בתקציר: ה-0:4 של מכבי תל אביב על הפועל תל אביב
Like
לא קל להתרשם מגל אלברמן. בטח כשהוא קצת מאחורי השיא שלו בקריירה. התנועה שלו איטית, הבעיטה שלו מוגבלת ולעתים אפשר לחשוב שכוח הרצון אצלו גובר על כוח הכישרון. בימים בהם כמה פרשנים רצו לזרוק את אוסקר גרסיה הביתה, אלברמן היה המטרה השנייה הנוחה לכולם. אלא שהיום, כמו במקרה של גרסיה, אפשר לראות בבירור את התמונה הגדולה. אלברמן אולי לא השחקן הכי מרשים במכבי תל אביב, אבל הוא אחד מאלה שמספקים לה את האופי. האופי שאיש לא האמין שישוב עוד למכבי תל אביב. את התהליך שעבר אלברמן במועדון גם בסרטים הכי קיטשיים של הוליווד לא היו הופכים לתסריט. אלברמן חווה את הבוז הזה גם כשהגיע לבית"ר ירושלים בחוזה של מיליונים. אלא שגם במכבי תל אביב הוא הוכיח כמה האופי שלו משפיע על קבוצה. קבוצה שנייה ברציפות. קבוצה גדולה שנייה ברציפות. כמה שחקנים עשו כזה שינוי בשתי קבוצות גדולות?
לאלברמן אין הרבה מעריצים לא רק בגלל שבמשחק שלו אין יותר מדי חן. הוא מגיע ממכבי פתח תקווה, שם המעריץ הכי גדול שלך הוא עמוס לוזון. אלברמן, למרות הכל, הצליח להפוך את עצמו לאחד השחקנים הכי חשובים בדור הנוכחי של הכדורגל הישראלי. בלי לדרוש קרדיט, בלי להתחנף לאיש. הוא פשוט בא לעשות את העבודה. לפעמים, זה כל מה ששחקן כדורגל צריך לדעת לעשות. חילוצי הכדור שלו בדרבי התל אביבי, מול שחקנים הרבה יותר מהירים ממנו, הם המשל המושלם לאופי שאלברמן הזריק למכבי תל אביב. האופי שלו. האופי ששרד דברים קשים מאוד. אומרים שאליפות עם בית"ר ירושלים שווה שלוש אליפויות במקום אחר, בגלל הבלגן שמאפיין את המקום הזה. אומרים שאליפות עם מכבי תל אביב שווה גם היא שלוש אליפויות, בגלל המנטליות הלוזרית שהושרשה במועדון החבוט והאומלל הזה. אלברמן קרוב מאוד לעשות את שניהם. בעמדה מאוד משפיעה, בתפקיד מאוד מכריע, בדרך שבישראל לא נוהגים להעריך: בדרך הישרה.
Share
אחרי התבוסה בדרבי, אוהדי הפועל תל אביב רצו את הראש של יוסי אבוקסיס. רק לפני שבוע הם רצו את הראש של דרור שמשון, מאמן הכושר, ועכשיו הם באים אל המאמן הראשי. למרות שכמעט כל חסרונותיו של אבוקסיס התגלו הרבה לפני כן, מאוד שטחי לדרוש את ראשו עכשיו. מאוד שטחי לראות את הבעיות בהפועל תל אביב רק דרך הפריזמה של המאמן הלא מספיק מנוסה שהוא גם מנהיג לא לגמרי חיובי. אבוקסיס הוא רק המשל למועדון שנולד בחטא. מועדון שאכל, שתה, נהנה והתעשר תחת ידיו של הבעלים הבעייתי הקודם. מועדון שנהנה מהשחקנים שאותו בעלים הביא בדרך לא דרך מהפועל כפר סבא, אבל ברגע שלא התאים לו, קרא לאותו איש עבריין מורשע. מועדון שנולד ממחאה מוצדקת אבל חסרת כבוד. מחאה שנבעה מדאגה אמיתית אבל נגררה לחזירות של ממש. חזירות שפעם העריכה את הכסף של אותו עבריין מורשע ובוקר אחר כך לא.
מי שמתעסק אחרי תוצאה כמו זו בדרבי במאמן הקבוצה, פשוט מסרב להסתכל במראה ושוב מחפש קורבן קל. זה לא הזמן של הפועל תל אביב לשאול מי יאמן אותה, אלא כיצד קרה שמועדון שתמיד שם את הדרך לפני התוצאות, בחר פתאום לרדוף אחרי התוצאות ושכח מהדרך. משפט שאפשר לומר אותו בשתי מילים חיים רמון. זה מועדון שקנה בחזירות 16 שחקנים והחתים לא מזמן אחד בהון תועפות הישר מגרמניה, כשכולם יודעים שהפסד למכבי תל אביב וכל הכסף הזה יורד לטמיון. זו החשיבה שגרמה להפועל תל אביב להתאכזר כמעט לכל מי שבנה אותה. החל בערן זהבי, שעזב את המועדון בתחושות קשות ולא התלהב לחזור לבית שגידל אותו, עבור בשביט אלימלך, טוטו תמוז, אביחי ידין, דרור שמשון, וכלה כמעט בכל מי שנתן את כל כולו למועדון הזה, וחזר הביתה עם יריקה מרוחה על פניו. הגיע השעה להסתכל במראה.
Comment
1. אריק בנאדו מעביר מסר חשוב לחניכים שלו במכבי חיפה. כל שחקן הוא חשוב, אבל אף אחד הוא לא באמת הכי חשוב. המנוחה שהעניק המאמן לבלם המצטיין דקל קינן מול רמת השרון, במשחק שעל הנייר מכבי חיפה הגיעה אליו עם הגב לקיר, הוא רק דוגמה קטנה לכך. קינן נח כי הוא שיחק הרבה מדי בתקופה האחרונה. לבנאדו היה הרבה יותר חשוב שיהיה בריא למשחקים הבאים ולא אם ינצח במשחק הקרוב. אלו דברים קטנים שלא רק מרוויחים שחקנים מבחינה פיזית, אלא גם מבחינה מנטלית.
אותו דבר לגבי שאר הסגל. לכולם כמעט הזדמנות שווה, אבל אין באמת שוויון בסגל. כל החלוצים יקבלו הזדמנות לשחק, גם כשהעוגן ההתקפי היציב ברור לכולם וסביבו בדרך כלל מתחלפים החלוצים ויאם עמאשה. כזה הוא אדין צוצאליץ' בהגנה ובמינון מעט חלש יותר חן עזרא בקישור. טואטחה ושיימן מתחלקים בצורה הגיונית בעוגה שלהם בצד שמאל. אף אחד לא מתוסכל יותר מדי, ואם המגן הימני נפצע באימון, גם אחד השחקנים הכי מושמצים בסגל רשאי להיכנס בקלות לנעליו. הדברים ברורים, פשוטים, ואפילו ימפולסקי יכול להשתלב. לשחקנים שנוטים להסתבך כמו עזרא ואנדלובו הרבה יותר קל בעולם הברור הזה.
כל זה מביא אותנו להישג הכי גדול של בנאדו למכבי חיפה של השנים הבאות. גם אצלו, יניב קטן הוא השחקן חשוב, אבל לא השחקן הכי חשוב. תחת בנאדו, מכבי חיפה למדה לשחק טוב יותר עם יניב קטן. בנאדו ניצל את החברות עם קטן לטובתו במקום שזו תעיק עליו. מכבי חיפה של בנאדו הבינה מתי כן למסור לקטן ומתי לא. מתי הכדור צריך לעבור דרכו ומתי לא. שחקנים כבר לא מוסרים לו אוטומטית. הם לא מפחדים לפעול אחרת גם כאשר קטן ניצב מולם ומסמן עם הידיים תנו לי את הכדור. לכל אחד יש חלק בעוגה, חלק מאוד ברור. כל אחד יודע מה הוא עושה ומה הוא לא עושה. כל אחד מבין איך ומתי הוא צריך לקחת אחריות, כולל גולסה ועזרא. אף אחד לא נלחץ מכלום, כי העולם לא יושב לאף אחד על הכתפיים. גם אם הקבוצה הפסידה בצורה מדאיגה במחזור הקודם.
2. יש המון צביעות ביחס התקשורת לארקדי גאידמק בשבועות האחרונים. מי שהיה אבי תיאוריית האינטרס הנסתר בימיו הראשונים בבית"ר הפך לפתע להיות גיבור המלחמה בגזענות. פתאום, אף אחד לא מתעניין באינטרס שלו, כאשר גרר את בית"ר לגימיק צ'צ'ני זול, עליו בית"ר תצטרך להתגבר כשהיא לא מספיק מוכנה לכך כמועדון. פתאום, איש לא בודק מדוע לא עשה זאת בעבר עם מוחמד צ'יטה או אפילו עבאס סואן. האיש שנרדף בצרפת במשך שנים בגין האשמות לסחר בנשק במלחמת האזרחים באנגולה (מהן זוכה בסופו של דבר) ועליו נאמר לא אחת כי עשה את הונו בדרך מאוד מפוקפקת, הפך להיות לדגל של אנשי השלום והאחווה. פלא שאין שלום ואין יותר מדי אחווה.
כרגע, אם להיות שוב פוליטיקלי קורקט, לבית"ר אין ברירה אלא לנצח במלחמה הזו. שריקות הבוז לילד הצ'צ'ני האומלל הן לא רק הבושה של גאידמק, ההוא שפעם עודד את בית"ר מול סכנין מיציע ריק, אלא של מועדון שלם. הפסקת הבושה הזו היתה ונשארה המטרה המיידית. אבל הגיע הזמן שהשיח הזה סביב הגימיק הצ'צ'ני יהיה קצת יותר מעמיק ובוגר, מאשר 'בואו נפרק את הגזענים'.
השיח הזה חייב לשאול שאלות קשות גם את הבעלים הלא אמין: מה יעשה בעונה הבאה, אם בית"ר לא תגיע לפלייאוף העליון כתוצאה ממה שחולל. האם יכסה את ההפסדים שזה ייצור. האם יתמוך בקבוצה מחדש, כחלק מאותה אכפתיות מוזרה שנחתה עליו. האם ייתן גב למועדון גם בקיץ, אם בית"ר שוב תצא לתקופה של חוסר ודאות. האם יעזור לאיציק קורנפיין להחתים את השלד הנהדר שנוצר העונה, או שבית"ר, כתוצאה מאיבוד מקומה המסתמן בפלייאוף העליון, תאבד גם את אבי ריקן/קובי מויאל/ערן לוי/__ (תשלימו לבד). נכון, אלו לא שאלות פופוליסטיות בימים בהם כיף להיות פופוליסט. אבל גם אלו שאלות חשובות.
המחזור הבא: בני יהודה מכבי תל אביב
חגיגות ההצגה של פדרו גלבאן מול מכבי נתניה הצליחו להוציא כמה אנשים מפרופורציות. כמה מהם כבר בחרו להתפייט ולצייר את גלבאן בתור הזר הכי טוב שהיה לבני יהודה. רק מי שראה את ניקולאי קודריצקי משחק, מבין כמה זה מעליב, אפילו שהמשחק בנתניה יכול היה לעורר הזיות. קודריצקי עלה על גלבאן כמעט בכל פרמטר: דריבל יותר טוב, מהירות יותר מסחררת, תנועה יותר יעילה, בעיטה, אולי גם מסירה. גם אם גלבאן יכבוש עוד 100 שערים, הוא לא יכול להדביק את הצל של הזר ענק שהלך לעולמו בטרם עת.
אלא שגלבאן, בטח אחרי שדחה את האופציה הסינית, יכול עדיין להיות יותר גדול מקודריצקי. לא יותר טוב, אבל אולי יותר גדול. זה לא יקרה על ידי כמות שערים, אלא רק אם יוביל סופסוף את בני יהודה לתואר היסטורי. תואר שיגדיר לקבוצה הזו שהיא יכולה מדי כמה עונות לחלום על יותר משיפולי הצמרת וניצחונות יפים כמו בנתניה. גלבאן כבר ניצח את מכבי תל אביב והוא יכול לנצח אותה גם במחזור הקרוב. כל זה לא ישנה את הטענה שאין שום מקום להשוות אותו לקודריצקי. רק אם יוביל את בני יהודה יום אחד לזכייה בגביע המדינה, יהיה אולי על מה לדבר. הבעיה של גלבאן שהוא לא עשה את זה עד היום, וגם העונה לא. עם ניצחונות על נתניה ואולי על מכבי תל אביב, אפשר רק לדבר על קודריצקי. לא לעבור אותו.
