"בואו, שבו", אמר בעלי החומוסיה. "שמדליסט אולימפי לא יאכל פה?".
שחר צוברי, מקום שלישי בבייג'ינג 2008, מתיישב, מזמין קפה שחור ומתחיל להתגונן. "אני שחקן שש בש גרוע", הוא אומר. "לא שיחקתי מאז יום העצמאות שעבר. אנחנו הרבה קרוב לים, אבל יותר מדי בים ולא בחוף, כך שלא יוצא לנו לשחק".
צוברי, פעם אילתי והיום רמת גני, לומד ממשל במרכז הבינתחומי בהרצליה. "עכשיו מתאמנים קצת פחות", הוא אומר, "אליפות אירופה הבאה רק בקיץ". גולש הרוח עדיין נראה אותו דבר, כאילו כל יום בים. רזה, שזוף, מחייך כל הזמן. הוא מבהיר שברגע שנגמר המשחק, אם כבר בחומוס אסלי, אז אוכלים. "אם מדברים על תרבות ישראלית", הוא מקדים, "אז זה חומוס. אני אוכל חומוס כמעט כל יום. בצלחת, בסנדוויץ', עם כל ארוחה. אני ממילא כל הזמן צריך להעלות במשקל, ולא להפך, אז הכול מסתדר".
ומה הוא פחות אוהב בתרבות הישראלית? "לא יודעים לעמוד בפקקים, לא יודעים לעמוד בתור, הכל נכון", הוא אומר. "אבל כשאתה בחו"ל אז אתה תמיד חוזר ואומר 'איך התגעגעתי'. לפעמים, באמת, אתה גם שומע דברים שישראלים עושים ואומר 'זה לא אני וזה לא מה שאני מייצג'. ואז אתה פשוט מנסה לפצות על זה ולהסביר שיש גם ישראלים אחרים".
צוברי לא סובל את הביורוקרטיה של הספורט. "יש כל כך הרבה ספורטאים מוכשרים שיכולים להצליח אבל יש את העסקנים והתרבות שמסביב", הוא אומר. "יש כל כך הרבה פוטנציאל וזה כל כך מתבזבז כי לא עושים פה דברים נכון. יש בישראל יותר עסקנות ממה שאנחנו אמורים לייצר. יש מדינות שטובות מאיתנו בהרבה ענפים ויש שם עסקנות, אבל פה יש הרבה יותר עסקנות מהישגים".
צוברי דווקא השיג כמה דברים בקריירה שלו. מדליית הארד בבייג'ינג זה הטופ, אבל יש גם שתי אליפויות אירופה ומקום שלישי באליפות העולם. ובכל זאת, אחד האירועים שזכורים בענף הכה הישגי בשנים האחרונות, זו דווקא החסימה של נמרוד משיח בבולגריה, ב-2011. הרי רק אחד יכול לעלות לאולימפיאדה, ומשיח ניסה לדאוג שזה יהיה הוא ולא צוברי. הדבר גרם לסערה, ומשיח הואשם בהתנהגות לא ספורטיבית. "זה משהו נדיר שיכול כנראה לקרות רק פה", אומר צוברי. "יש יריבויות במדינות אחרות אבל אצלנו זה קצת עלה מדרגה ואני חושב שזה קשור לשיטה. אפשר להתווכח על זה מהיום ועד מחר. יש מקרים של שמירה חוקית, וזה גם מה שנמרוד עשה, עד שהוא חצה איזה קו אדום ובגלל זה הוא גם נפסל. אני לא כועס, ואנחנו פשוט לא בקשר היום. אבל זה מאחוריי. אתה מפציץ בדאבלים", הוא מתעצבן, "ואין לי איך לחסום אותך אפילו. זה המשחק הכי גרוע שהיה לי, כנראה שבחרתי במקצוע הנכון".
בין זריקה לזריקה, במסעדה מסתכלים על צוברי. למרות שהענף לא בפרונט ברוב ימי השנה, כולם מזהים. "מדליה אולימפית זה שונה מאליפות עולם או אירופה", הוא אומר. "זה נכנס לאנשים לתודעה. עד היום כולם זוכרים, וזה נחמד. אתה רואה שהציבור מתעניין, ובסופו של דבר אני מייצג מדינה וכשאני הולך פה אני מרגיש את זה. זה כיף".
כשהוא נשאל מי הספורטאי הישראלי הכי טוב בכל הזמנים, הוא לא מוצא מילים. רוב האנשים מתקשים לבקר, הוא מתקשה דווקא להחמיא. "זה לא מהמקום הזה", הוא מסביר. "פשוט קשה לי לבחור. כילד, הייתי כל הזמן בים. לא ראיתי כדורגל (למרות שבשבת האחרונה היה במשחק של בני יהודה, עם צעיף כתום) ולא כדורסל, ואת גל פרידמן רק אמרתי שצריך לנצח אותו, ולמדתי ממנו. את כולם אני מעריך, ורק שואב מידע מכל ספורטאי שאני מדבר איתו".
ספורט זה בדם, זה ברור. צוברי תמיד זז. מגלישה זה המשיך גם עם טריאתלון ולאחרונה גם עם מרוצי "חצי איש ברזל", שכוללים 1.9 ק"מ שחייה, 90 ק"מ אופניים ו-21.1 ק"מ ריצה. משוגע, כמו כל הגולשים. "אחרי שאפרוש אגיע גם למרחק הכפול", המטורף ממשיך. בינתיים הוא בים, והוא נהנה מכל רגע. "הקהל זה הדבר הכי טוב", הוא אומר. "בגלל שאנחנו בענף כל כך מצליח אני מקבל המון חשיפה. כן, אנחנו בכותרות. אנשים מתעניינים, שואלים שאלות, תככים, רכילות. בכל מקום שאני הולך אנשים שואלים אותי כאילו אני החבר הכי טוב שלהם, וזה דווקא נחמד". ובכל זאת, זה לא באמת בכותרות ביום יום. מאכזב? " זה לא כזה מעניין אותי כי אני כל כך אוהב את מה שאני עושה ובחרתי את זה מגיל צעיר", הוא מצהיר. "זה הוביל אותי למקום שאני נמצא בו היום, ואני מאוד שלם עם זה. אנחנו נמצאים בספורט הכי יפה שיש. אנשים מקנאים בנו. נראה לי שבחרנו בספורט שווה".
ושש בש? אכן פחות. זה נגמר במארס לטובתי.
צוברי לקח את ההפסד כמו שצריך, הזמין לקרב גומלין בים והזמין הרבה חומוס.
לטוויטר של אורן יוסיפוביץ
מייל: orenjos@walla.co.il
