סולומון אש נכנס לספרי הלימוד של הפסיכולוגיה בזכות ניסוי מבריק אחד. בניסוי שלו, נבדק נכנס לחדר והתיישב בין אנשים שהוא חשב שהם נבדקים נוספים אך בעצם שיתפו פעולה עם הניסוי. ניתנה להם משימה תפיסתית פשוטה מאוד (השוואה בין אורכי קווים) שכל אחד ענה עליה בתורו. בתחילה השאר ענו נכון, אך בהמשך התחילו לטעות ברוב הפעמים - אחד אחרי השני הם סיפקו את אותה התשובה הלא נכונה. הניסוי בדק האם הנבדקים יענו את התשובה הנכונה או את התשובה המוטעית שענו עליה כל השאר. התוצאות הראו ששלושה מכל ארבעה נבדקים טעו לפחות פעם אחת - ענו בהתאם לקבוצה ולא בהתאם למציאות. הניסוי הזה נחשב למכונן בתחום הקונפורמיות החברתית, בזכות היכולת שלו ליצור סיטואציה חד משמעית עם מחיר חברתי מינימלי ולהראות שהקונפורמיות עדיין מתקיימת.
אבל הממצאים היו מורכבים יותר מהאופן בו הם מוצגים בדרך כלל. רק שישה מ-123 הנבדקים הלכו עם הקבוצה בכל הפעמים, האחרים ענו חלק מהפעמים לפי הקבוצה וחלק מהפעמים נגד הקבוצה ובהתאם למציאות. הנבדקים לא בחרו קו אחד והתמידו בו, כל פעם מחדש נוצרה מערכת שיקולים מורכבת עם תוצאות משתנות. השאלה הפרובוקטיבית שניתן לשאול היא האם לענות מדי פעם בהתאם לקבוצה זו בהכרח טעות. הניסוי של אש חשף מנגנון קבלת החלטות חברתיות שהתפתח באופן אבולוציוני בהתאם למה שמתגמל את האדם, ומתברר שגיוון מתגמל יותר מעקביות. מי שהולך באופן קבוע נגד הזרם (וגם עם הזרם) מפסיד יותר מאשר הוא מרוויח, בין אם באיכות ההחלטה שהתקבלה או בתדמית שהוא יוצר לעצמו.
עבור ניתוח דמותו של אלי גוטמן, נושא התדמית חשוב במיוחד. כדמות ציבורית, ההחלטות שהוא מקבל הופכות לנחלת הכלל, נשפטות ע"י התקשורת והקהל הרחב, שביחד מייצרים את הגוף העלום שניתן לכנות בשם המרחב הציבורי, ומתגבשות לכדי דימוי מסוים. הדינמיקה שבין גוטמן לבין הדימוי הציבורי שלו מלווה אותו לכל אורך הקריירה ומשפיעה עליה ועליו. לאחר רגיעה מסוימת בשנים האחרונות, משחק הנבחרת מול פורטוגל עשוי לפתוח חזית חדשה בציר העלילה המעניין ביותר מבחינה פסיכולוגית בקריירה של גוטמן.
נקודת הציון הראשונה בסיפור הזה היא התקופה העצובה של גוטמן בבית"ר ירושלים. עד אז, הוא בנה את מעמדו כמאמן הטוב ביותר בארץ תוך כדי טיפוס מליגות נמוכות עד לאליפות מרשימה. את שני ההישגים הבולטים שלו - גביע עם הפועל באר שבע ואליפות עם הפועל חיפה, הוא השיג בקבוצות דרג שני, קבוצות שעברו כמה עשורים מאז הפעם האחרונה שהן לקחו תואר. קבוצות כאלה חיפשו בדיוק מאמן כמוהו - מאמן שיטתי ומודרני, שבוחר את השחקנים שמתאימים לו ובזכות השיטתיות שלו מוציא מהם יותר ממה שהם שווים, מאמן שהוא הכוכב האמיתי של הקבוצות שלו.
בזכות ההצלחה בקבוצות האלה, בעיקר בהפועל חיפה, נולד הכינוי שממשיך ללוות אותו, הגרמני. כינוי טעון. מאוד. אבל באותה תקופה המטען היה חיובי ברובו. יעילות, משמעת, שיטתיות, השגת תוצאות. למרות הקונוטציות הנוספות, זה גם מושא קנאה של הספורט הישראלי. הכינוי עבד לטובתו של גוטמן, לא הפריע לו להיות זה שכדורגל משחקים 90 דקות ובסוף הוא מנצח, לכן הוא נתן לתדמית הזאת להשתלט על השיח הציבורי אודותיו. למרות שהתדמית לא הייתה מדויקת, למרות שהיא השאירה תכונות חשובות שלו בחוץ - למשל, היחסים המיוחדים שלו עם ג'ובאני רוסו, שחקן שהוא ההיפך המוחלט מכל מה שהכינוי ייצג, למרות שבאזורים מסוימים התדמית הזאת היוותה סדין אדום. וכאן אנחנו מגיעים לבית"ר.
גוטמן לא רק הגיע לבית"ר ירושלים, הוא הובא על ידי בעלים חדש עם צ'ק פתוח כדי לבנות קבוצה בצלמו. בלי להיות מודע לכך, הוא הכניס את עצמו עמוק לתוך מלחמת התרבויות שרוב הזמן החברה הישראלית מצליחה להדחיק. התדמית שלו השתלבה מצוין בעולם הדימויים החד מימדי שנוטה לאפיין מלחמות תרבות. הוא היה הגרמני שבא ללמד את אנשי הלבנט שהישגים מגיעים רק דרך שיטה ומשמעת, הם (האוהדים) רצו להוכיח שעבורם חשוב קודם כל הסגנון, שהחוויה חשובה יותר מהתוצאה הסופית שלה. התנגדות הקהל לגוטמן ולשיטה שלו הגיעה ממקום הרבה יותר עמוק מהעדפה סגנונית. זה היה הקרב עתיק היומין בין נאורות לרומנטיקה, בין תרבות לטבע, בין מערב למזרח. זה היה קרב על זהות בו התדמית של גוטמן ייצגה באופן מושלם את האויב. התוצאות הטובות שהשיג לא יכלו לעזור לו בקרב הזה.
גוטמן חשב שהוא פועל מול קריטריון חיצוני של הישגים, שלא חשוב מה שאר האנשים בחדר אומרים כל זמן שהוא נאמן לעצמו, וגילה מציאות הרבה יותר מורכבת. בקבוצות הקודמות הוא היה גמיש וידע להתאים את עצמו לסיטואציה, הפעם הוא קיבל הזדמנות ליצור את הסיטואציה והתברר שהוא מאמין יותר מדי לתדמית שלו, מאמין שיש רק דרך אחת להצליח בלי קשר למקום בו הוא נמצא. התדמית הפכה לכלוב שהוא לא יכול להשתחרר ממנו, שמנתק אותו מהסביבה בה הוא מנסה לפעול. הקבוצה התפרקה לו, ברחה לו, למרות שהתוצאות המשיכו להיות טובות. זה הגיע עד לבעיות בלב שגרמו לו לעזוב במהלך העונה.
את השנים שלאחר מכן קשה שלא לתאר כפוסט טראומה, כולל התרעננות כפולה בקפריסין. וכשכבר נדמה היה שהוא לא יתאושש מאותה שנה איומה, הגורל סידר לו הזדמנות שנייה בהפועל תל אביב, הזדמנות שהציגה לנו את אלי גוטמן החדש, השני, המורכב יותר. גוטמן הראשון היה פאסיבי, נתן לתדמית לנהל אותו. השני, עושה רושם, קיבל החלטה לא לתת לזה לקרות שוב, להילחם על דעת הקהל ולחשוף למרחב הציבורי צדדים נוספים בו.
הסיטואציה החדשה פעלה לטובתו. בהפועל תל אביב התגבש חומר שחקנים שמתאים לקבוצה התקפית ומלהיבה. סגנון המשחק לא היה עד כדי כך שונה מתקופת הפועל חיפה, שגם לה היו את הרגעים המלהיבים שלה, אבל היו יותר שחקנים יצירתיים ויותר שחקני התקפה איכותיים שיצרו את אחת הקבוצות המהנות בכדורגל הישראלי. גוטמן החדש ידע לבוא לקראת הקהל, לספק לו מדי פעם את מה שהוא רוצה, לא להסתפק בניצחון מינימלי אלא לדרוס. הוא למד להעריך שיטה של שני חלוצים מרכזיים למרות המחיר שמשלם מרכז השדה, בין היתר כי זה מה שהקהל רוצה לראות.
בנוסף לכך, גוטמן יצא לקרב תקשורתי על התדמית שלו. בראיונות איתו הוא הסחבק האולטימטיבי, מתייחס למראיין כמו חבר, פתוח, כנה, חושף את הקשר שלו לדת ולרבנים, מדגיש את הקשר שלו עם יוסי אבוקסיס, מרבה להשתמש במילים רגשיות כמו מוטיבציה וגאווה. הכי רחוק מהגרמני מלפני עשור (אפילו גרמניה הפכה בתקופה הזאת למייצגת של כדורגל התקפי ושמח). זה לא אומר שהוא הזניח את הצד המקצועי, הוא ממשיך לדבר על שיטות משחק ולתבל ראיונות בידע הרב שיש לו על התפתחויות בכדורגל העולמי, אבל זה בא בתוך חבילה שלמה ומגוונת. הפעם הוא החליט לוודא שנכיר צדדים נוספים שלו לפני שנקבע אותו בתוך תדמית.
ואז הגיע האתגר הגדול ביותר שהספורט הישראלי יכול לספק לתדמית של מאמן - מינוי לנבחרת ישראל בכדורגל. אף אחד לא יצא מהסיפור הזה טוב מבחינה תדמיתית ב-20 השנים האחרונות. היכולת של המאמן להשפיע על הישגי הנבחרת מזערית בהשוואה להשפעה שהתקשורת מייחסת לו, מה שהופך את התפקיד הזה לבית גידול של תדמיות חד ממדיות שלמאמן אין שליטה עליהן. עבור גוטמן, שכבר נפגע מתדמית ועסוק מאוד בניסיון לשלוט בתדמית החדשה שלו, מדובר בתפקיד מסוכן במיוחד, אבל אולי דווקא הוא, בזכות המודעות שהוא פיתח למימד הזה, יכול לשנות את הגורל שנראה קבוע מראש.
ההתחלה נראתה מבטיחה. הקמפיין נפתח בתוצאות גרועות ויכולת גרועה שהורידו מהנבחרת את הציפיות המוגזמות שמתלוות לכל קמפיין כבר בתחילתו בלי שהאש כוונה כלפי המאמן. זה אפשר לגוטמן לגשת עם שקט יחסי לשני המשחקים מול לוקסמבורג, ליצור היררכיה בסגל ולתת תקווה שמשהו הגיוני מתחיל להיבנות. אך במקביל פורטוגל השיגה כמה תוצאות לא טובות והציתה מחדש את הציפיות הלא ריאליות לקראת מפגש מול יריבה הרבה יותר מדי טובה. אבל מה שחשוב במיוחד לניתוח הפסיכולוגי זה האופן בו גוטמן בחר להתמודד עם הסיטואציה של פורטוגל.
אם נחזור לרגע לניסוי של אש, אז גוטמן הראשון הוא זה שהולך תמיד נגד הזרם, עונה תמיד לפי מה שהוא מאמין בלי קשר לאחרים, בעוד שגוטמן השני הוא זה שמדי פעם מתאים את עצמו לאנשים סביבו גם אם הוא חושב שהם טועים. לקראת פורטוגל, מסתמנת חזרה של גוטמן הראשון. הוא ראה איך נבחרות חלשות כמו לוקסמבורג וצפון אירלנד הקשו על הפורטוגלים והגיע למסקנה שפורטוגל מתקשה מול יריבות מתגוננות, לכן הוא החליט לשקול שיטה של שלושה בלמים (או בלם שלישי שהוא חצי קשר - עדיין לא הוחלט) והכין את הנבחרת לסגנון שאי אפשר להתחמק מההגדרה שלו - בונקר. במקומות אחרים זו הייתה נחשבת לבחירה לגיטימית ואפילו מתבקשת בהתאם לסיטואציה, אבל במרחב הציבורי הספורטיבי בונקר בנבחרת ישראל הוא סדין אדום לא פחות מאשר גרמני בבית"ר ירושלים.
זה לא הזמן לדון בהגיון המעוות של המרחב הציבורי הזה, מה שחשוב זה שגוטמן בחר לצאת נגד הסביבה בה הוא פועל באופן המובהק ביותר מאז ימי בית"ר. מכיוון שבכל זאת מדובר בגוטמן החדש, הוא לא מוותר מראש על הקרב התדמיתי. לאחר שראה את הביקורת על סגנון משחק האימון מול פינלנד הוא פרסם טור באתר ההתאחדות, טור שמשלב בין אמירות מקצועיות לרגש, דוגמאות קלות לעיכול ופטריוטיות. אבל הוא עומד לגלות שטור כזה, או כל ניסיון אחר לעשות נפשות להחלטה שלו, יהיה זניח ביחס לאווירה הרעה שמאפיינת את נבחרת ישראל.
אז הנבחרת כנראה תעשה בונקר מול פורטוגל, וכנראה תפסיד (כי זאת פורטוגל ורונאלדו בכושר פסיכי), והמרחב הציבורי כנראה ישחט את גוטמן אחרי המשחק, יגידו שהוא תמיד היה בונקריסט, שגרמני נשאר גרמני וכן הלאה. גוטמן החדש יצטרך למצוא כלים לשנות את התדמית של גוטמן הישן, להתמודד עם השדים מהעבר שיחזרו לרדוף אותו, יכול להיות שכל התהליך יצטרך לקרות מהתחלה. גורל הקמפיין הנוכחי, ואולי גם הקמפיין הבא, של נבחרת ישראל עשוי להיות תלוי בדינמיקה העדינה שבין גוטמן האדם לגוטמן התדמית החד מימדית, בשאלה מי ינצח הפעם, בתגובה שלו ובאופן בו היא תבוא לידי ביטוי במשחקים הבאים, שכל אחד מהם הוא אתגר אחר הדורש הכנה מסוג שונה. נקווה שלא נגיע בעתיד למסקנה שבדיעבד היה עדיף לו ללכת עם הרוב ובניגוד לאמת שלו במקרה הזה.
* הכותב סיים לימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית