת מבט פסיכולוגית, טוטאליות זו בעיה. היא מנוגדת לאיזון. הפסיכולוגיה מדגישה את חשיבות היכולת של האדם לפתח מימדים שונים של עצמו, להיפתח לתחומי עניין חדשים, לא לשים את כל הביצים בסל אחד כדי להימנע מנפילה כואבת מדי. מנקודת מבט פילוסופית, טוטאליות זו ברכה. היא מנוגדת לבינוניות. הפילוסופיה יותר מפחדת מוויתור מאשר מהתמסרות טוטאלית שסופה בכישלון, היא אפילו מחבבת כישלונות מפוארים. אלו הכללות גסות של שני התחומים ושל שתי תפיסות עולם הפוכות, אך הן נוגעות בדפוסי אישיות שבהחלט קיימים. סוד קסמו המרכזי של הסרט "הערת שוליים", למשל, הוא ביכולת לתפוס את הניגוד המהותי בין שני הטיפוסים ותפיסות העולם שמאחוריהם - האב הטוטאלי מול הבן המאוזן. אי אפשר להיות גם וגם.
הדילמה הופכת לרלוונטית במיוחד עבור המעטים בינינו שנחשבים לעילויים בתחום מסוים שדורש התמסרות טוטאלית כדי להצליח בו. האם ללחוץ על ילדה בת 14 שנחשבת לעילוי כפסנתרנית או טניסאית להתמסר לכך ולהשקיע פחות בלימודים וחיי חברה, או דווקא לדאוג שהיא לא תתמסר יותר מדי, גם אם זה אומר שאולי היא תפספס הזדמנות לעשות משהו גדול? האם היא עצמה מסוגלת לקבל החלטה כזאת בגיל כזה? על מה היא תתחרט פחות בעתיד?
עבור עילויים בקנה מידה היסטורי, הדילמה ממשיכה כל הזמן. צריך סוג מסוים של התמסרות כדי להפוך, למשל, משחקן NBA גדול לאחד מעשרת הגדולים בכל הזמנים. יותר מכישרון, ברמות האלה ההבדלים תלויים בשאלה כמה רחוק האדם מוכן ללכת, על מה הוא מוכן לוותר, כדי לטפס את המדרגה האחרונה הזאת. לקובי בריאנט יש את סוג הטוטאליות הזאת. עושה רושם שגם ללברון ג'יימס יש. לדווין וויד לא. אבל זה בדיוק מה שהופך את וויד למושלם למקום בו הוא נמצא כרגע.
אבל אני מקדים את המאוחר. ניתוח דמותו של דווין וויד צריך להתחיל מהשאלה למה בכלל לנתח דווקא אותו לקראת פלייאוף ה-NBA. כי במבט ראשון וויד נראה יחסית שולי, בטח מנקודת מבט פסיכולוגית, בתהליך שעבר על מיאמי בשלוש השנים האחרונות. לברון אמור להיות הסיפור המרכזי ומושא הניתוח החשוב יותר. לכן טענת המפתח היא שצריך להסתכל על הסיפור הזה מנקודת מבט אחרת, ממנה ההחלטה המכוננת בהפיכה של מיאמי לקבוצה שהיא היום היא הוויתור של וויד, הזליגה הטבעית שלו למעמד של מספר 2 של לברון.
כאשר התבררה, בקיץ 2010 המפורסם, ההחלטה של לברון, וויד וכריס בוש לאחד כוחות, השאלה המיידית הייתה של מי תהיה הקבוצה הזאת. בוש, כמובן, לא לקח חלק בדיון הזה, היה ברור שהוא מגיע כדי להיות הצלע השלישית. מה שפחות היה ברור זו הדינמיקה בין שתי הצלעות המרכזיות. התחושה הייתה שאם משהו יכול להפיל אותם זה חוסר היכולת של שני אלפא דוגס ליצור היררכיה או למצוא איזון ביניהם. כדאי לזכור שוויד ולברון הגיעו לקיץ הזה במעמד די דומה - לברון עם יכולות בקנה מידה היסטורי אבל גם מספר כישלונות בפלייאוף, ו-וויד עם אליפות ועם עונה אדירה של יותר מ-30 נקודות למשחק רק שנה אחת לפני כן.
בעונה המשותפת הראשונה זו אכן הייתה בעיה מרכזית. הדומיננטיות נעה בין שניהם ואף אחד לא הצליח לשמור על יציבות. לברון התעלה בגמר האזורי ונעלם לחלוטין בגמר, וויד התקשה בגמר האיזורי וסחב את הקבוצה כמעט לבד בגמר. לאחר ההפסד לדאלאס, הטיעון שזה לא יכול לעבוד נראה הרבה יותר הגיוני. אך בעונה השנייה, רגע לפני שהסיפור קורס לחלוטין, לברון לקח את הקבוצה על עצמו בזמן שוויד הפצוע קיבל על עצמו את תפקיד טייס המשנה.
ניתן לטעון שאין לפסיכולוגיה קשר לכך, שמה שקבע את ההיררכיה זה הגוף הפצוע של וויד, שברגע שלברון סידר לעצמו את הראש כל שאר הדברים הסתדרו מעצמם, שלא חסרים שחקנים גדולים שקיבלו על עצמם את תפקיד מספר 2 של שחקנים גדולים יותר (סקוטי פיפן, קווין מקהייל). אבל כל זה לא מספיק. לא כשמדובר בשחקן שכבר נגע בתהילה, שכבר הוביל קבוצה (את הקבוצה הזאת) לאליפות, שכבר נכנס לדיונים על גדולה היסטורית. בשביל לוותר על התהילה האישית במצב כזה דרוש מבנה אישיות מסוים, כזה שלא מאפיין את רוב הספורטאים בקנה המידה הזה של גדולה. אם וויד היה דומה יותר לסופרסטאר סטנדרטי, בכלל לא בטוח שלברון היה יכול לבצע את הסוויץ' בפלייאוף האחרון.
אפשר ללכת צעד נוסף ולטעון שלכל אורך הדרך זו הייתה הכוונה של וויד. לשם כך צריך לחזור שוב להחלטה. הדיבור על ויתור היה שם מהרגע הראשון - דיבור על כך שוויד ולברון מוותרים במשותף על תהילה אישית, שהשמות הגדולים מהעבר רצו לנצח אחד את השני ולא לשחק אחד עם השני, שאולי מעמדם ההיסטורי לא מעניין אותם. אבל מבט מעמיק יותר מראה שעבור לברון כל זה לא היה נכון, הוא זיהה הזדמנות להנהיג את הקבוצה שדרכה הוא יוכל למצות את הפוטנציאל שלו. מי שבאמת ויתר, כבר באותו רגע, הוא וויד. עצם קיומו של משדר "ההחלטה" המפורסם נתן את הטון מהרגע הראשון: לברון הוא הסופרסטאר שכל העולם מתעניין בהחלטה שלו, הוא זה שבא כדי להפוך את מיאמי לשלו. "ההחלטה" של לברון הוכיחה שמי שקיבל את ההחלטה החשובה יותר הוא וויד.
במובן מסוים, וויד מעולם לא הסתיר את מוכנותו לתפקד כסייד קיק. מהרגע הראשון הוא נראה מינורי יחסית ליד האישיות הדומיננטית וסגנון המשחק הדומיננטי של קינג ג'יימס ולא עשה ניסיון לשנות את המצב. במהלך הגמר מול דאלאס הוא נראה בעיקר מאוכזב מלברון שלא הצליח לצאת מהמשבר שלו ולקחת ממנו את הבכורה. עיתונאים שליוו את הקבוצה דיברו על דינמיקה של אח גדול/אח קטן (וויד מבוגר מלברון בשלוש שנים) בה האח הגדול יודע כמה מוכשר האח הקטן ושמח בהצלחה של אחיו כאילו היא שלו. אולי זו הסיבה לכך שבגמר בעונה שעברה, מול אוקלהומה סיטי, וויד נראה נינוח כל כך בתפקיד של מספר 2. הוא היה מוכן לתפקיד הזה כבר שנתיים, רק שהפעם גם היה לו מספר 1 ראוי.
מה ההבדל בין לברון לוויד שאפשר לאחרון לוותר על מעמד כוכב הקבוצה כל כך בקלות? לפעמים אין כמו דוגמה קטנה כדי להמחיש את ההבדל. שניהם הוציאו ספרים בשנים האחרונות. הספר של לברון נקרא "shooting stars" ומתמקד בקבוצת הכדורסל של לברון באחת השנים בבית הספר ובזכייה שלה באליפות. הספר של וויד נקרא, בתרגום חופשי, "קודם כל אבא", ומתמקד ביחסים שלו עם שני בניו לאחר שזכה למשמורת מלאה עליהם.
וויד הוא שחקן ה-NBA הפעיל הראשון שמקבל משמורת מלאה על ילדיו. במצב בו הרוב המכריע של השחקנים מעדיפים להגיע להסדר כספי ולקפוץ לביקור פעם בכמה זמן, וויד נאבק כדי להיות אבא במשרה מלאה אפילו כשהמשפט נגרר לפסים מכוערים. למרות שהוא נודד בין ערים שמונה חודשים בשנה, למרות שלא אמור להיות חסר לו כלום בחיים (ספורטאי ענק, נחשב לאחד האנשים היפים והמתלבשים הטובים בעולם, יוצא עם שחקנית מפורסמת), וויד התעקש על זה. מעבר לכך, וויד נחשב גם לאחד השחקנים המעורבים ביותר בקהילה.
זה האיזון. המחיר הוא במחסור בטוטאליות. נדמה שהרבה יותר מכל כוכב אחר בליגה, וויד מסתפק במה שיש לו. הוא מוכשר מספיק כדי לאיים ברצינות על תואר השוטינג גארד השני בהיסטוריה, אבל הוא הרבה פחות רוצה את זה מקובי בריאנט. בזמן שהסגנון של וויד מאוד מזכיר את מייקל ג'ורדן המוקדם, הוא לא עשה את הסוויץ' שעשו קובי ומייקל ששיפרו את הקליעה מבחוץ ופיתחו יכולות לעשות נקודות כמעט בלי להגיע לצבע כדי להאריך את הקריירה. וויד לא עשה את זה, הוא מגיע לצבע באותו קצב כמו בעבר (יותר מחצי מהזריקות שלו), אצלו הקריירה תימשך פשוט עד שהגוף לא יוכל יותר להתאים לסגנון היחיד שהוא מכיר.
זה בולט לא פחות בתוך מיאמי. קשה שלא להרגיש שללברון הרבה יותר אכפת מהאופן בו מתייחסים אליו ומהאופן בו הוא ייזכר. כאשר לברון הפך לשחקן השנוא בליגה, וויד הודיע שהוא ישמח לקחת על עצמו את התפקיד אם זה יעזור ללברון. הוא גם עשה נסיונות כנים לזכות בתפקיד הרשע עם כמה תקריות לא נעימות בעונה שעברה. אבל זה לא תפס כי היה ברור שהוא לא לוקח ללב את השנאה כמו לברון. נדמה שזה באמת מפסיק לעניין אותו ברגע שהוא חוזר הביתה ושני ילדים קטנים רצים לחבק אותו.
הסבר אפשרי להבדל הזה הוא שוויד אף פעם לא נועד להיות גדול כל כך. הוא לא היה תיכוניסט מתוקשר כמו לברון, אלא אחד שגבה מאוחר והתגלה כמעט ברגע האחרון. עונת המכללות השנייה שלו הייתה פנטסטית, אבל עמדה בצל של כרמלו אנתוני, והציפייה הייתה שהוא ייבחר באזור מקומות 7-10 בדראפט. גם עונת הרוקי עמדה בצלם של לברון וכרמלו, למרות פלייאוף מוצלח. הוא היה הראשון שהוביל קבוצה לאליפות במחזור, אבל בשנתיים הבאות היה בעיקר פצוע. אולי אם הדברים היו הולכים חלק יותר בדרך הוא היה מכוונן יותר לקריירה גדולה, אולי אם הגוף היה עמיד יותר זה היה עוזר. ואולי זה בכלל לא קשור. אולי כל אלה הן התוצאות ולא הסיבות. אולי הוא לא מהאנשים שמעוניינים בטוטאליות אפילו כאשר הוא אחד משחקני הכדורסל המוכשרים בתקופתו.
בשורה התחתונה, המקום בו המחסור בטוטאליות פוגע בוויד הוא מעמדו ההיסטורי. הוויתור שלו על הדומיננטיות במיאמי תגרום לכך שבזמן שכל אליפות של ההיט תקדם את לברון לעבר רשימת הגדולים ביותר, וויד ייעצר במקום ששמור למספרי 2 גדולים, מקום טוב בין ה-30-40 כדורסלנים הטובים אי פעם.
אבל עבור מיאמי הנוכחית קשה לחשוב על שחקן מתאים יותר - סופרסטאר לכל דבר שמוסגל לקחת קבוצה על עצמו כשצריך אבל נוח לו להיות מספר 2. לא פחות מהעקביות של לברון, הנינוחות של וויד במעמדו החדש גורמת לתחושה שמיאמי הפכה לקבוצה עם עוצמה מנטאלית, שמכאן לא תבוא הישועה למי שמקווה שהקבוצה הזאת לא תשתלט על המשך העשור. ואם בכל זאת תקרה תקלה ומיאמי תפסיד, לא צריך לדאוג לדווין וויד שייקח את זה קשה מדי. יש לו דברים לא פחות חשובים שיעסיקו אותו.
* הכותב סיים לימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית