Like
אפשר להבין את ההתעניינות של הקבוצות הבכירות בליגת העל בדויד מנגה מהפועל מרמת גן. במצב הנוכחי, אין להן שנייה אחת להמתין עד שכוכב צעיר יצמח בקצב הנכון, כדי שיגיע בשל מספיק לאתגר הגדול של הקריירה אצלן. במציאות שבה כל שחקן ישראלי יכול להגיע לאירופה, כל שחקן שנותן שליש עונה איכותי נקטף על ידי קבוצות הצמרת. מכבי חיפה היא הקורבן הכי גדול של המציאות הזו בשנתיים האחרונות. קבוצות שידעו להגיב אחרת למצב או לפגוע בינגו בתגליות קצת יותר בשלות, סבלו פחות מהסיטואציה. כעת, כולן עורגות למוצר הכי מלהיב שנחת זה עתה על המדף הרעוע: דויד מנגה מהפועל רמת גן.
אלא שעבור מנגה, המציאות הזו היא סכנה לא פחות גדולה. על כל מילימטר של כישרון שהוא חשף העונה, הוא גילה סנטימטר של בוסריות. בכלל לא בטוח ששחקן כזה, שעד לפני כמה שנים כמעט ונזרק לפח הזבל של ההיסטוריה האכזרית של הכדורגל, מוכן עדיין ללחץ גדול יותר מהפועל רמת גן. בכלל לא בטוח שלא כדאי לו לגדול עוד שנה כשחקן דומיננטי בקבוצה קטנה ונעימה, שתעזור לו לצבור את הביטחון עד הסוף לפני שאיזו מכבי חיפה או הפועל תל אביב הופכות אותו לחלוץ המוביל שלהן. בכלל לא בטוח, אגב, שזה אפשרי. בישראל 2012 אף קבוצה לא יכולה להרשות לעצמה שלא להילחם על מנגה. אבל אם אפשר לרכוש אותו ולהשאיל אותו לעונה נוספת בהפועל רמת גן, ייתכן מאוד שהרווח הסופי יהיה גדול יותר.
Share
התגובות שיצאו ממכבי תל אביב אחרי ההפסד בקרית אליעזר מלמדות באיזה מועדון עלוב מדובר, וכמה אוסקר גרסיה הצליח להסתיר זאת במשך סיבוב שלם: נכון, מכבי תל אביב שיחקה רע מאוד במשחק חשוב מול מכבי חיפה, אבל כששומעים הבוקר (שלישי) את החומר האנושי שאיתו המאמן הספרדי מתמודד, מבינים ששיטת המשחק של מכבי תל אביב היא הבעיה האחרונה במועדון. הנה, הרכיכות שוב מגלגלות את האשמה מהאחד לשני. ההוא לא בסדר, ההוא לא מספיק טוב, ההוא לא לגמרי מחובר, ההוא בכלל זר, וכן, בטח, אתם העיתונאים צדקתם כל כך לגבי המאמן המעצבן הזה. זה בדיוק מה שקרה לכל מאמן במכבי תל אביב בעשור האחרון. זה בדיוק מה שריסק את מכבי תל אביב בכל עונה בעשור האחרון. אבל מי זוכר הבוקר. הבוקר הכי חשוב זה להעביר מעליי את האשמה ולדחוק אותה לקורבן הכי קל המאמן. בטח המאמן.
אין כאן ניסיון לברוח ממראות הכדורגל הלא נעימים שמכבי תל אביב הפגינה בקרית אליעזר, אבל אלו מסוג המשחקים שאתה חווה בעונה כזו, בטח כשמדובר בקבוצה עם הטראומה הכי גדולה בכדורגל הישראלי: כאילו שמכבי חיפה של אברהם גרנט או רוני לוי הרשימה בתחילת דרכה. כאילו שבית"ר ירושלים של יוסי מזרחי או יצחק שום הרשימו בשלב כזה (או אחר) של הליגה. כאילו שאלישע לוי הציג מוצר יותר נוצץ בדרכו לאליפות בקרית אליעזר. אם כבר, מכבי חיפה של אלישע לוי התחילה לשחק כדורגל של אלופה רק בחלק האחרון של העונה. אבל במכבי תל אביב הרעל הקבוע כבר עמוק בווריד ובשבועות הקרובים נדע האם הוא שוב חיסל ביטחון של מועדון מתחדש. היום לרעל הזה קוראים שיטת המשחק של אוסקר, קודם קראו לזה מהפכת הצעירים של מוטי איוניר ולפני כן יכולות האימון של אבי נמני ויוסי מזרחי. מישהו חייב להגיד לאוהדים המפונקים של מכבי תל אביב שהבעיה היא מכבי תל אביב. אך ורק מכבי תל אביב. גרסיה רק מתמודד עם הבעיה הזו בדרכו.
לפני שמעבירים ביקורת על השיטה של גרסיה, שבמקומות אחרים בעולם נחשבת לשיטה התקפית, בואו נסתכל שנייה עם אלו שחקנים הוא עושה זאת: גל אלברמן שנמצא בשלהי הקריירה. מהראן ראדי שמעולם לא שיחק בקבוצה שרצה לאליפות. רפי דהן כישרון נהדר, אבל עדיין ילד. מונס דאבור עוד כישרון נהדר, אבל עוד ילד. דור מיכה כנ"ל. יואב זיו מגן בינוני. איתן טיבי בלם בינוני פלוס. שרן ייני קשר טוב ומיומן, אבל קודם כל קשר, ובטח לא מגן. נכון, הרכש יכול היה להיות הרבה יותר טוב, אבל זו בעיקר האחריות של ג'ורדי קרויף ופחות של אוסקר גרסיה.
כדי לשחק 4:3:3 מוחץ, צריך את השחקנים המתאימים. לכן, מכבי תל אביב כל כך רוצה את ערן זהבי. כשראדי להט בתחילת העונה, השיטה הזו גרפה שבחים. ראדי היה קלאסי לשיטה הזו: גם חזק הגנתית וגם חזק התקפית. אלא שראדי, בדיוק כמו בעונה שעברה, פתח חזק ומאז קצת נחלש. הוא איבד את אלמנט ההפתעה ושכח את עיקרון ההתמדה. מכבי תל אביב, לא מעט באשמתו של גרסיה, נואשת לשחקנים שיורידו אחריות מאלירן עטר. היום יש דרך אחת ויחידה לעצור את מכבי תל אביב: לעצור את אלירן עטר. בדיוק בשביל זה היה למכבי תל אביב את ראדי בתחילת העונה, אבל כמו בסכנין הוא כבה מהר מדי. בכל מועדון מתוקן זו לא היתה סיבה כזו גדולה לדאגה, יש סגל עמוק של שחקנים מובילים, אבל למכבי תל אביב יש בקושי את ראדי. וכשמקשיבים לציד המכשפות שמתנהל הבוקר במכבי תל אביב, קשה לראות איך ומתי יחזור לו הביטחון. אל תתפלאו אם גם הוא בקרוב ייכנע לדרישת העם, ויאשים את שיטת המשחק של המאמן במצב.
Comment
1. זה כבר כמה שנים שתכנית סיכום המחזור המסורתית של מוצ"ש הפכה להיות סרח עודף במכלול הסיקור הטלוויזיוני של ליגת העל: היא זזה בין ערוצים, בין שעות, בין ימים, בין מגישים, בין פרשנים, בין סגנונות, עד שממדורת השבט של כל חובב כדורגל ישראלי נותרה להבה קטנה ולא מחממת במיוחד.
למרות שמוקדם עדיין להכתיר, נדמה כי התכנית 'שער השבת' של ערוץ הספורט מצליחה להחזיר עטרה ליושנה, וגם להראות לה כמה דברים חדשים. התכנית ערוכה היטב, בלי גרם אחד של שומן: היא נושכת אבל לא מתלהמת. היא קצבית אבל לא הזויה, והדינאמיקה בין הרביעייה באולפן יוצרת גיוון מעשיר. יהונתן כהן מצליח להעביר את הרומנטיקה הנאיבית שלו, אראל סגל קופץ כיתה מבחינת הפרסונה שלו מול המסך, והפינג פונג בין עמרי אפק לאיל ברקוביץ' הוא מפרה ואמיתי. במסגרת כזו, גם ברקוביץ' לא שובר יותר מדי את הגבולות, ומציג את כל הצדדים הטובים שבו: חשיבה מחוץ לקופסה, הבנת משחק מאוד עמוקה ואומץ לומר דברים שאחרים לא מסוגלים.
אלו בדיוק הדברים שרק ערוץ שהביא אלינו את אולפן ליגת האלופות מסוגל לעשות. חבל רק שזה לא הטון הכללי בערוץ.
2. כמעט בכל משחק של ישראל זגורי השם של מכבי חיפה עולה. כמעט אחרי כל דריבל מוצלח שלו הסיבות "להחמצה" של יעקב שחר צצות מחדש. אלא שאז הדריבל מסתיים בדרך כלל באיבוד כדור, שגורם לך להבין שזגורי עדיין לא בנוי למכבי חיפה. שזגורי הוא באמת פצצת כישרון, אבל חייב הכוונה טובה יותר בקריירה לפני שקבוצה טובה יותר מהפועל רמת גן סומכת עליו.
לפני שהוא בוחר קבוצה, זגורי צריך לבחור מאמן שיעבוד איתו צמוד בשנתיים הקרובות, מאמן שמסוגל לעקור ממנו את כל ההרגלים הרעים שלו: איך לא להשתטות במשחק, מתי לשחרר כדור, איך להיות יותר יעיל ויותר חכם במשחק. רק אז אפשר יהיה לדבר עליו במונחים של מכבי חיפה. עד אז הוא עוד שחקן טוב בהפועל רמת גן.
3. רן יצחק מרמת השרון הוא דוגמה לא פחות טובה מחנן ממן למה שהפועל חיפה עושה עם הכישרונות שלה. הוא אמנם בסך הכל ניצח את אשדוד הפתטית, אחרי שבכלל נכנס כמחליף, אבל מלך שערי רמת השרון יכול ללמוד את חבריו לשעבר באדום שאפשר כנראה להצליח יותר מחוץ להפועל חיפה. שהיציאה החוצה מעוררת בך את התחרות הנכונה ומנערת מעליך את הסטיגמות. כשאתה יוצא להילחם על הקריירה שלך, אתה כבר לא יכול להתפנק.
המחזור הבא: עירוני קרית שמונה מכבי חיפה
ההישג הכי גדול של אריק בנאדו מתחיל ונגמר באופן שבו הוא הטביע את האופי החזק שלו במכבי חיפה. בדרך כלל, מאמן זמני שמגיע כדי לסתום חור מתנהל כמו עלה נידף. בנאדו מצליח להעביר למכבי חיפה את התכונות שהפכו אותו לאחד השחקנים הכי גדולים של דורנו: שקט, קור רוח, חוכמה, רעב בלתי נגמר לניצחון והתנהלות שפויה אחריו. כדורגל גדול אין שם, אבל מי משחקת בליגה שלנו כדורגל גדול?
בנאדו ידע שלמאמן זמני יש רק שלב אחד שבו הוא יכול לקבל החלטות לפני שהוא מתבלגן, וזו ההתחלה. וכאן בנאדו הגיע עם סדרות החלטות ברורה ובטוחה בעצמה: הוא חילק את הקישור כך שחן עזרא ואיל גולסה יקבלו יותר נתח השפעה מול יניב קטן. הוא כמובן ייצב את משחק ההגנה ובחר את השחקנים הקבועים שיעשו זאת. אמרו שהוא יתבטל בפני יניב קטן, חברו האישי, אבל הבחירה באורי אוזן כעוזר מאמן מלמדת שבנאדו הגיע רק כדי לרצות את בנאדו ומכבי חיפה. אוזן, למי שלא זוכר, היה פרשן נהדר בעיתון 'הארץ' שקטל באכזריות לא אופיינית את סוג המנהיגות שיניב קטן מייצג. להביא אחד כזה בתור עוזר מאמן זו פצצה מתקתקת, אבל בנאדו לא חשב מה יניב קטן צריך, אלא מה נכון עבור מכבי חיפה.
יהיה זה לא הוגן לשפוט מה ההבדל בין בנאדו לראובן עטר כעת. ייתכן מאוד שאם בנאדו היה מתחיל את העונה ועטר היה מחליף אותו, אז האיש והתלתלים היה נחשב כעת לגאון שהציל את המועדון. הציפיות השתנו ואיתן גם ההתייחסות. אלא שבעצם המשל של אוזן וקטן, מסתתרים שני הבדלים חשובים נוספים. ראשית, עטר דרש יותר מדי כבוד, בעוד שבנאדו ידע שצריך להרוויח אותו. בנאדו מכיר היטב את מכבי חיפה של שנות ה-2000, בעוד עטר חי עדיין את מכבי חיפה של סוף שנות ה-80 ותחילת ה-90.
יתרה מזו, עטר ניסה לשקם את מכבי חיפה לטווח הארוך. בדמו, הוא רצה להקים לתחייה את מכבי חיפה הנוצצת שהוא שיחק בה. בנאדו מתעסק בהווה. אחרי העונה האחרונה של אלישע לוי ומבול הרכש הבינוני שחנק את הסגל, הוא מבין שלפני שחולמים על העתיד יש לשקם את ההווה. להתרכז בכאן ועכשיו. מתברר שהוא צודק.
