גיורגוס פרינטזיס אפילו לא עיכל. שניות לאחר סל הניצחון בגמר הפיינל פור מול צסק"א, התרוצץ היווני של אולימפיאקוס על המגרש כאחוז טירוף, וטרם הבין את גודל ההישג.
לעיתים, רגע של אושר עילאי ומזוקק מטשטש, מקהה את החושים. במיתולוגיה היו קוראים לזה קתרזיס. הרגע הזה, חלקיק השנייה בו נשמע הסוויש של הרשת, היה בדיוק זה.
זה היה הקתרזיס של שחקני אולימפיאקוס החלכאים והנדכאים, שאף אחד לא ספר אותם. של אוהדי אולימפיאקוס, שסוף סוף זכו לעדנה לאחר שנים חשוכות, בהן היריבה השנואה פנאתינייקוס הלכה ותפחה למימדי מפלצת. של האחים אנגלופלוס, הבעלים, שגם בעיצומו של המשבר הכלכלי החריף ביוון, החליטו לא לנטוש את הספינה ולעזוב את קבוצתם האהובה לאנחות.
אבל יותר מכול, זה היה הקתרזיס של ואסיליס ספאנוליס, ששבר את המוסכמות כשערק מפנאתינייקוס המוצלחת לאולימפיאקוס למודת הסבל, רק כדי להוכיח שהוא יכול גם לבדו, ובסופו של דבר סיפק הוכחה ניצחת לכל המפקפקים.
אלא שימים חלפו, והגיעה זמנה של אולימפיאקוס פשוטו כמשמעו לפרוט לפרוטות את ההצלחה של האיש שהילך קסם על חבריו לקבוצה. כל בר דעת הבין שאולימפיאקוס תצטרך להכניס את היד עמוק לכיס כדי לעמוד בעלויותיו העצומות של החוזה המקורי של ספאנוליס. נוכח אי הוודאות הכלכלית שאפפה את היוונים, ברצלונה כבר ארבה בפינה וקיוותה לבצע מחטף מהסוג שהנחית בעבר את ארזם לורבק מצסק"א בקטאלוניה.
האחים אנגלופולוס הזדעקו, והרומנטיקה ניצחה: החוזה המקורי נותר על כנו, ספאנוליס נותר במקומו, ובא שלום על פיראוס. וכך נולדה לה, או נמשכה, ליתר דיוק, סטיית התקן הגסה ביותר בכדורסל האירופאי.
****
2,400,000 יורו. זהו שכרו העונתי של ספאנוליס באולימפיאקוס. היחס הא-סימטרי במשכורות השחקנים הוא רק ביטוי נוסף להיררכיה המאוד-ברורה של האדומים, כפי שהוא גם מצביע על המדיניות הברורה בבניית הקבוצה. הבא אחריו ברשימת המשתכרים הוא הפורוורד גיורגוס פרינטזיס, שחוזהו שודרג והוארך העונה, ועומד כעת על 800 אלף יורו. פרו אנטיץ' המקדוני מרוויח בסביבות ה-500 אלף יורו לעונה. ומתחת? אף לא אחד מארבעת האמריקאים בקבוצה מרוויח יותר מ-300 אלף דולר לעונה.
קייל היינס, אחד מעמודי התווך בהצלחה המסחררת אשתקד, הובא מבאמברג במחיר מצחיק ומרוויח 250 אלף דולר לעונה. דורון פרקינס, למשל, הובא בנזיד עדשים ומשלשל לכיסו 20 אלף דולר בלבד לחודש. אשתקד, בטרם הוארך חוזהו של פרינטזיס, המצב היה עוד יותר אבסורדי. משכורתו של ספאנוליס הייתה גבוהה פי שישה מזו של המשתכר השני בקבוצה, פרו אנטיץ'.
קל לדמיין כיצד שלטון היחיד הזה, כפי שהוא מתבטא בהיבט הפיננסי, הועתק גם הלכה למעשה על המגרש. מעטות הן הקבוצות באירופה שהתעלו מעל רף הציפיות כשנשענו על שחקן אחד באופן כה גורף. עידן הדינוזאורים של ניקי גאליס ודראז'ן פטרוביץ' כבר פס מן הכדורסל האירופי מזמן, והתחלף בקונספציה שלטת של רוטציות ארוכות ורחבות שמחלקות את המשא בין השחקנים בצורה הרבה יותר מאוזנת.
אך אל תתנו לעובדות ההיסטוריות לבלבל אתכם. ביותר ממובן אחד, הזכייה של אולימפיאקוס וספאנוליס ביורוליג אשתקד החדירה מחדש את האמונה בכוכב היחיד. במה שבארצות הברית נהוג לכנות 'STAR POWER'. "כל הקונספציה שאולימפיאקוס בנתה נולדה בכלל בלית ברירה", מסביר העיתונאי היווני אריס ברקאס. "לפני שנתיים היה קיצוץ הגדול בתקציב, והם עשו את מה שאפשר במסגרת המגבלות. אז שחררו כוכבים עם משכורות עתק כמו מילוש תאודוסיץ' ויאניס בורוסיס, הצליחו איכשהו להשאיר את ספאנוליס והביאו סביבה חבורה של צעירים לא מנוסים וזולים יחסית. באופן אירוני, דווקא זה התברר כנוסחה המוצלחת, וזה בהחלט שינוי מרענן. לא בטוח, למשל, שפנאתינייקוס הייתה מוותרת בכזו קלות על שחקנים בקיץ אילולא מה שקרה עם אולימפיאקוס בעונה שעברה. אחרי זה הרשו לעצמם לעשות מהפכה בסגל ולהשיר את דימיטריס דיאמנטידיס כמנהיג וכוכב על יחיד".
****
ערב המפגש ביניהן, אם כן, מתחדדים ההבדלים הקונספטואליים בין אולימפיאקוס למכבי תל אביב. נכון הוא הדבר שפיגורה כמו ספאנוליס מרוויח את שכרו מתוקף מעמדו כסמל וכשחקן מקומי, ואפשר שמשכורתו אינה קשורה באופן ישיר לחלוקת התקציב בין השחקנים. אך עובדתית, בעוד היוונים מרפדים כוכב אחד במיליוני יורו והיתר מרוויחים מעט, אצל הצהובים העוגה מתחלקת באופן שווה ומאוזן בהרבה בין כלל שחקני הסגל.
לצהובים תקציב מעט נמוך יותר מזה של אולימפיאקוס, הנאמד בכ-15 מיליון יורו לערך, אך עם זאת, המשתכר הגבוה ביותר אצלה ליאור אליהו מרוויח 775,000 אלף דולר לעונה בלבד. הדבר בהחלט בא לידי ביטוי גם ברמה המקצועית. היעדר גו-טו-גאי מהווה אולי את הבעיה הקרדינלית בסגל הנוכחי. דיוויד בלאט העמיד העונה חבורה סולידית ושורטת, אך אף לא אחד מהם נופל תחת הקטגוריה של כוכב. נשאלת השאלה: האם הקונספציה של הצהובים נכונה, או שמא כדאי לה לחרוג מעט מהתבנית הנוכחית, כדי להנחית שמות גדולים יותר (או, לחילופין, כדי להשאיר לעונה נוספת את מי שכבר כיכב בקבוצה)?
"ההתנהלות של מכבי תל אביב נכונה ומוצדקת. היא מוכרחה לבנות קבוצה עם סגל ארוך של שחקנים איכותיים", משוכנע צביקה שרף. "האגדה שאומרת שאפשר לבנות סגל עם שבעה או שמונה שחקנים לא קיימת ולא עומדת במבחן המציאות. יש עונות של פציעות, לא רציני לבנות סגל קצר. והרי אי אפשר לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה. אם תביא שחקן ב-1.2 מיליון דולר, נאמר, אז המחליף שלו יצטרך לעלות 200 אלף. בסכומים כאלה קשה מאוד למצוא שחקנים טובים. העומק לפעמים יכול להיות יותר חשוב מהאיכות".
אך יש מי שסבור שאולימפיאקוס בכל זאת עלתה כאן על משהו. "אולימפיאקוס היא דוגמא קיצונית, אין ספק שצריך להיות איזון טוב יותר בין המשכורות", אומר העיתונאי היווני יאניס פילריס, עורך אתר הספורט "ספורט 24". "למרות זאת, זה משהו שקבוצות הביניים ביורוליג יכולות ללמוד ממנו להבא. הרי קבוצות כמו אולימפיאקוס או מכבי תל אביב, לא באמת יכולות במצבן הנוכחי להתמודד על שחקנים מול צסק"א, ברצלונה, או ריאל מדריד. הדרך שלהן לשמור לפחות על חלק מהכוכבים יכולה להיות על ידי סימון של שחקן אחד עליו לא מוותרים, לו מציעים סכומים גבוהים משמעותית. בדיוק כפי שעשתה אולימפיאקוס כשוויתרה על בורוסיס ותאודוסיץ' והלכה עם ספאנוליס. זה עניין של החלטה מי באמת השחקן שהכי רוצים להשאיר?".
****
מקצועית, כאמור, ספאנוליס ואולימפיאקוס מייצגים את ההיפך הגמור ממכבי תל אביב מודל 2012-2013. אלא שהם לא לבד. מבט חטוף על שתי יריבות נוספות של מכבי תל אביב על הכרטיס להצלבה סיינה וחימקי מוסקבה - מגלה קווים משיקים. גם להן, כמו לאולימפיאקוס, גארד אחד שהקבוצה משליכה כמעט את כל יהבה עליו.
בסיינה זהו בובי בראון ובחימקי זוראן פלאניניץ', שניים שאמנם זוכים למשכורת שווה פחות או יותר לזו של חבריהם לקבוצה, אך על המגרש מרכזים כמעט את כל תשומת הלב, כמו ספאנוליס.
עד כמה? הנה זה במספרים: במדד משוקלל הבודק את רמת הדומיננטיות של שחקן בהתקפה של קבוצתו (על ידי מספר המהלכים שביצע בזמן שהיה על המגרש), בראון מדורג ראשון ביורוליג, ספאנוליס שני ואילו זוראן פלאניניץ' במקום הרביעי. לשם ההמחשה, השחקן עם המדד הגבוה ביותר במכבי תל אביב, ריקי היקמן, מדורג אי שם במקום ה-23. לנתון הזה כפל משמעויות. מחד, הוא מציג את העומק שיש לזקוף לזכות דיוויד בלאט, אך מאידך גם חושף את החולשה של הצהובים, שעמוק בתוך העונה טרם איתרו את האיש אליו באמת הולכים כשזקוקים לנקודות.
"אפשר לראות מה קרה לקבוצות הללו שנתלו יותר מדי בשחקן אחד", מנתח צביקה שרף. "סיינה, בגלל השקעה נמוכה וסגל קצר, התחילה להתפרק בסיבוב השני של הטופ 16. גם בליגה האיטלקית היא נראית רע. היא במשבר גדול מאוד דווקא בגלל הצורה שבה הקבוצה נבנתה. חימקי היא דוגמא נוספת. כולנו ראינו בשבוע שעבר איך פלאניניץ' חירב להם את המשחק במחצית השנייה ביד אליהו. למרות זאת, הוא לא ירד מהפרקט, בזמן שעל הספסל חיכו שחקנים מצוינים כמו קופונן ומוניה, שהיו טובים במשחק הראשון מול מכבי תל אביב ברוסיה. זה המחיר שמשלמים כשלא משתמשים בכל הסגל".
בין אם תנצח או תפסיד הערב, בין אם תעפיל להצלבה או תודח, מכבי תל אביב תצטרך להסיק את המסקנות מבניית הסגל בעונה הנוכחית. כל דבר אחר יהיה אחיזת עיניים מול המציאות: בחירת הזרים העונה היא בבחינת כישלון אחד גדול. האם מדובר בנפילה חד פעמית או בשגיאה קונספטואלית? ימים יגידו.
