1. בפעם הבאה בה ידרוך גיורגי שרמדיני על הפרקט בהיכל נוקיה הוא ילבש את המדים של אלופת אירופה מפיראוס. בהמשך להחלטתה של מכבי תל אביב לשחרר את הנפיל מגאורגיה, מעניין לבדוק היכן השתבשו הדברים. קשה להצביע על אלמנט במשחקו של שרמדיני שאמור היה להפתיע את הצוות המקצועי של מכבי. הכישורים ההגנתיים וההתקפיים הרי לא השתנו לעומת אלו שמופיעים בכל דו"ח סקאוטינג. זאת, בניגוד לניק קיינר מדלי למשל, שמסיבות שונות מתקשה לבצע בצהוב פעולות שביצע במדי ולנסיה.
החולשות הפיזיות של שרמדיני - שבאות לידי ביטוי בקשיי ההתמודדות מול סנטרים עבי בשר וכן ביכולת הטיפול בפיק אנד רולים מול גארדים מהירים ואיכותיים הן ידועות, מוכרות וצפויות. סט התכונות ההתקפיות של שרמדיני מעולם לא קיבל הכרה בשיטת המשחק של דיוויד בלאט, שהציבה אותו לרוב באזורים ובמצבים בהם הוא איננו מרגיש בנוח. אז איפה הבעיה? כנראה שבהחלטה המקורית. שרמדיני שחקן יורוליג ראוי ובהחלט שיש לו מקום בסגל של מכבי תל אביב. אבל לא בסגל הזה של מכבי תל אביב ולא לצדם של השחקנים המסוימים הללו אשר מרכיבים את הקו הקדמי של הצהובים. ואת זה היו צריכים להבין עוד לפני שהחלה העונה.
ועכשיו פלאניניץ'. נכון להיום, ואם נתעלם לרגע משיקולי אפ סייד ופוטנציאל עתידי, מעניין כמה אנשי כדורסל ביבשת חושבים שהמחליף של שרמדיני טוב ממנו. לפחות נכון לעכשיו. יכול מאוד להיות שהחבילה הגופנית שמביא איתו הקרואטי מתאימה יותר לצרכים של מכבי ואולי גם חלק מהיכולות שהוא מביא אל השולחן. מעניין יהיה לבדוק עד כמה הדברים הללו יכולים לבוא לידי ביטוי בשלב הזה ולעזור לצהובים להעפיל לשלב הבא. ובינתיים יש את סיינה על הראש. דיברנו על זה לפני כשבועיים ונאמר זאת שוב: בהתקיים כל החולשות ההתקפיות המוכרות של מכבי תל אביב, הגיע הזמן להתייחס אל הצהובים לפחות נכון לחודש דצמבר כקבוצה שנשענת על יכולת הקליעה שלה מבחוץ. הפעם שילמה את המחיר סוגרת הטבלה מאשדוד מול מופע של 14 מ-19 לשלוש. יכול להיות שהפתרון מול קבוצת הקליעה הטובה ביורוליג הוא לנצח אותה דווקא בנשק שלה?
2. המשחק בבית מכבי בראשון לציון בין הפועל תל אביב לבין ברק נתניה היה אחד המגעילים שנראו כאן. אפשר לנתח את הכשלים השונים ברמת הביצוע של הקבוצות בהתקפה ובהגנה (כן, גם בהגנה) אבל זה יחטיא את העיקר. הפועל תל אביב היא מלכת היופי של ליגת העל השנה ועל כך קשה להתווכח. עוד יותר קשה להתווכח על רמת האימון שמפגין שם ארז אדלשטיין, כבר עכשיו המועמד הבכיר לתואר מאמן העונה. וזאת, גם אם המאזן של האדומים ישאר באזור ה-50 אחוז. אבל ככה הדברים לא יכולים להימשך.
עשרה משחקים בתוך העונה, ומסתמן שקבוצת האוהדים יצרה מצב שבו קשה עד בלתי אפשרי לשחק נגדה כדורסל בתנאים נורמליים. במיוחד במשחקי הבית שלה. הקבוצה ששומרת הכי חזק ואגרסיבי בליגה מגיבה באגרסיביות לא פחותה על כל שריקה שנשרקת כנגדה, החל מהשחקנים, דרך הספסל וכמובן שביציע. יש לא מעט שחקנים ומאמנים "בכיינים" בליגה הזאת, אבל הדרך שבה מטופל העניין על ידי העולה החדשה מייצרת דרמות מיותרות ובכמויות מסחריות. רוב הפוקוס בעניין הזה ניתן להתנהלות ההיפר-אקטיבית של אדלשטיין על הקווים ומעט מדי תשומת לב ניתנת להתנהגות של הקפטן מתן נאור.
נאור הוא השחקן שכולם אוהבים לאהוב, והוא הרוויח את האהבה הזאת בדם, יזע, דמעות ואינטליגנציה. העניין הוא שכל החבילה הזאת משולבת בפרובוקציות הגנתיות לא מעטות, שאליהן מתלווה ארשת פנים מיתממת שמלבה את היצרים. גם של היריב (במקרה הזה דרון וושינגטון), גם של הספסל ובמיוחד של הקהל. לצד כל המחמאות שמגיעות לקהל הזה, מישהו צריך להבהיר שהאווירה האלימה והמאיימת שהוא מייצר איננה מקובלת. נקודה. ואחרי כל זה, נותר להגיד רק עוד דבר אחד. השופטים (המצוינים) קיפחו את הפועל תל אביב ברבע הראשון. וזאת לא הפעם הראשונה שזה קורה השנה.
כמה מילים על המנצחת מנתניה. הדרך שבו התפתח המשחק גרמה לקבוצה של פרנקו, ככל הנראה, לצאת מתבנית המשחק איתה הגיעה מהבית ולהיצמד בגדול להגנה בסיסית וקשוחה, שהבליטה את היכולת של ראמל בראדלי לשתק את דמונטס סטיט מצד אחד ואת היכולת של דרון וושינגטון לנקות כמעט כל טעות של שחקני ההגנה האחרים. על פי מיטב ידיעתי, זוכים שני שחקנים אלה (כמו הרוב המוחלט של הזרים שמשחקים בליגת העל) לפטור מלא ממיסוי. אם אפשר ללמוד מפרשני הכדורסל השונים שהשמיעו דעתם בימים האחרונים, אזי הדעה הרווחת היא שפסיקת בית המשפט המחוזי בתל אביב בעניינה של מכבי ראשון פוגעת בכדורסל הישראלי.
מאחר שסביר שהמדינה תגיש ערעור, רצוי להמתין עם המסקנות המשפטיות עד להכרעתו של בית המשפט העליון. ברמה המשפטית, התחושה היא שהצדק הוא עם ההכרעה הנוכחית, אבל לא זו הנקודה שצריכה לעניין אותנו. פסיקה הפוכה של בית המשפט המחוזי הייתה מובילה לשני תהליכים ושניהם רעים ומזיקים לכדורסל המקומי.
הצד האחד הוא גרימת נזק בלתי הפיך למכלול האגודות, אשר היו נאלצות לשלם מיסוי רטרואקטיבי בגין שנים עברו, בשיעור שהיה מוביל לקריסתו של הענף. הצד האחר, בהנחה שמתעלמים לרגע מהמסקנה הקודמת, הוא שרמת הכדורסל כאן הייתה יורדת בשיעור ניכר ולא מספר הזרים. קבוצות ימשיכו להחתים כאן זרים ובצדק. רק הרבה פחות טובים. השחקן הישראלי מקבל ממנהלת הליגה הגנות ותנאים בשיעור שכמעט ואיננו מוכר באירופה, החל מהגבלת הזרים וכלה בחוק הרוסי הבא עלינו (לרעה) בקרוב. השאיפה היא שהשחקן הישראלי ישחק לצדם של זרים איכותיים ולא לצידם של פליטים שמגיעים לכאן מהליגות הנחותות ביבשת. רק בגלל הפטור המלא ממס הגיעו לליגה השנה שחקנים כמו סקוטי הופסון, ג'רום דייסון או ג'מאר סמית'. אלמלא הפטור הזה לא היינו זוכים ליהנות משחקנים כמו ג'רמי פארגו, בריאן רנדל, ג'וש קרטר, דרווין קיצ'ן או קלי מקארתי. כמו בעניין הקודם, הגיע הזמן להפסיק להתעסק בשטויות ולחזור להתעסק בכדורסל.
3. מחזור אחד לסוף הסיבוב הראשון, והתחושה היא שלא מעט קבוצות מחפשות עדיין את האיזון בסגל שלהן. נראה שמספר קבוצות מצויות עדיין על סף שינויים, מתוך הבנה שהקיים איננו מספיק. די ברור שמצבת הזרים בהפועל תל אביב ומכבי ראשון לציון מצויה על סף שינוי, וסביר להניח שזרים חדשים וקונספציות חדשות יגיעו בקרוב לחולון ואשדוד. קבוצות אחרות כמו גליל (וגם אשקלון של לפני מספר שבועות) עומדות כל הזמן על סף ביצוע שינויים, שנבלמים במצב של ניצחונות (במקרה של אשקלון, ההחלפה של הגארד מילס בגבוה זר התעכבה ואולי בוטלה בשל סדרת הניצחונות הבלתי צפויה) אך יתכן מאוד שהפסד או שניים יניחו אותם מחדש על השולחן.
במוקדם או במאוחר יצטרך להגיע שינוי גם בהפועל ירושלים. הציטוטים המופתעים המיוחסים לשרון דרוקר לאחר הפסדים, לעניין הרכות בהגנה, כבר לא מרשימים יותר אף אחד. עשרה משחקי ליגה לתוך העונה ושישה משחקים שסיימו את העונה האירופאית, הגיע זמן המסקנות. בעידן של פוסט דני קליין לא מחפשים את ראשו של המאמן ושינוי גישה זו בהחלט מבורך, אבל הגיע הזמן לרענון הסגל. ואם מאמנה של ירושלים לא הצליח עד כה להפוך את ג'ייקוב פולן המוכשר לשחקן שהוא אמור להיות, אולי העזרה תגיע מסנט פטרסבורג, שעל פי הידיעות מחפשת מחליף לפטריק בברלי.