"נו, איפה הדג הזה?".
כשחואן טוריחו שחה בים הקונוסים שפיזר על הדשא בקרית שלום, יואב זיו יצא מחדר ההלבשה עם קוביה בין השיניים. "הניצחון שלי ודאי", הוא אומר בביטחון מלא. "בעיניים עצומות, עם יד קשורה מאחורי הגב". וכמו שחואן טוריחו גרם לצהובים לשחק בכל דקה העונה בטירוף כך המגן השמאלי עלה גם למשחק הלא פיזי הזה. "אני רוצה להפוך את הלוח", הוא דורש, "אני משחק ככה, ורק עם השחורים". מעולם לא שיחקתי ככה, אני מבקש רחמים. "מצדי שנזרוק על זה", הוא אומר. ברור שזרקנו, ברור שהוא ניצח בהגרלה. "זה אומר הכול", הוא ממשיך בביטחון המפחיד. הוא מאחל בהצלחה, ואתה יודע שהוא ממש לא מתכוון לזה.
כשהוא פותח יתרון מוקדם, קיוויתי שהשאלות יסיחו את דעתו. זה לא צלח. התשובות של זיו קצרות וממוקדות, וכולו עמוק בשולחן. "בישראל אני הכי אוהב את החמימות, המשפחתיות", הוא עונה. ומה פחות? "אותו דבר לכיוון השני. חוצפה וחוסר סבלנות". גם בספורט אלו הדברים שחסרים לו כאן. "תרבות ספורט", בעיקר. "ברגע שתהיה פה כזו, שמושרשת עמוק, נצליח הרבה יותר. צריך סבלנות כלפי מאמנים, כלפי שחקנים, כלפי קבוצות". הוא שוב אוכל אותי. אני לא מצליח לבלבל אותך, אני אומר. "ממש ממש לא", הוא בונה עוד בית. "ואמרתם שאתם מביאים מישהו שיודע לשחק שש בש. הנה אני רואה עוד מהלך חובבני באופק. איך גיז'ה (ישראלביץ') היה אומר לי, אתה רוצה להתחיל משחק חדש?".
זה היה באמת חד צדדי, כמו רוב משחקי הבית של מכבי תל אביב העונה. הבחור מסיים חוזה בסוף העונה, והוא שיחק כאילו כל קוביה תשפיע. כשהוא מתבקש לחשוב על הדבר הכי טוב שקרה לו בישראל, האישה והילדים ישר נזרקים למערכה. בקטיגוריית הדבר הרע הוא נאלץ לחשוב קצת. "כשירדתי ליגה עם הפועל חיפה", הוא אומר, "אבל היו לי הרבה יותר רגעים טובים מאשר רעים. אליפויות, עליית ליגה, נבחרת".
אם כבר דברים שאומרים על יואב זיו, אז אומרים שיש לא מעט התחזויות. המגן, בעדינות, יודע לסחוט פנדל כשצריך, יודע לקבל שריקה מעמדה קורצת. "אם כולם היו רואים את המכות שאני מקבל, הם לא היו קורים לזה התחזויות", הוא אומר. "זה נראה ככה, כי אני תמיד מנסה להשאיר את הרגל עד הרגע האחרון, להגיע לכל כדור". כשבאות יותר מדי תלונות מצדי, הוא אומר: "עכשיו אני מבין למה אתה משחק עם קוביות אדומות". ובגלל שיש עוד דרבי אחד העונה, את יתר הבדיחות שקשורות לצבע האדום הוא מבקש לשמור לאחר כך.
התבוסה כואבת, וזיו ממשיך לנגן על העצבים. "זו השאיפה שלך?", הוא מקניט, "לברוח ממארס?".
"אגב", הוא ממשיך, "הכוכב הכי טוב שהיה פה בשש בש על עצמי אני לא אעיד זה ישראלביץ'. בא מארגנטינה ופשוט כיסח את כולם. פעם היינו משחקים הרבה, לפני אימונים, אחרי. היו טורנירים סוערים. כשעליתי מהנוער, בחיפה, אברהם גרנט, בניון ורוסו היו משחקים הרבה, ולפעמים משחקים סוערים היו גורמים לדחיית אימונים. עכשיו רק ריף פרץ משחק מדי פעם".
המשחק נגמר. ברכות על הניצחון, אני אומר. "מארס", הוא מדייק. "מצטער, אבל לא היה לך סיכוי לרגע".
כמה שהוא נהיה מכביסט.
לטוויטר של אורן יוסיפוביץ
מייל: orenjos@walla.co.il
