ונניח שמאור בוזגלו צודק, והסיבות להדחה שלו מהסגל הן לא מקצועיות. ונניח שסטנדרד ליאז' החליטה להתנהג אליו בצורה מאיימת, רק מאחר שהוא מסרב להאריך חוזה. ונניח שהמאמן באמת לא אוהב אותו, ושבוזגלו באמת בכושר טוב, ושההחלטה נגדו הייתה תמוהה ולא עניינית, ושלמעשה הגיע הזמן לעבור לקבוצה חדשה, שתאמין בו ותבנה עליו, שבה הוא ירגיש רצוי מוערך. אז מה? האם זה מצדיק לצאת נגד הקבוצה בטוויטר? לכתוב "מופתע שאהיה על הספסל", ולתהות אם זה "מקצועי?". האם השיקולים שהנחו את מאור לאורך הקריירה היו רק מקצועיים?
ולמה הוא לא עוצר את עצמו? אחרי קריירה רצופה בתאקלים ומתיחויות עם מאמנים והנהלות, אחרי שבגיל 24 הוא כבר הספיק לעזוב כל כך הרבה מקומות בדם רע, אחרי שגם הוא יודע שכבר נוצרה לו תדמית בעייתית, למה הוא שוב מתעקש למשוך אש? למה גם אחרי שנתיים בבלגיה, הרחק מהשטויות וה"גליצ'ים", הוא לא הצליח להתבגר? למה לא להצניע את הבעיות? למה לא להישאר בשקט, להתאפק קצת, להבליג, להשתלט על היצר ההרסני? ואולי השאלה שצריכה להישאל לאור הקושי המסורתי של הבוזגלואים להסתדר עם העולם היא למה בכלל פתחו לו חשבון טוויטר?
מודה, באופן אישי, תמיד חיבבתי את בוזגלו. גם בשנים שלו במכבי תל אביב, וזה לא היה קל, הייתה לי חיבה גדולה כלפיו. כי כשמאור קיבל את הכדור באגף, משהו השתנה. האישונים התרחבו. מד הריגוש עלה. הייתה תחושה שמשהו טוב יכול לקרות. משהו בלתי צפוי. כשעל המגרש יש כל כך הרבה שחקנים אפורים וחסרי יכולת, מאור הוא יהלום.
נכון, בדרך כלל הוא אכזב. אומנם פנטזיסט, אבל הפנטזיה האמיתית הייתה לקצת יציבות. הקבוצה כשלה תחתיו. הוא היה רחוק מלהצדיק את השכר העצום שלו או את הציפיות הגבוהות. דקות ארוכות הוא היה רדום. משחקים שלמים הוא היה פאסיבי. עשרות בעיטות קרן הוא לא הצליח לעבור את השחקן הראשון בהגנה. ועדיין, מפעם לפעם הוא הזכיר את הפוטנציאל שלו. את מהירות החשיבה, את הרגליים הזריזות, את הטכניקה הנדירה, את הבעיטות הנפלאות. וזה היה שווה את זה. את מה שהוא עשה לעתים נדירות מדי, רוב השחקנים לא מסוגלים לעשות אף פעם.
סיבה נוספת שגרמה לי לחבב אותו, הייתה אבא שלו. מאור תמיד נתפס בעיניי כקורבן של אביו. התחושה הייתה שבניגוד ליעקב בוזגלו, למאור יש מודעות חברתית. נדמה היה שהוא מבין את הנזק שאביו גורם לו, שהוא מבין שהוא גורם לו להסתבכויות מיותרות, שהוא מובך מהאמירות שלו ואף מתרגז מהן, שהוא קולט שיעקב כבר הפך לבדיחה ולמושא ללעג, אבל מגן עליו רק מתוך כבוד לאביו. התקווה הייתה שהמעבר לבלגיה והמרחק מאבא ישנו משהו, אבל גם זה לא עזר.
אולי זה חינוך, אולי זו גנטיקה, אבל עם הזמן מאור התחיל לסגל לעצמו את התכונות של אבא יעקב. הוא באמת מאמין שמתעללים בו בלי סיבה, שהוא ראוי ליחס אחר. כבר לא ילד צנוע שרק רוצה לשחק, אלא ילד גדול בעל דרישות לא פרופורציונליות. שחקן שלא רואה כלום, מלבד עצמו. אחרי שטפטפו לו בבית כל החיים שהוא כוכב על, שהוא מהטובים בעולם, שהילד ענק, הוא סיגל לעצמו מנטליות של נסיך. אחד שמאמין שמגיע לו יחס מיוחד. אחד שאם מדיחים אותו מההרכב, הסיבות הן לא מקצועיות.
השבוע נראה שהוא כבר ממש מחקה אותו. בשבת מאור צייץ בטוויטר "מופתע מאד שמחר אהיה על הספסל.. מקצועי??....", ואחרי כמה ימים הוריד את המילה האחרונה מהחשבון. משמע, יורה מהמותן דברים חסרי אחריות, עושה נזק מיותר, מבין את הטעות מאוחר מדי, מנסה לחזור בו בשלומיאליות, מאשים את התקשורת, ולבסוף מיתמם. ממש כמו אבא.
זה כבר מסתמן כמו עוד סיפור עצוב. אתה מתבונן בו מהצד בחמלה, ומרגיש איך הוא הורס לעצמו את הקריירה. מסתכל עליו, ולא מבין איך הוא לא רואה את מה שכולם רואים. מסתכל עליו כמו על זוהר ארגוב או איימי וויינהאוס, אמנים עם כישרון נדיר שמתעקשים לפגוע בעצמם. ילדים שלא יודעים להעריך את מה שיש להם ולוקחים הכל כמובן מאליו. כאלה שלא מסוגלים להתמודד עם התהילה, שהגיעו להצלחה בקלות מדי, מוקדם מדי.
כבר ראינו אותם. בוזגלו הוא לא הראשון ולא האחרון. אלפים לפניו ניחנו בכישרון אבל גילו שהאופי הוא המכריע. אלפי כדורגלנים צעירים, נחושים ומסורים, היו נותנים הכל בשביל רבע מהכישרון שלו. כולם, מלבד למאור ויעקב, מזהים את המסלול שאליו הוא הולך. כל מה שמתחשק לך לעשות, זה לתפוס אותו לשיחה ולנענע אותו. לבקש ממנו, להתחנן בפניו, מאור, תירגע, מספיק להתעסק בשטויות. אתה עוד תתחרט על הכל, זה לא ייגמר טוב. כולה בן 24. לא חבל? לך תתאמן, תתחזק בחדר כושר, תעבוד על ההגבהות. שאנשים לא יסתכלו עליך ויזהו מעליך עננה גדולה, שמעיבה על כל השאר. קדימה, לפני שיהיה מאוחר מדי. אבל השאלה היא מה הוא שומע, אלא למי הוא באמת מקשיב.