"אני בכלל לא יודע לשחק שש בש", בר טימור פותח בגילוי נאות. הגארד הצעיר של הפועל תל אביב מגיע לפארק הקטן שפעם היה אולם אוסישקין, ומבקש ללמוד את המשחק. היינו צריכים להביא את מתן נאור, אני מאיים, וטימור טוען שגם נאור לא יודע לשחק שש בש. מקורביו של נאור, בתגובה, דחו את הטענה על הסף.
הלוקיישן לא אקראי. טימור היה בן 15 כשהאולם נהרס כדי שהיום יהיו שם שני ספסלים ועץ דקל. "זה אחד הדברים העצובים מבחינתי", הוא אומר. "אף פעם לא הייתי כאן, לא כשחקן ולא כאוהד. הייתי חיפאי שלא יצא לו להיות הרבה בתל אביב. שמעתי רק מהסיפורים. מתן וחבר'ה אחרים מדברים איתי על אוסישקין, אומרים 'אתה לא יודע מה זה. עם כל האווירה המטורפת בבית מכבי, זה לא מתקרב להרגשה שהיתה פה'. חבל שלא יצא לי, אבל אני מקווה לשחק באולם החדש. אני מאמין שזה יקרה".
טימור לא יודע כלום. לא מתי אפשר לאכול ומה זה דאבל. הוא בטח רגיל. גם להיות כדורסלן מקומי זה לא דבר קל. לא בישראל. עם ריבוי הזרים בליגה הבכירה, ומשכורות הרעב בליגות הנמוכות, לא פורצים פה יותר מדי טאלנטים. בר טימור, למשל, עלה לתודעה אחרי הדרבי מול מכבי תל אביב. אז הוא קלע 20 נקודות וניצח את הצהובים, וברחוב התחילו לזהות יותר טוב. "אני לא אוהב שמכתירים מהר וכורתים מהר", הוא אומר מה הוא פחות אוהב כאן. "גם בפוליטיקה, למשל. כשיאיר לפיד רץ כולם היו בעדו ועכשיו אחרי פחות מחודש, אומרים 'מה הוא עושה?'. בספורט זה עוד יותר בולט. אין סבלנות". ומה הוא אוהב? "את החום. זו מדינה חמה, גם באקלים. כולם אוהבים. אם תשאל את הזרים שהיו גם במקומות אחרים, ההבדל זה באהבה, באיך שמקבלים אותך. אתה הולך ברחוב ואנשים מחבקים. לזרים זה לא מובן מאליו".
הגארד, בן 21, כבר חווה מספר רגעי שיא במדינה. "אם לדרג, זה יהיה כרונולוגי", הוא מונה. "אליפות התיכונים עם הריאלי, עליית הדרג עם נבחרת העתודה והניצחון בדרבי. הדרבי הוא מעל הכול, כמו שהאוהדים אומרים". נראה שבאת עם המשפט הזה מהבית. "זה היה רגע מדהים, באמת". ומה היה פחות טוב בישראל? "היו לי רגעים קשים דווקא בעונה שעברה", הוא נזכר. "כשדברים פחות הסתדרו בהתחלה. אבל בסוף קרה מה שציפיתי, פשוט לקח לזה זמן. המעבר מהבית הקשה, הייתי לבד. רק רציתי שהתקופה הזו תעבור".
עוד תקופה קשה לטימור החודש האחרון. השביתה בליגת העל, שפרצה כמאבק למען הכדורסלן הישראלי, הסתיימה עם תוצאות שנויות במחלוקת. "זה נושא מורכב", הוא מסכים. "קל להביט מהצד ולשאול למה לא שבתו חודשיים ולמה הסכימו לתנאים האלה. זה נושא כואב. אני, למשל, אפילו לא יודע כמה טוב ההסכם למרות שהצבעתי בעדו. אבל שוב, זו בעיה. אתה לא יכול להסתכל על חבר'ה מבוגרים עם משפחות ולהגיד להם 'תשבתו עכשיו'".
שחקן ישראלי יכול לגדול פה? "ברור שזה לא מצב הכי טוב, אבל אם קבוצות יקחו ארבעה זרים וחוק רוסי, יהיו פה יותר שחקנים ישראלים. הלוואי שכל שנה יפרצו כאן שחקנים ונראה צעירים חדשים. אני לצערי מגיל 15-16 רגיל לכך שלא פורצים פה יותר מדי שחקנים. הוותיקים זוכרים שפעם פרצו פה הרבה יותר שחקנים, והלוואי שנצליח לשחזר את השנים האלה. אם בשנים הקרובות יפרצו לא שניים שלושה שחקנים אלא עשרה, אולי בעוד חמש שנים יהיה לנו כוח לעשות מהלך דרסטי יותר. בסופו של דבר מה שרוצים לראות זה חבר'ה צעירים וישראלים. אנשים בתקשורת אמרו שמזדהים פה רק עם ניצחונות. אני לא חושב שזה נכון. אנחנו לא ניצחנו כל משחק, אבל בגלל החבר'ה הצעירים והרעבים והזרים שהמשיכו, אז יש הזדהות וחיבור. לדברים כאלה אפשר להתחבר, לא רק לניצחונות".
כשהמשחק נהיה קל מדי, עבורי, נחצה הקו האדום. כמה מהלכים מניצחון טימור לוקח פסק זמן והתקבלה החלטה: עוברים לדמקה. בזה דווקא יש לו עתיד. גם בכדורסל.
לכל הכתבות בפרויקט עצמאות השש בש
לטוויטר של אורן יוסיפוביץ
מייל: orenjos@walla.co.il
