בתקציר: ה-2:3 של בית"ר ירושלים על הפועל רמת גן
Like
הגדולה של אוסקר גרסיה היא שלסוד ההצלחה במכבי תל אביב שלו אין מרכיב אחד. הנה רק חמישה:
1. מהראן ראדי הוא הברומטר היותר חשוב במכבי תל אביב. עטר יותר משפיע, אבל ראדי יותר חשוב. כשראדי הוריד הילוך לפני מספר שבועות כל מכבי תל אביב הורידה הילוך איתו. כשראדי חזר לעצמו, כל מכבי תל אביב חזרה לעצמה איתו. כשעטר כובש ונוצץ זה יותר מעיד על אלירן עטר. כשראדי זורח זה יותר מלמד על הקבוצה.
2. בטוח שבתוך תוכו, אוסקר גארסיה רצה לעלות למשחק הקרוב עם שוער הרכש החדש תומר חנצ'ינסקי. הרי בשביל זה הביאו אותו. כדי לראות אותו כעת ולהשתמש בו עכשיו. בשביל שוער שני, אפשר היה להביא מישהו מהנוער. אבל גרסיה גם חש את הרחוב. לא את ההמון, את הרחוב. והוא כנראה הבין שזה יהיה עוול להוציא שוער צעיר אחרי ששמר על רשת נקייה במשחק הראשון שלו ללא אניימה. זה בעצם סוד ההצלחה של המאמן הזר מספרד הוא אטום לרעשים הרעים של ההמון, וקשוב לרחשי ההיגיון של הרחוב. יותר מאשר חשובים לו השמות שהוא הביא, חשובה לו הקבוצה וההיגיון המקצועי שלה.
3. משה לוגסי. קשה להאמין שמכבי תל אביב רוצה לשחרר שחקן כזה ולהזניח כישרון מופלא, לטובת רכש מביך. אלא שגרסיה מסתיר לא מעט מהטעויות של קרויף, והסגל הישראלי של מכבי תל אביב פורח ברובו תחתיו. הצעירים של מכבי תל אביב לא בורחים מאחריות, אלא מבינים שזו ההזדמנות שלהם להוכיח. דור מיכה מתקדם תוך כדי עונה, לוגסי זוכה להזדמנות הוגנת למרות שהוא בדרכו למכבי נתניה, יואב זיו משתפר ממחזור למחזור. קבוצה ישראלית בדרך לאליפות ישראל.
4. שווה להתעכב על יואב זיו. מגיע לו. אחרי כל מה שעבר. אולי השחקן הכי מושמץ בליגה. אלא שזיו הוא שחקן של קבוצה. הוא גדל עם הקבוצה ומושפע ממנה יותר מכל אחד אחר. כאשר הוא נמצא בקבוצות רקובות, הוא נוטה לטעויות שמרגיזות אוהדים. כשהוא משחק בקבוצות מסודרות ומיומנות, הסדר והמיומנות שלו בולטים החוצה.
5. אלירן עטר. אי אפשר בלי אלירן עטר. הסיפור הכי גדול בקבוצה, תעודת ההצלחה האנושית. כמו שכבר נכתב כאן בעבר, מדובר במופת לשיקום. אדם שניצח את הגורל והצליח לקום מהקרשים. אוהדי הכדורגל אוהבים להקניט אותו, אבל בפועל כולם צריכים להריע לו, כדי שעוד אנשים ילכו בדרכו. עטר השתפר מאוד בעזרת אוסקר גרסיה, אבל מצליח קודם כל בזכות עצמו. בזכות אלירן עטר. בזכות יכולתו להבין שטעה ופשע, בזכותו יושרו ללמוד דברים חדשים במגרש. את הסרט שיעשו עליו צריך להקרין בכל שכונת מצוקה בישראל.
Share
זה לא מפתיע שכל הסיפור הזה של אשדוד ושל יוסי מזרחי ודוד רביבו נשמע לנו מוכר. מבט חטוף על הספסל של הקבוצה מדגים זאת הלכה למעשה. הרי תמיד תמצאו שם את אותם פרצופים. אף פעם לא ברור לך מי זה בוכריס ומי זה נידם, אבל זה תמיד אותם פרצופים. אותה ארשת פנים, אותה שפת גוף, אותם אנשים.
לפעמים נדמה שכלום לא משתנה באשדוד, ולא משנה מה קרה קודם. כי זו אשדוד של ג'קי בן זקן מועדון משפחתי, במובן הלא לגמרי חיובי של המילה. מועדון שבו כולם שומרים על כולם, והמציאות הקבועה היא החשובה. אנשים לא מפנים שם את מקומם כי זה לא באמת מועדון תחרותי. למועדון הזה יש כאילו הכל: תזרים שחקנים משובח ויציב מהנוער, מאמן מכובד וקבוע כבר מספר שנים, בעלים שלא מתכוון ללכת לשום מקום, וחור גדול של תארים שיכול במקומות אחרים להוליד רעב להישגים. אבל לא באשדוד אשדוד זה לא מועדון תחרותי, וגם בעוד חמש שנים, כשמצלמה תעבור על הספסל של הקבוצה, אתה לא תדע מי זה מי אבל תזהה את כולם.
פרשה חוזרת וממחוזרת כמו זו של רביבו ומזרחי היא בסך הכל עוד הרגל מגונה במועדון שאף אקדמיה לא תוציא אותו מהפרובינציאליות. אם כבר, זו פרשה שיותר מלמדת כעת על שניים שלא המריאו לגבהים המתאימים בקריירה, בדיוק כמו המועדון שמספק להם חממה נעימה כבר שנים רבות, ולא במקרה. היא מצביעה בדיוק על הפגם האישיותי של דוד רביבו, שהכישרון שלו מסוגל לבצע היטב דברים מאוד מסוימים, אבל בדברים האחרים הוא מסרב להתקדם. הוא ממאן לפתוח את הראש שלו. הבקשה שלו "לעזוב" את אשדוד בעקבות היחס של המאמן אליו היא תעודת פרובינציות לשחקן פרובינציאלי, מוכשר ככל שיהיה. שחקן שלא מוכן להבין למה דורשים ממנו משהו מעבר, משהו שהוא לא רגיל לעשות, משהו שבאשדוד לא אמורים לבקש ממנו.
גם מזרחי לא יוצא טוב מהסיפור הזה, אפילו שהוא מנסה להתחפש לדרור קשטן של שנות ה-80. הרי לא מדובר בניסיון הראשון של מזרחי לחנך את רביבו. העובדה שהוא לא מצליח לעשות זאת, שהוא לא מצליח להיכנס לראש של כוכב דרג ב', מעבירה מסר מאוד חשוב לאלו שתמיד תמהים למה מאמן ידען כמו מזרחי לא מצליח לפרוץ את גבולות הקריירה שלו. מאמן עם יומרות כמו מזרחי, חביבם של לא מעט פרשנים, לא יכול להיכשל במשימה פשוטה כמו דוד רביבו, שמאיים עליו תחת כל מיקרופון פנוי. מאמן עם יומרות כמו מזרחי כבר מזמן היה צריך לדלג מעל המכשול הזה ולהשפיע על כוכבים מסוגו של רביבו להתאים את עצמם אליו.
במצב הנוכחי, לשניהם לא תהיה ברירה אחרת אלא להישאר באשדוד. ככה הכי טוב לכולם.
Comment
1. גם היום צריך לומר זאת. במיוחד היום, כשזה נראה קשה: אלישע לוי הוא המאמן המתאים להפועל באר שבע. המפולת החלה ברגע שבאר שבע מיהרה להכריז על המשיח והורידה רגל מהגז, אבל זה רק מעצים את הישגיו הצנועים של המאמן בימים שקדמו למשבר הנוכחי. בבאר שבע, לאור העבר שלה, אי אפשר היה להתקדם יותר מהר מהקצב שבו אלישע לוי צעד איתה. הטעות היחידה שהולכת עם אלישע לוי לאורך כל העונה זו האמונה המוגזמת ברכש. הוא הביא יותר מדי בקיץ וממשיך גם בחורף לחפש פתרונות זולים בחוץ. כמו שהקבוצה נראית בימים האחרונים, הוא צריך להסתכל יותר פנימה ולתקן את מה שקורה שם. להתחיל עם עודד גביש יכול להיות נחמד. מי שחושב שפיטורים של אלישע לוי יקדמו את ההתפתחות של הבלם, אגב, מוזמן לטפס על הגדרות. בדרך למטה אפשר רק לשאול: האם זה הצליח קודם לכן?
שימו לב רק מה קרה במועדון הזה בשנתיים האחרונות עם סרט הקפטן. בשנה שעברה אביתר אילוז המקומי הוותיק ענד אותו, אבל אז הפך לשחקן ספסל. אז נתנו לאופיר דוידזדה הצעיר, שאחרי שני משחקים הרגיש שזה גדול עליו וביקש להשתחרר. אז נתנו לגביש והעונה החליטו לתת לסוארס. אלא שעם תחילת המלחמה בעזה שכונתה מבצע עמוד ענן הקפטן סוארס ברח. מה עשו? הציעו לברוכיאן, אבל הוא סירב. אז נתנו לאוסטין אג'ידה שהגיע רק בקיץ. אלא שעכשיו אג'ידה באליפות אפריקה, אילוז פצוע , סוארס נושל. אז גביש קפטן. זה לא סרט. זה סרט טורקי.
ואחרי זה עוד מדברים על אלישע לוי. אם כבר, אלישע לוי הוא הסיכוי היחיד של המועדון הזה. זה המבחן של באר שבע. לעצור עכשיו את הזעם ולהתייצב מאחורי המאמן. זה גם המבחן של אלישע לוי להבין סופסוף שהבעיות בבאר שבע הן יותר פנימיות מאשר חיצוניות, אותן אפשר כאילו לפתור דרך שחקני רכש. המשבר הזה הוא האתגר הכי גדול שלו כמאמן. להראות שהוא, בניגוד לקודמיו, מסוגל ויודע איך לטפל בו.
2. מבט מהיר על תמיר כחלון מגלה שחקן יוצא מהכלל: שליטה בכדור, מהירות, בעיטה בשתי רגליים, חשיבה מפתיעה. הבעיה מתחילה כאשר מסתכלים על המכלול שמסביב לתמיר כחלון, וזו הקבוצה, או במקרה שלנו הפועל עכו. או אז מגלים שתמיר כחלון מצטיין בעיקר כתמיר כחלון ולא כשחקן התקפה של הפועל עכו. החשיבה שלו יותר מדי אינדיבידואלית. איכשהו, נראה שכחלון מתחמק מהאמת הזו כבר הרבה זמן. נודד לפולין, מבקר בעכו, אבל עד שלא יבין מה חסר לכישרון שלו להתגבש למשהו בעל ערך, זה כנראה לא יעזור לו. לו, ולבטח שלא לעכו.
3. אירועי סוף השבוע בעירוני ניר רמת השרון הם תמצית הסיפור של המועדון הדוחה הזה: מצד אחד, הישגים מעוררי סימפטיה. מצד שני, אנשים שלא יכולים לעורר שום סימפטיה. ולא שלא ראינו בעבר ראשי ערים שמובילים קבוצות כדורגל להצלחה דרך קופת העיריה, אבל מאחורי זה עמדה עיר בתנופה או בסיס גיאוגרפי עשיר. הקסם העממי היה אותנטי. רמת השרון, לא משנה מה תעשה, היא הדבר הכי לא אותנטי שיש.
4. עומר דמארי וטל בן חיים. טל בן חיים ועומר דמארי. איזה סיפור זה יכול להיות. הצמד של מכבי פתח תקווה מתחתית ליגת העל הופך לצמד שמביא אליפות להפועל תל אביב. את הפרחים אפשר היה לשלוח לאלי טביב שסימן את השניים וגם הביא אחד מהם, אבל מי זוכר. הגענו כבר לשלב של העונה שבו כל קבוצה יודעת מי האסים שלה, ובמקרה של הפועל תל אביב זה השניים האלה. אין צורך להמתין בלחץ לגילי ורמוט. תנו לו להחלים בשקט. דמארי ובן חיים צריכים להמשיך להסתער על הנדוניה ולקרוא את המפה. הכישרון שלהם דורש מהם להפוך לדמויות הדומיננטיות של המועדון. להבין שלכישרון שלהם לא תהיה קבלה אמיתית בלי הובלה של קבוצה כמו הפועל תל אביב למאבק אליפות עד הסוף. הם צריכים לצאת לאירופה בתור השחקנים שהובילו את הפועל תל אביב ולא ככישרונות שפרצו במכבי פתח תקווה.
המחזור הבא: הפועל תל אביב בית"ר ירושלים
לפי השבוע האחרון, אין זה פלא שארקדי גאידמק לא ממהר למכור את בית"ר ירושלים. מה רע לו? הוא חונק את הקבוצה כבר מספר שנים, לא מתייחס אליה, לא מבין מהי האחריות שלו כבעלים, אבל בכל פעם שהוא יוצא מהחור הישראלים ימשיכו להתחנף אליו. הוא יכול לארגן נסיעה הזויה לצ'צ'ניה, ועדיין השאלות של התקשורת יהיו תמימות. הוא יכול לחזור לטדי אחרי תקופה ארוכה שכבר שכח מהאצטדיון הזה, ועדיין השאלות של הכתבים יהיו נאיביות. נו, ארקדי, מתי תשוב אלינו? נו, ארקדי, יש מצב שתחזור להשקיע? נו, ארקדי, איך היה? נו, ארקדי, נהנית? לא משנה כמה האיש מזלזל ומתחמק, זה רק נהיה לו יותר קל.
לפעמים נדמה שלתקשורת יותר חשוב להוציא כותרת זמנית מאשר לעשות את עבודתה. ועבודתה, במקרה הזה, היא להבין שארקדי גאידמק מתאכזר לבית"ר ירושלים כבר יותר מדי שנים. אפשר להתווכח מה הוביל אותו לזה. האם אנשים ניצלו אותו ואת כספו, או שמדובר באדם מבוגר שצריך להיות אחראי למעשיו ולהבין בעצמו שבדרכו לא היה לו שום סיכוי להפוך לראש עיריית ירושלים דרך השקעה בבית"ר. זה לא משנה. ארקדי גאידמק הוא הבעלים. יש לו אחריות מוסרית ומעשית על קבוצה שיקרה להרבה מאוד אנשים. הוא לא יכול להחליט יום אחד שהוא לא מוכן יותר להשקיע בה כסף ולשלוח אותה לאלף אלפי עזאזל. בעצם, הוא יכול, אבל תפקידו של הצד השני הוא להעמיד אותו על חטאו ולא לתת לו להתחמק בקלות עם כוס יין ביד.
התקשורת היא רק חלק מהבעיה. השתקפות. הכי קל לומר תקשורת, אבל זה בעצם כל בית"ר ירושלים. אפילו האוהדים הכי מסורים של המועדון נותנים לעוול הזה להתרחש ללא שום תגובה. אוהדי בית"ר, במסגרת החוק ובגבולות המותר, חייבים לחזור לדרוש ממנו אמת. לגרום לו לעזוב, להוביל אותו למכור, לשכנע אותו להניח למועדון הזה. היום המועדון הזה מבין עד כמה הוא לא צריך את גאידמק. עד כמה בית"ר יכולה להתקיים בכוחות עצמה. בשנות ה-90 הקבוצה הזו עשתה בית ספר למכבי תל אביב ומכבי חיפה, אפילו שלא היה לה בעלים. מכירת הכרטיסים עשתה חלק לא קטן מהעבודה. אם בית"ר היתה הולכת לפירוק כבר לפני ארבע שנים, ייתכן שהיתה רואה את האור הרבה לפני כן. האסימון היה נופל מוקדם יותר מהעונה הנוכחית. אבל כרגע זה ברור צריך להראות לארקדי גאידמק את הדרך החוצה. בתחרות מול הפועל תל אביב על הקהל הטוב ביותר בארץ, אפשר בהחלט לומר דבר אחד מוחלט: בבלומפילד עוול כזה לא היה עובר בשתיקה.
