שווה כל שקל: סיכום המחזור בליגת העל

וינסנט אניימה הוא לא קונצנזוס במכבי תל אביב. בהפועל תל אביב הוא כן היה, אבל במכבי לוקחים את הזמן עד שמעניקים למישהו חותמת כזו. לירן שטראובר אף פעם לא היה טוב להם באמת, לדרגוסלאב יבריץ' הצמידו סימן שאלה גם בתקופות נהדרות שלו כשוער, והיחיד שהיה יחיד ומיוחד כדי לרצות אותם בדור הנוכחי הוא שורה אובארוב. אניימה הגיע למכבי תל אביב גם כדי להעניק לקבוצה את אותן עוצמות שאובארוב סיפק לה בשנות הזוהר שלו, אבל נכון לעכשיו הדעות לגביו מעט חלוקות. די מרוצים, אך לא לגמרי מסופקים.

למען האמת, אניימה לא נדרש השנה להוכיח יותר מדי את כישוריו כדי לעמוד ברף הגבוה הזה. נגד בני יהודה הוא הדגים מה הוא מסוגל במצבים כאלה, אבל ברוב העונה הוא נהנה מהגנה משובחת שחסמה אליו את הדרך. כאן בדיוק נכנס החלק הגדול של אניימה. בלי השקט והביטחון ששוער כמוהו מקרין על רביעיית הגנה שעד שהעונה מעולם לא שיחקה יחד, הדברים היו הולכים פחות חלק. ראינו כבר בעבר כיצד טעויות שוערים בבלומפילד או חוסר ביטחון בין הקורות הכניסו להיסטריה הגנה שהורכבה מבלמים לא פחות טובים מאלו שיש השנה במכבי תל אביב. אניימה, גם במשחקים פחות טובים מזה נגד בני יהודה, תמיד הקרין כוח. אחריות. שלווה. למכבי תל אביב לא היתה יכולה להיות הגנה אחראית ושלווה בלי שוער שאפשר לבטוח בו. לאניימה יש חלק חשוב בחוליה המוצלחת.

אבל מה שהכי יפה אצל אניימה זו הגישה שלו למשחק. לרגע לא הרגשת אצלו פחיתות כבוד לחזור לשחק בארץ. הוא התחבר מיד למכבי תל אביב ומשחק באותה נאמנות ועם אותו חיוך בריא שליווה אותו מהרגע הראשון שהגיע לבני יהודה. הוא מסמל לא מעט מהחיבור המהיר שמכבי תל אביב השיגה השנה בין חבורת שחקנים די חדשה. הוא חלק מסוד ההצלחה, למרות שהוא לא הכוכב הגדול הפעם. מכבי תל אביב צריכה לעשות הכל כדי להביא אותו לעונה נוספת מליל. הוא בהחלט שווה את המאמץ ואת ההשקעה.

מרקו בלבול ייצב בצורה מרשימה את הגנת בני סכנין מאז שהגיע אליה, אבל את הבעיות בהתקפה הוא עדיין לא פתר. מכל ארבע המועמדות הבכירות לרדת, לסכנין יש ההתקפה הכי חלשה ואת החלוץ הכי פחות פורה. בנתניה אחמד סבע בעונה זוועתית כבש תשעה שערים, בעכו אוהד קדוסי עם 11, ברמת גן דויד מנגה עם עשרה, לעומת שלושת השערים המסכנים שירו בלו כבש בסכנין. אחד מהם בסופ"ש בתיקו מול עכו.

לא בטוח שבלו נופל מאחד מאותם חלוצים בתחתית. על רובם הוא אפילו עולה. אנחנו זוכרים את בלו עוד מימיו במכבי חיפה, נצרת עלית וקרית שמונה: כישרון וכוח מתפרץ, יכולות מאוד מגוונות מול השער, אבל אופי בעייתי וראש חלש. את כל אלה, לצערנו, אנחנו רואים גם בסכנין. מצד אחד, איכויות לא שגרתיות לשחקן זר שבתחילת הדרך גרמו ללא מעט מאמנים בליגה לדבר גניבה מבריקה של סכנין. מצד שני, נער פרא שלא שם לב כמה פעמים הוא בועט בדלי בעזרת חוסר ריכוז ומיקוד.

אחרי ששב אלינו מרומניה, בלו יכול לחזור להיות חלוץ מוביל בליגת העל. בגילו, 25, הוא כבר צריך לרסן את השטויות ולהבליט יותר את האיכויות הרבות. זו ההזדמנות שלו. אין סיבה שגם קבוצה גדולה יותר מסכנין לא תרצה בו לעונה הבאה, אבל כדי שזה יקרה בלו חייב להתעלות קצת יותר. בניגוד לקבוצות אחרות, שאלת הסקורר בסכנין היא קריטית הרבה יותר מקבוצות אחרות. בנתניה, עכו ורמת גן, בהכללה, הבעיות הן קצת אחרות. בסכנין הבעיה המרכזית כעת היא הרגל המסיימת. אם בלבול יידע לקראת מחזורי הנעילה להרגיע את החלוץ המוביל שלו כמו שעשה עם חוליית ההגנה, יש לו סיכוי לא רע להישאר בכל זאת בליגה.

קצת מצחיק היום לשמוע את אוהדי בית"ר ירושלים שמגנים היום על איציק קורנפיין. הגזענות מגעילה אותם, הם אומרים, שריקות הבוז לסדאייב מרחיקות אותם, הם טוענים. הם רק שוכחים שבמשך עשרות בשנים הם שמעו את אוהדי בית"ר צועקים מוות לערבים וממררים את החיים לכל שחקן מהמגזר. מגן מוסלמי ממוצא ניגרי עבר מסכת ייסורים בקבוצה, אבל אז זה לא הפריע להם. טועמה, באדיר, סואן ומי לא בעצם נרמסו דרך שירים גועליים אל מול עיניהם, אבל כנראה שאז היו להם בעיות שמיעה. אלו בדיוק האנשים שהם טרף קל לטיעון הזול שבאמצעותו איציק קורנפיין ממשיך להחזיק במועדון יחד עם ארקדי גאידמק. הטיעון הגזעני. הרבה יותר קל להתייחס לאספקט הגזעני במחאת אוהדי בית"ר ירושלים, מאשר לבחון את התמונה כולה.

ובשבועות האחרונים חלק חשוב בתמונה הזו נחשף. לחלק הזה קוראים גרעון. במסגרת כל שמועות המכירה או העזיבה של גאידמק נזרקים מספרים מפחידים של גרעון איתו קשה יהיה להתנהל בעתיד. מדברים על משהו באזור ה-18 מיליון שקלים, אבל גם אם זה חור קטן יותר, זה עדיין לא מובן. במשך שנים קורנפיין ניהל את המועדון כמו בתקופת צנע. הוא מכר את השחקנים הטובים בשם התקווה שלפחות כלכלית בית"ר תבריא. כל שנה סיפרו שהיא תכף תבריא, בעיקר בהרמות כוסית לחג. וראו זה פלא – היא לא הבריאה. אולי היא אפילו חולה יותר. מי שצייר את עצמו כמושיע בתקופה שבה כסף לא נכנס לבית"ר והתעקש לא ללכת לפירוק הגואל, מתגלה כדמות קצת שונה. אם בשביל זה מכרת את כל השחקנים הטובים, מה זה היה שווה?

ראשי המחאה שמכוונים לעבר יו"ר בית"ר את רוב האש טועים כאשר הם מפגינים מול ביתו. זה מכוער ועלוב והילדים של קורנפיין לא צריכים לסבול מכך. הטיעון שלהם נגד היו"ר הוא נכון, אבל הדרך שבה הם מעבירים אותו היא מטופשת. כך הם מפנים את הבמה להפחדות הגזענות. במקום לעלות לדיון את השאלה מה עומד באמת מאחורי כל סיפורי הגרעון (דרך חכמה להרחיק רוכשים? התנהלות כלכלית רעה?), ראשי מחאת האוהדים הופכים למטרה קלה עבור גאון תקשורת כמו קורנפיין. הרי בית"ר היתה קבוצה גזענית במשך רוב ההיסטוריה שלה. היום יש פשוט מי שמצליח להנציח את זה.

הפועל תל אביב – עירוני קרית שמונה

אלרואי כהן נזכר השבוע לבוא בטענות להפועל תל אביב על הדרך שבה מטפלים בו. שנה וחצי מאז המעבר שלו מעירוני קרית שמונה, ורק עכשיו, כך לפחות זה נראה מהצד, מתחיל להיות איכפת לו. עד עתה, כהן נראה יותר כמו שחקן שרק שמח להיות בהפועל תל אביב. שהוא השיג את שלו בעצם המעבר המאוד יוקרתי מקרית שמונה. מאותו רגע, יצר ההוכחה נחלש עד כבה. מי שהיה בעבר שחקן שיש לו דוגמנית נאה במדורי הרכילות הפך להיות השחקן ההוא שיוצא עם הדוגמנית המפורסמת ממדורי הרכילות. כלפי חוץ, הפרסום הצהוב שאליו הוא נחשף מוציא ממנו יכולות של דייויד בקהאם. הוא לא מתרגש מאף תמונה, אבל כשאתה רואה את כהן על המגרש אתה חושב לפעמים שהוא מסתפק בזה. בניגוד להרבה שחקני רכש שסבלו בהפועל תל אביב, הקבוצה לא אשמה בכישלון שלו. כהן הביא איתו מעט מדי ולא נלחם כדי להראות שמגיע לו יותר. המפגש מול קבוצתו הקודמת אמור להזכיר לו שהדברים היו יכולים להיות קצת אחרת, אם הוא רק היה מתנהל כמו השחקן שהיה אז: שחקן שמבין שחובת ההוכחה כל הזמן עליו.

מכבי נתניה – אשדוד

אחרי ששיווקה לנו את המפגש מול רמת גן כמשחק ההזדמנות האחרונה, מגיע משחק ההזדמנות האחרונה באמת של נתניה. נתניה לא היתה יכולה לבקש יריבה טובה יותר כדי להתחיל אולי מומנטום קצר בסיום הפלייאוף התחתון, מאשר הקבוצה הכי אדישה בליגה חוץ מהפועל באר שבע, נגדה אפשר להתאושש ולבנות סוג של ביטחון מחודש מול השער.

האמת היא, שתוצאה כזו לא רק חשובה לנתניה, אלא גם לתחתית כולה. בואו נגיד את זה – נכון לעכשיו, הפלייאוף התחתון קצת משעמם לעומת מה שציפינו. יותר מדי תיקו בנאלי, יותר מדי שמירה על הסטטוס קוו. ההתקדמות של הקבוצות מזכירה את התקדמות הצבאות במלחמת העולם הראשונה: לאט מדי. אין אף קבוצה שמכינה לנו מסע מופלא שיספק סיפור טוב ומעניין. יש לנו בעיקר את הסיפור העצוב של מכבי נתניה, וכמה קבוצות שנלחמות בשיניים כדי להישאר. בליגה. שום דבר מפואר לספר עליו הביתה, עד עכשיו גם אף משחק לא סיפק באמת את הסחורה המרגשת.

מי יודע, אולי תוצאה טובה של נתניה מול אשדוד תעיר לנו קבוצה שיכולה להעניק את מנת הריגוש לתחתית הבוערת. נכון, כמו שנתניה נראתה מול הפועל רמת גן, קצת קשה לבנות על כך. אבל היי – זו עדיין אשדוד, וראינו בעבר שהיא מסוגלת גם לדברים לא הגיוניים.

אניימה מסביר את נפילת המתח בפתיחה אתמול: "חשבנו שהכול יילך קל"

קובי מויאל מבין: "חייבים להחזיר את הקהל של בית"ר"

במכבי חיפה זועמים על לירן ליאני: "צריך לקבל הרחקה"

במכבי נתניה מיואשים: "כך לא נראית קבוצה שנלחמת על חייה"