טר"ש או רב"ש?

בפעם הקודמת שראובן עטר נקרא להציל את נתניה לקראת תום העונה זה נגמר בירידה של 2004. מאז המאמן בנה את עצמו, הגשים את החלום וראה אותו מתנפץ במהרה. עכשיו הוא חוזר להציל את הקריירה ואת הבית ויש לו דרך אחת לעשות את זה. הדרך של רן בן שמעון

  • מכבי נתניה
ענבל מנור

עבור לא מעט אוהדי מכבי נתניה, העונה הנוכחית מזכירה את 2003/4. קווי הדמיון ברורים. גם אז הצהובים הגיעו אחרי עונת שיא כשגילי לנדאו הוביל את הקבוצה למקום הרביעי ללא הפסד ליגה בבית. גם אז הציפיות בקיץ היו בשמיים. גם אז העונה החלה במלחמה להשארת שחקני הסגל, המשיכה עם בניית קבוצה בצורה רעה, כישלון אירופי מוקדם (הדחה על ידי פרטיזני טירנה באינטרטוטו) והידרדרות מהירה לחלק התחתון. גם באותה עונה המאמן שהוזעק למחזורים האחרונים היה ראובן עטר, אבל הוא לא מנע את הירידה לליגה הלאומית. האם הפעם הגורל יהיה שונה או שהדמיון המדהים בין העונות יביא את אותו סוף טראגי?

עוד בוואלה!

"קשה להסביר במילים את איכות התמונה. זה מסך מושלם לגיימרים"

לכתבה המלאה
2013 תהיה 2004? עטר שוב בנתניה (צילום: שלומי גבאי)

נתניה של 2004 ונתניה הנוכחית לא התכוננו לתסריט של עונה בתחתית או מלחמת הישרדות ולכן התקשו מאוד להפנים את מצבן הקשה גם בשלבים מאוחרים של העונה. שתיהן נבנו רע מאוד. לנדאו ויתר בקלות בקיץ 2003 על השוער מרטין פשקו והבלם אדריאן גמאן ונכשל טוטאלית בבחירת הזרים. גם טל בנין נפל בדיוק באותה נקודה. אמנם את חן עזרא, פיראס מוגרבי ואמיר אדרי הוא לא יכול היה להשאיר, אבל השחרורים של ניר נחום, ליאור ראובן ומוחמד כליבאת הגיעו ממנו. שחקני הרכש היקרים שהגיעו להחליפם (עלי חטיב, יוסי שבחון, אורי שטרית ועידן שריקי) לא סיפקו את הסחורה. הם לא מתאימים באופי למרקם שנבנה בנתניה ולא התחברו לקהל. התוצאה: חור מקצועי וחור תקציבי ענק.

גם ב-2004 נתניה סבלה מירידה חדה בתרומה של כוכביה. אורי אוזן, רביד גזל, גיא צרפתי, ישמעאל אדו ורוסלן לוברסקי שהיו כה דומיננטיים בעונת המקום הרביעי קודם לכן, נראו כמו צל של עצמם ולגבי הארבעה הראשונים, הקהל האשים אותם בחוסר אכפתיות וניהול מגעים עם קבוצות צמרת כבר במהלך העונה. נתניה הנוכחית מקבלת פחות מקובי דג'אני ואחמד סבע – המנהיגים של הקבוצה על ומחוץ למגרש שגם הם ספגו קללות והאשמות מהקהל – וסובלת גם מעונה לא טובה של צמד הבלמים עמרי בן הרוש ועידו לוי, שגילו יציבות בעונת המקום הרביעי אשתקד.

עטר הוא חולייה מקשרת נוספת בין שתי הקבוצות. את עונת 2003/4 החל כעוזרו של לנדאו, אבל במהרה היחסים בין השניים עלו על שרטון והמתולתל עזב רק כדי לשוב לעמדת המאמן הראשי לקראת המחזור ה-22 (אחרי שאלי כהן "השריף" הדריך את הקבוצה במשך חמישה מחזורים והתפטר). עטר, בתפקידו הראשון כמאמן ראשי, ניצח במשחק הבכורה שלו 3:4 את האלופה מכבי חיפה, אך בסיבוב השלישי נתניה צברה רק 11 נקודות מ-11 משחקים ונשרה ללאומית עוד לפני המחזור האחרון. הפעם יש לעטר שישה מחזורים בלבד.

הקליק היה מיידי. הסמכויות הורחבו בהתאם. בלדב ולב (צילום: ברני ארדוב)

עטר עבר הרבה עם נתניה מאז 2004. העלה את נתניה תוך שנה חזרה לליגת העל ועזר לה לשרוד בתקציב נמוך בעונת 2005/6. נזרק החוצה עם ההגעה המתוקשרת של דניאל יאמר (ובהמשך איל ברקוביץ') למועדון רק כדי לחזור אחרי חצי שנה לתפקיד. שוב נשלח הביתה לטובת לותר מתיאוס ושוב נקרא להציל את הקבוצה אחרי שיאמר עזב והשאיר אחריו ואקום כלכלי. עכשיו עטר מתחיל קדנציה רביעית. על פי הנתונים בספר "יהלומים לנצח", הוא המאמן שניהל הכי הרבה משחקים בהיסטוריה של נתניה (198 משחקים, כ-50 אחוזי הצלחה). אפילו יותר משמואל פרלמן ז"ל האגדי. לא מן הנמנע שהוא גם המאמן המזוהה ביותר עם המועדון למעט פרלמן המנוח.

המציאות היא שמאז האליפות האחרונה ב-1983, נתניה ירדה מגדולתה וברוב העונות כלל לא הייתה חלק מחבורת הצמרת. העונות החריגות היו 87/88 (מקום שני), 88/89 (מקום שלישי) וכן 06/07 ו-07/08, אז סיימה החבורה של עטר פעמיים כסגנית לאלופה בית"ר ירושלים בימי הבזבוז הגדולים של ארקדי גאידמק. כשלוקחים בחשבון את פערי התקציב הענקיים בין הקבוצות היום לעומת שנות ה-80 ומוסיפים למשוואה את שתי העונות האחרונות בהן סיימה נתניה (בתקציב נמוך ללא בעלים) בפלייאוף העליון, מבינים למה עטר יכול להיחשב לאחד המאמנים המשפיעים והמצליחים בהיסטוריה של המועדון.

החיבור של עטר לנתניה הוא קוסמי. הקליק היה מיידי והקשר רק התחזק עם השנים. עטר לא טקטיקן גדול ולא מנהל משחק מבריק, אבל הוא יודע להתחבר לנפש של שחקן. יודע להרגיע, לתת את חופש הפעולה לשחקנים באימונים ובמשחקים ולהשרות סביבו אווירה טובה. הדברים נכונים גם לגבי עבודה מול הצוות הניהולי. קובי בלדב וגיל לב נתנו עם השנים לעטר כל מה שמסגרת התקציב אפשרה להם. גם בתקופות קשות, עטר ידע שהגב מאחוריו רחב ומעמדו איתן, מה שאפשר לו לעבוד ללא לחץ ולקבל החלטות שקולות.

למעשה, בלדב ולב הרחיבו – במודע או לא – את כל סמכויותיו של עטר. המאמן קיבל מנדט מוחלט להחליף אנשי צוות כרצונו, להחתים ולשחרר שחקנים. בשנה האחרונה שלו, שימש למעשה גם כדובר המועדון בפועל. הכוח של עטר בנתניה היה אבסולוטי והוא נהנה מתדמית נקייה וזכה גם כשעשה טעויות. למשל, במשך כל הקדנציות הוא החתים מעט מאוד זרים משמעותיים ונתן אור ירוק לוויתור על כמה שחקני בית מוכשרים, שחלקם אפילו לא קיבל ממנו צ'אנס. שחקני בית עם קשר משפחתי לשחקני עבר נעלמו מהסגל אחד אחרי השני, ללמדכם על הזהירות והחשדנות של עטר. למרות זאת, בנתניה זוכרים לו רק את סיפורי ההצלחה.

הדרך שהצליחה. רן בן שמעון והצלחת (צילום: ברני ארדוב)

מ-2004 עטר בנה את עצמו לרגע אחד – הרגע בו יקבל את ההזדמנות לשוב למכבי חיפה כמאמן ראשי. הוא הרגיש בצדק מוכן לאתגר, אבל נכשל בגלל סיבה פשוטה: חוסר ההצלחה שלו לוותר על הכוח, המעמד והסמכויות שהיו לו בנתניה. כי בחיפה עטר עשה בדיוק את אותן טעויות בבניית הקבוצה ובשחקני הרכש, ובחיפה עטר נקט באותה זהירות שמאפיינת אותו, דרש להיות מעורב בקביעת אנשי הצוות והזיז הצידה בכירים כמו גיורא אנטמן, אלון חרזי ואריק בנאדו. אלא שבחיפה, הטעויות הללו השפיעו על התוצאות והסלחנות הייתה אפסית. עטר זכה לשדרוג מקצועי וכלכלי, אבל לא עשה שדרוג בהתנהלות ושילם את המחיר. דווקא אחד כמוהו היה חייב להבין את גודל הלחץ והציפיות בקרית אליעזר לעומת השקט המוחלט לו הורגל, להפנים שחיפה היא לא נתניה ויעקב שחר הוא לא יעקב בלדב. זה לא קרה.

החלום של עטר התנפץ בשלב מוקדם מאוד ובהקשר הזה, הבחירה לחזור לאזור הנוח שלו, למקום שמכבד אותו והוא ידע בו בעיקר הצלחות, היא בחירה טבעית. ההבדל הוא שהפעם יש לו הרבה מה להפסיד. ב-2004 עטר הגיע לנתניה ללא שום ניסיון ומראש נקבע כי ימשיך לאמן את הקבוצה ויבנה אותה מחדש גם בליגה הלאומית. ב-2013 עטר הוא מאמן חבול. מאמן שצריך להוכיח את עצמו מחדש. הירידה אולי לא תירשם על שמו ותיזקף לחובתו, אבל בטח לא תוסיף אחרי הכישלון המקצועי המהדהד של תחילת העונה.

המצב של עטר מזכיר במעט את זה של רן בן שמעון בעונת 2008/9. אחרי שנים מוצלחות בחממה בקרית שמונה, המאמן הרגיש בשל לעשות צעד קדימה, הגיע למכבי תל אביב ופוטר בעקבות פתיחת עונה איומה. לקראת תום העונה הוא נקרא לדגל על ידי איזי שרצקי ולא הצליח להשאיר את הקבוצה בליגה. למרות זאת, בן שמעון נשאר וההמשך ידוע. עלייה, מקום חמישי. אליפות. משפל המדרגה לכס המלכות בשלוש שנים.

עטר צריך ללמוד מבן שמעון. הוא צריך להצהיר כבר עכשיו שימשיך בנתניה גם במקרה של ירידה ללאומית וגם אם זה יעלה לו בחוזה השמן (1.5 מיליון שקל ברוטו לעונה) שהוא מחזיק אצל שחר. הרי אף אחד כבר לא תוהה האם בן שמעון ראוי, מתאים ומוכן לאמן קבוצה גדולה ואף אחד לא זוכר לבן שמעון את הכישלון בקרית שלום והירידה בתום אותה עונה. עטר לעומתו הוא מאמן בסימן שאלה ורק הצלחה תגרום לסימן השאלה הזה להפוך לסימן קריאה. הצלחה שכזו קל יותר להשיג במקום ממנו אתה לא צריך להתחיל מאפס. בבית. כי אם ירצה או לא, עטר של 2013 הוא אדם שמזוהה יותר עם מכבי נתניה מאשר עם מכבי חיפה. הוא סמל צהוב, לא פחות, ועכשיו הוא נקרא למשימת חייו. לעשות את מה שלא עשה ב-2004. להשאיר את נתניה בליגה.

לטוויטר של ענבל מנור

הפועל עכו תסבך עוד יותר את מכבי נתניה?

המשטרה: לזר החשוד במעורבות ברצח אין אשרת עבודה

עטר שוקל להחזיר את עומר פרץ לשפיץ

מכבי נתניה בוואלה! ספורט

כאילו תמיד היה שם. ראובן עטר (צילום: ברני ארדוב)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully